כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא (הפטרת ואתחנן, שבת נחמו)

מאת אליהו גמליאלי – חוקר ומח”ס הדקדוק העברי –  “חקרי לשון”, “מענה לשון” , “אמרי לשון”  

 

עקב מבוכה רבה שנפלה בעדתנו בעניין הגייתה של תיבת גֶּיא (ישעיהו מ, ד), ובפרט אצל מי שמודעים לאמת, אלא שמתעלמים ממנה ואינם מוכנים להודות בטעותם בגלל הרגלם, ראיתי חובה לחוות דעי בעניין, גם על פי הדקדוק גם על פי ראשונים ואחרונים בעניינה, שמפאת זרותה, יש הטועים בהגייתה ומערבים מין בשאינו מינו.

 

ובכן, יש שמות שהם בזכר, יש שהם בנקבה, ויש שהם גם בזכר גם בנקבה, כמו: שֶׁמֶשׁ, רוּחַ, מַחֲנֶה, אוֹת, שָׂדֶה, דֶּרֶךְ, צֵלָע, תְּהוֹם ועוד, שהם שמות בזכר ובנקבה כאחת.

גם תיבת 'גיא', היא בזכר ובנקבה, ושורשה ג-י-א, מנחי למ"ד־אל"ף (נל"א), אך צורת כתיבתה וניקודה על שלוש דרכים, וקריאתה על שתי דרכים.

הצורה הראשונה:

במוכרת (בנפרד, לא בנסמך) גַּיְא, הגימ"ל בפתח והיו"ד בשווא נח, דהיינו עיצור הנהגה בשווא נח, והאל"ף נאלמת (אינה נהגית), כמו: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא (במדבר כא, כ), וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא (דברים ג, כט) (וכאן הגימ"ל בקמץ לסיבת הפסק המאמר), בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא (דברים ד, מו), וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם (שמו"א יז, ג), עַד בּוֹאֲךָ גַיְא (שמו"א יז, נב), רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא (ירמיהו ב, כג).

הצורה השנייה:

גַּי, כמו: וַיִּקְבֺּר אֺתוֹ בַגַּי (דברים לד, ו), וְהַגַּי בֵּינָו וּבֵין־הָעָי (יהושע ח, יא), וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ (מיכה א, ו), כל אלה בלא האל"ף השורשית, אבל היו"ד נהגית כמשפטה בשווא נח כמו בצורה הראשונה, אלא שנשמט השווא במכתב, מפני שכל שווא הבא בסוף מלה ברור שהוא נח, כמו: דַּי, חַי, עַי, שַׁי. וכן עזה"ד בכל התיבות שסופן שווא נח, כמו: בְּרֵאשִׁית, אֱל۠הִים, אֵת, שָׁמַיִם, אֶרֶץ ועוד הרבה. בכולן נשמט השווא שבסופן, אבל קריאתן כאילו יש בהן שווא: דַּיְ, חַיְ, עַיְ, שַׁיְ, בְּרֵאשִׁיתְ, אֱל۠הִיםְ, אֵתְ, שָׁמַיִםְ, אֶרֶץְ. 

הצורה השלישית:

גֵּי או גֵּיא (שהיא צורת הנסמך), הגימ"ל בצירי, והיו"ד והאל"ף נאלמות (אינן נהגות), כמו: בְּגֵי חִזָּיוֹן (ישעיהו כב, ה), גֵּי הָעֺבְרִים (יחזקאל טל, יא), גֵּי הָרִים (זכריה יד, ה), מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן (ישעיהו כב, א), גֵּיא שְׁמָנִים (ישעיהו כח, א), גֵּיא הַהֲרֵגָה (ירמיהו ז, לב), גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֺד (זכריה יד, ד), וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי (זכריה יד, ה), בכל אלה הגימ"ל בצירי, והיו"ד והאל"ף נאלמות, וכאילו כתוב גֵּ. כי ברור שכל יו"ד הכתובה אחר צירי היו"ד נאלמת, כמו: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ, דֵּי שֶׂה, וְחֵי אָחִיךָ, מֵי הַמָּרִים, גְּדָיֵי הָעִזִּים, דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע, מַלְכֵי מִדְיָן.

לאור כל זה, ברור שניקוד גֶּיא זר, מפני שבא סגול לפני יו"ד נאלמת במבטא, שהרי כל יו"ד נחה אחר סגול באה במקרא רק בכינוי השם לרבים, כמו: אֱלֹהֶיךָ, מַעֲשֶׂיךָ, יָדֶיךָ, רַגְלֶיךָ, בָּנֶיךָ, עֲבָדֶיךָ, בָּתֶּיךָ, תַּנּוּרֶיךָ, מִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וכן בנטיות הפועל הבאות: תַּעֲשֶׂינָה, תַּעֲנֶינָה, וַתִּגְבְּהֶינָה, וּתְבוֹאֶינָה, תְּשׁוּבֶינָה, תְּמוּטֶינָה, תְּעוּפֶינָה, יוֹדְעֶיךָ ועוד.

וכן כתבו המדקדקים שמשקלה פֶּ֫עֶא, היינו שהיא מן המלות ששתי אותיותיהן הראשונות (פ"א־הפועל ועא"ן־הפועל) הגויות בסגול, כמו: גֶּ֫בֶא, דֶּ֫שֶׁא, כֶּ֫לֶא, טֶ֫נֶא, פֶּ֫לֶא, פֶּ֫רֶא, ואם כן משפטה גֶּ֫יֶא, רק שהיו"ד שבה אינה נהגית להקל.

וכן כתב הרד"ק (ספר מכלול, קעט ע"ב, משקל פֶּעֶא): "וכן כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא מזה המשקל. והייתה ראויה להיות גֶּ֫יֶא על משקל פֶּ֫לֶא, כֶּ֫לֶא, אלא שהוקל ונחה היו"ד. ואף על פי ששאר גֵּיא בצירי לבד, הנה כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא בא בסגול להורות כי המשפט היה גֶּ֫יֶא בפלס פֶּ֫לֶא, כֶּ֫לֶא, גֶּ֫בֶא".

ומה שכתוב בספר השורשים להרד"ק בשם ר' אליהו בחור, הם דברי הרד"ק במכלול.

וכן כתב ר' יונה ן' ג'נאח (ספר השורשים): "ונרפית גם כן יו"ד כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, אבל יו"ד וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא היא נראית כהראות וא"ו שָׁוְא".

ועתה תבין שהבלבול שנוצר אצל התימנים בעניין קריאתה, הוא מפאת הגיית הסגול בפיהם כפתח, וגם נקרא הסגול בפיהם פתח קטן. לפי זה, כיוון שהיו"ד נהגית בשווא נח אחר פתח, הם הוגים בטעות את היו"ד גם אחרי הסגול במלת גֶּיא, וטעות בידם, כי לעולם אחר סגול אין היו"ד נהגית במבטא, כמו שהוכחנו לעיל בד"ה לאור כל האמור.

 

סיבה נוספת שגרמה לטעות זו היא סמיכותה לתיבת יִנָּשֵׂא, שתחילתה ביו"ד נשמעת, הגויה כביכול גם לתיבת גֶּיא שלפניה.

ודע כי להסוברים שהיו"ד יוצאה במבטא, בהביאם ראיה מן הניקוד העליון, אין הדבר נכון כלל, כי נכון הוא שבניקוד העליון הייתה רק תנועת פתח, ולא הייתה תנועת סגול, אך אין מכאן ראיה להגיית היו"ד כדין יו"ד שאחר פתח. שאם כן, מה יגידו על: אֱל۠הֶיךָ, מַעֲשֶׂיךָ, יָדֶיךָ, רַגְלֶיךָ, בָּנֶיךָ, עֲבָדֶיךָ, בָּתֶּיךָ, תַּנּוּרֶיךָ, מִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, תַּעֲשֶׂינָה, תַּעֲנֶינָה, וּתְבוֹאֶינָה, תְּשׁוּבֶינָה, תְּמוּטֶינָה, תְּעוּפֶינָה, יוֹדְעֶיךָ ועוד הרבה. האם יעלה על הדעת לקרותן אֱל۠הֶיְךָ, מַעֲשֶׂיְךָ, יָדֶיְךָ, רַגְלֶיְךָ, בָּנֶיְךָ, עֲבָדֶיְךָ, בָּתֶּיְךָ? ודאי שלא. שאם כן, מדוע אין היו"ד בשווא כדין יו"ד שוואית באמצע המלה? על כורחנו, עלינו לומר, שאין היו"ד יוצאה במבטא אחר סגול, ולא ייתכן שנהגה את גֶּיא גֶּיְא. וכן עזה"ד לשיטת הניקוד העליון, שהן מנוקדות בו בפתח (שהרי אין סגול לשיטה זו), אֱל۠הַיךָ, מַעֲשַׂיךָ, יָדַיךָ, רַגְלַיךָ, בָּנַיךָ, עֲבָדַיךָ, בָּתַּיךָ, תַּנּוּרַיךָ. האם נוכל לומר שהיו"ד יוצאה במבטא ולהגות: אֱל۠הַיְךָ, מַעֲשַׂיְךָ, יָדַיְךָ, רַגְלַיְךָ, בָּנַיְךָ, עֲבָדַיְךָ, בָּתַּיְךָ? ודאי שלא. וכן במלת גֶּיא, שהגימ"ל בפתח, לשיטת הניקוד העליון גַּיא, ודאי לא ייתכן שנקראנה גַּיְא.

ואותם האומרים שהיו"ד יוצאה במבטא מפני שהיא שורשית, מה יאמרו על: חַיֶּיךָ (בראשית ג, יד), וַתְּחַיֶּיןָ (שמות א, יז), הֲתִחְיֶינָה (יחזקאל לז, ג)? בכל אלו ודומיהן היו"ד שורשית (תמורת הה"א למ"ד־הפועל), ואף על פי כן אינה יוצאה במבטא, לא לפי הניקוד התחתון ולא לפי הניקוד העליון.

ועוד, כל אות באמצע תיבה שדינה בשווא נח, לעולם השווא מנוקד (מלבד בסוף תיבה), כבדוגמות דלעיל הַגַּיְא, ואילו תיבת גֶּיא, בכל הספרים בלי יוצא מן הכלל, היו"ד אינה מנוקדת, משמע שאינה יוצאה במבטא. ואם היה צד לומר שהיא יוצאה במבטא, הייתה מנוקדת בשווא לפחות בכמה ספרים, אבל לא מצאנו בכל המקרא אות בשווא נח שאינה מנוקדת באמצע תיבה.

ועוד הוכחה, שהרי הסגול היה קיים עוד לפני הניקוד העליון, והראיה מן הספירות בתיקוני הזוהר (תיקונא חמישאה ותיקון השבעים קכט), וספר אוצרות חיים לר' חיים ויטל (פרק ו), שמובא בהם כי הפתח הוא ספירת חכמה, ואילו הסגול ספירת חסד. ואילו היו הסגול והפתח תנועה אחת, לא היו נבדלות בספירות, וברור שר' שמעון בן יוחאי היה לפני המצאת הניקוד העליון, לפי שהמצאת הניקוד העליון הייתה במאה השמינית לספה"נ, דהיינו לפני 1300 שנה בערך, ור' שמעון בן יוחאי חי לפני 2000 שנה.

ולעניין הפלא שבקריאתה, אכן הפלא הוא מפאת זרותה. אדרבה! הפלא עצמו הוא הוא המורה על זרותה, שהרי המטרה בכל מלה שבאה על דרך הזרות היא לעורר את הקורא לתת אל לבו יותר מן הרגיל, והדבר דומה לאחד שכתב משפט מסוים, והדגיש מלה מסוימת או נתן בה גרשיים להבליטה יותר משאר המלות שבמשפט, כדי לעורר את תשומת לב הקורא, שדווקא במלה הזאת המובלטת יש עניין יותר משאר המלות שבמשפט או מסר משני. נמצא שדווקא על דרך הזרות, שהיא כעין הבלטת המלה, יוכל אדם להתבונן על המלה בדרגת כוונה שנייה גלויה או נסתרת מבלעדי הכוונה הראשונה והפשוטה, מה שאינו כן במלה שגורה. וראה מה שכתבתי בשם המדקדקים בחיבורי מענה לשון לשמות (פרק טו, מאמר הזרות).

לסיכום: בתיבת גֶּיא, אין להגות את היו"ד במבטא, ויש להגות רק עיצור אחד, גימ"ל בסגול, וכאילו כתובה גֶּ, בדומה לתיבות זֶה, מֶה, פֶּה, שֶׂה, וזו האמת הצרופה עד כאן בעניין זה. מכאן ואילך, כל הרוצה להגות גֶּיא ירווח לו, כי יש לו על מי לסמוך, והרוצה להגות גֶּיְא יברח לו, כי יש לו ממה לחשוש.