דברי תורה לפרשת וארא – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (ו, ב)

מבאר רש"י: "אני ה', "נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני". בעולם הזה – אמר "החפץ חיים" – אין די שכר לשלם תמורת מצוה, כפי שאומרים חז"ל (משנה באבות ד, יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה". ונשאלת השאלה, מפני מה מקבלים הרשעים שכר מצוותיהם בעולם הזה? הסביר "החפץ חיים" לפי דרכו בפשטות: חז"ל אומרים (מדרש רבה רות) יהודי, בשעה שהוא מקיים מצוה, מקבל שטר חוב כתוב בכתב ידו של אליהו נביא וחתום בחותמו של הקב"ה. משום כך פעמים רבות נכתב בתורה לאחר מצוות מסוימות: "אני ה' – "נאמן לשלם שכר", שמשמש כחתימתו כביכול, שמבטיח שכר בשביל מעשים טובים. וכמו הנוהג שבעולם שכדי לפרוע המחאה על סכום גדול, שנושאת חתימה וחותם מלכותי, נזקקים לפנות אל הבנק הממלכתי בעיר הבירה, שהרי בנק של עיירה קטנה אין די בידו לפרוע המחאה בעלת ערך רב. כך גם מצוותו של הרשע אינה חשובה די כשל הצדיק, ומשום כך אינה נושאת את חתימתו של הקב"ה, לפיכך ניתן שכרו להשתלם גם בעולמנו הקטן, ואלו המצוה שהצדיק מקיים, שהיא בשלמות, וכדי לקבל את שכרה העצום יש להמתין לתשלומו ב"בנק הממלכתי"-בעולם הבא.  (חפץ חיים על התורה)

"ויאמר אליו אני ה’" (ו, ב)

נאמן לשלם שכר (רש"י).

היה זה בזמן שבית המקדש היה קיים, באחת השנים עלו יהודים לרגל בחג הסוכות. מכל קצות הארץ באו לירושלים, להתפלל בבית המקדש ולשמוח לפני ה’.

באותם ימים היו מי הגשמים נאגרים בבורות, ומתוכם שאבו אותם, שתו והשתמשו לשאר הצרכים. חג הסוכות הוא, כידוע, בתקופת סוף הקיץ, ועל כן הבורות היו כמעט ריקים, שכן גשם עדין לא ירד באותה שנה.

צמאו עולי הרגל למים, צמאו הזקנים והילדים הרכים, צמאו בהמות שעליהן רכבו העולים, צמאו גם הבהמות שהובאו להקרבה בבית המקדש. הכל צמאים ומים אין!

איש עשיר ונכבד גר בימים ההם בירושלים, ושמו נקדימון בן גוריון, כמו כולם, ראה נקדימון את צערם ומצוקתם של עולי הרגל, ביקש נקדימון לעזור לאחיו הסובלים. חשב וחשב עד אשר מצא עצה.

הוא נזכר לפתע כי לשר רומאי אחד, אשר גר אז בירושלים, יש שנים עשר מעינות של מים הנובעים מן ההרים. ידע נקדימון בן גוריון, כי גם בעונה זו של השנה נובעים מהמעיינות הללו מים רבים ומתוקים.

הלך נקדימון אל השר הרומאי וביקש: "הלווה נא לי את שנים עשר המעיינות שלך, כדי שישתו ממימיהם

עולי הרגל הצמאים. מבטיח אני לך כי בעזרת ה’ אשיב לך בעוד זמן מה את כל המים שישתו!"

"וכיצד תשיב לי את כל המים?" לא יכול הרומאי להסתיר את צחוקו.

השיב נקדימון בן גוריון: "בחג הסוכות מתפללים אנחנו על הגשמים. בשנה זו נבקש מה’ שיוריד גשם רב, לכשירד הגשם יתמלאו מעיינותיך ותקבל בחזרה את כל המים שתתן לנו עכשיו".

"ומה יהיה אם לא ירדו גשמים?" הקשה הרומאי. "כיצד תשיב לי אז מים כה רבים?" גם לזאת היתה תשובה בפי נקדימון: "אם לא ירדו גשמים עד יום פלוני", אמר, "אשלם לך שתים עשרה ככרות כסף בעבור מים. ככר כנגד כל מעיין".

שתים עשרה ככרות של כסף היו הון עתק. קיווה אפוא השר הרומאי בליבו, כי לא ירדו גשמים ואז צפוי לו רווח עצום. "אני מסכים להצעה", אמר ובעיניו נדלקה תאוות הבצע. לאחר שסיכמו ביניהם כיצד ומתי יתן לו נקדימון את הכסף אם לא ירדו גשמים – עברו המעיינות לרשותו של נקדימון.

עולי הרגל הצמאים שתו לרוויה, והחג עבר עליהם בשמחה רבה.

עם תום החג שבו עולי הרגל לבתיהם. הימים עברו, שבועות חלפו, בא הסתיו, ובשמים אין אף עננה קלה. חלף עוד זמן מה וגשם אין. יבשה הארץ, יבשו הבורות, יבשו גם המעיינות ומים כמעט ואין.

בין כך ובין בך, התקרב היום בו חייב היה נקדימון בן גוריון להשיב את המים או את הכסף לשר הרומאי. השר שמח בלבו על שאין יורדים גשמים. מעיינותיו לא התמלאו במים, ועל כן ישלשל לאוצרו שתים עשרה ככרות של כסף.

בבוקרו של היום המיועד שיגר השר שליח אל נקדימון בן גוריון, לאמור: "שלח לי את המים או את הכסף!" "עוד גדול היום!" השיב נקדימון בשלוה ובביטחון בה’.

שעת הצהריים הגיעה, ועמה הגיע בשנית שליחו של השר אל בית נקדימון בן גוריון. "שלח לי את המים או את הכסף!" ציווה השר.

"הן רק שעת צהריים עתה", השיב נקדימון, "יש עדין זמן רב".

לפנות ערב בא השליח השלישי ובפיו דברי השר: "שלח לי מיד את המים או את הכסף!"

"עדין לא כלה היום", ענה נקדימון, "יש זמן". לעג השר הרומאי לתשובותיו של נקדימון: "עד היום הזה לא ירדו גשמים ודווקא עכשיו ירדו?? בוודאי שלא! בטוח אני, כי שתים עשרה ככרות הכסף שלי יהיו אזמין אפוא את רעי להשתתף בסעודה חגיגית לרגל המאורע המשמח!"

וכך עשה: ציווה על משרתיו להכין סעודה משובחת, והוא עצמו פנה לבית המרחץ.

כשראה נקדימון כי עבר רובו של יום, וגשם אין היה עצוב מאוד, מאין יבוא עזרו? הלך לבית המקדש, התעטף בטלית והתפלל: "רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולכבוד     משפחתי     עשיתי

זאת, רק לכבודך למען יהיו מים לעולי הרגל הצמאים, אשר באו להתפלל בבית המקדש ולשמוח בחג כפי שציווית בתורתך, באין מים לא היו העולים לרגל שמחים ולא היו מקדשים את שמך. ועתה, מנין אקח מים להחזיר לשר הרומאי?"

אך סיים נקדימון את תפילתו בקשתו, ופני השמים כוסו בעננים כבדים. עוד רגע קט וגשם עז ניתך ארצה. בתוך זמן קצר מלאו הבורות והמעיינות במים ואפילו עלו על גדותיהם.

בדיוק באותן דקות שהה השר הרומאי בבית המרחץ. ובצאתו שפשף עיניו בתימהון מה קרה פה, לפתע פתאום? כיצד החלו יורדים הגשמים החזקים?

עודנו עומד ותוהה למראה עיניו, ונקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. ובדרכו פגש ברחוב את השר הרומאי רטוב מבולבל וגם כועס. שמח וטוב לב פנה אליו נקדימון: "אדוני השר, השבתי לך יותר ממה שנתת לי, מגיע לי אפוא עודף!"

הטיח בו הרומאי ברוגזה: "יודע אני שאלוקיך עשה את הנס הזה בגללך. אך שמחתך מוקדמת היא. את הכסף נתון תיתן לי כי כבר שקעה השמש, והגשם לא ירד בו ביום שאמור היית להחזיר לי את מימי!"

אכן, הרחוב היה חשוך, השמש כבר שקעה. פנה נקדימון בשנית אל בית המקדש התעטף בטליתו ופתח בתפילה: "רבונו של עולם! הראה נא לכל העולם שאוהב אתה את עמך ישראל! עשה נא לנו נס נוסף!"

ברגע זה באה רוח חזקה, פיזרה את העננים, ונתגלו קרני השמש. או אז נוכח השר הרומאי כי בעצם היום ירד הגשם (מסכת תענית) (יודגש: בגמרא נכתב ש"בוני" שמו, ועל שם אותו מעשה ש"נקדה חמה בעבורו" נקרא שמו לדורות "נקדימון").

זה שכרם של מצוות שהקב"ה לא מקפח שכר של שום בריה.

"ושמי ד' לא נודעתי להם" (ו, ג)

בסנהדרין (קיא.) איתא אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, חבל על אלה שמתו ולא נשאר מהם זכר. לכאורה מי נקרא חי וקיים ומי נקרא מת וקבור. ויש להבין על פי המעשה שהיה בראשי קהילה גדולה שהיו בה מעט מאוד בני תורה ורצו למנות גאון גדול בתור רב לקהילתם. התפארו לפניו שגדולי ישראל כמו הטורי זהב, והמגן אברהם, ורבי עקיבא איגר קבורים בעירם כדי להראות לו חשיבותה של העיר. לימים נתבאר לגאון הזה שכל מה שסיפרו לו ראשי העיר היה שקר גמור, הטורי זהב נקבר בלמברג, המגן אברהם בקליש, ורבי עקיבא איגר בפוזן. פנה אותו הגאון אל ראשי הקהילה ושאל אותם למה רימו אותו. על זה השיבו לו. בלמברג, קליש, ופוזן, יש לומדי תורה והטורי זהב, והמגן אברהם ור' עקיבא איגר חיים וקיימים גם כעת שם, אבל אצלנו אין איש שלומד בספרים שלהם ובכך כאן הם באמת מתים וקבורים, וזה פירושו של המאמר 'חבל על דאבדין' אם אין המשך בדורות, ילדים תלמידים וכו' שממשיכים בדרך רבם והוריהם אז חבל על דאבדין, דבאמת מתו ולא קיימים, ולא משתכחין, אבל אם יש המשך עם ילדים ותלמידים בני תורה, אף שכבר עזבו אותנו ממשיכים הם להיות חיים וקיימים בינינו.  (שער בת רבים)

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" (ו, ה)

ולכאורה מהו וגם אלא הקב"ה אמר למשה אם בני ישראל ישמעו אחד את השני אני גם ישמע אותם.

"ואזכור את בריתי" (ו, ה)

הקב"ה חישב את ארבע מאות השנים של גלות מצרים מיום לידת יצחק רבינו.

שאל המגיד מדובנא זצ"ל: אם מצבו של יצחק אבינו וחייו של יעקב אבינו, נחשבו אף הם לגלות וגרות, מדוע הכביד הקב"ה על בניהם לרדת למצרים, ולהורידם שם מדיוטא לדיוטא, לעבודה בחומר ובלבנים ולשעבוד רע ומר.

ותרץ במשל, אב ובנו הלכו בדרך בעיצומה של סופת שלג נוראה. הקור חדר לעצמות, איבריהם קפאו, אצבעותיהם הכחילו וכל גופם רעד. הבן בקש לרבוץ תחתיו, לנוח. האב ידע, שאם ינוח כאן לא יקום עוד. בצד הדרך הייתה בקתה נטושה. אמר האב: "אזור כח, ונגיע לבקתה. שם נמצא מחסה מפני הרוח הנוראה!" הגיעו שניהם בשארית כוחם אל הבקתה, ולשמחתם, מצאו בה מיטת נסרים מצופה קש. צנח עליה הילד, ועצם את עיניו בלא כח. אבל האב ידע, שאדם ישן – חם גופו יורד, ובכפור הנורא יקפא בנו למות. "אל תירדם", אמר לבנו, "עד שאדליק כאן מדורה ואבעיר אש". אבל הבן לא יכול היה להשאיר את עיניו פקוחות. סלק האב את הקש מהמיטה. נאנק הבן מהשכיבה על הקרשים הקשים, והאב חיפש בינתיים זרדים. אבל כעבור כמה דקות התרגל הבן אל הקרשים ושקע בשינה. האב מיהר להעירו, והורה לו לרדת מן המיטה ולשכב לארץ. הבן ציית לאביו ושכב על גבשושיות הקרקע. התהפך מצד לצד, עד שמצא את התנוחה הנכונה ונרדם. התחיל האב לטלטלו, לצעוק עליו ולגעור בו, ולא נתנו להירדם כי בנפשו הוא.

והנמשל טיבו של אדם, שהוא מתרגל לכל מצב. כאשר הקב"ה ביקש לייסרנו, כדי שנחוש את עול הגלות, די היה בתחילה, בימי האבות, בסבל מועט. אבל מה שנחשב כסבל ליצחק, לא נחשב כבר כגרות ליעקב אבינו, והוא נאלץ לשהות עשרים שנה בבית לבן ולסבול את צרת יוסף. כשהתרגלו לכך, נאלצו לרדת למצרים. כשהתרגלו לחיים שם, התחיל עול השעבוד, והלך והכביד. נמצא, שכל ארבע מאות השנים היו רצף אחד של גירות וצרות, שאם לא היו הולכות וקשות, היינו מתרגלים אליהן ו"ישנים", ולא היינו זועקים להושע, וממילא לא היינו נגאלים.

"וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים״ (ו, ז)

כאן הבטיח השם יתברך הבטחה, כי לא זו בלבד שבני ישראל יגאלו ממצרים, אלא גם יכירו וידעו, כי השם יתברך גאל אותם. והגאולה תגביר ותעמיק בהם את ההכרה והאמונה באלוקים, שכן זוהי התכלית של הגאולות והישועות, להכיר ולדעת על ידן את הגואל והמושיע האמתי. (שפת אמת)

"קוצר רוח" (ו, ט)

מתוך שלא היו עוסקים בתורה לא היה להם לב לקבל דברי משה רבינו האור החיים הקדוש מבאר כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא "קוצר רוח", כי התורה מרחבת לבו של אדם. ובהמשך דבריו מיישב על פי זה הקל וחומר שדרש משה לפני הקב"ה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" ומקשים העולם והלא יש לפרוך הקל וחומר, כי חילוק גדול יש בין בני ישראל שלא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל פרעה לא היה שייך בו טעם זה, (וראיתי מי שתירץ שגם פרעה היה טרוד כל כך לשעבד את ישראל, לא פחות מטרדתם של ישראל ועל זה נתכוון משה שלכך לא ישמעהו, ודפח"ח), אך לאור האמור מיושב, שכיון שלא היו בני ישראל עוסקים בתורה, ממילא לא ישמעהו פרעה, והיינו שאין להם זכות תורה שפרעה ישמעהו.

"מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו, ט)

כותב הרב יוסף צבי הלוי דינר בספרו ״מקדש הלוי": מהנהגתו של פרעה, דומה שאנו יכולים ללמוד לקח חשוב שנוגע אלינו דבר יום ביומו. שכן מה בעצם פרעה ביקש? הוא רצה למנוע את בני ישראל מלחשוב, למנוע מהם מלהתקומם ולנסות לחולל מהפך במצבם העגום. לשם כך הוא הכביד עליהם את עול העבודה, על מנת שהעיסוק הבלתי פוסק, ימנע מהם אפילו רגע אחד של הרהור, כידוע פרעה מסמל את היצר הרע. הדמיון בין שניהם, בא לידי ביטוי גם בנקודה הזו: גם היצר הרע, בדיוק כמו פרעה, מפחד מפני הרגע בו האדם יתעשת, יבין את שפלות מצבו, וינסה לקום מעפר. לפיכך הוא דואג להעסיק אותו בהבלים כאלו ואחרים, בכדי לוודא שלא תהיה לו אפילו דקה פנויה להרהור של תשובה, להתעוררות רוחנית… לבל יוכל להגיע לידי מצב של יש קונה עולמו בשעה אחת.

לשם כך, הוא מעסיק אותו בפרנסה, טורד אותו בצער גידול בנים, מייגע אותו בזוטות שבכל יום, העיקר – שלא יקום ויעשה מעשה…

אדם אחד נאשם בעברה שעבר נגד המלך, ונכלא בבית הכלא עד למועד משפטו. כאשר הגיע זמן המשפט הוצא האיש מן הכלא על ידי שומר שהובילו אל אולם בית המשפט.

השומר שחשש כי האסיר ינסה להימלט, הוציא מכיסו זוג אזיקים – אזיק אחד הצמיד לידו של האסיר, ואזיק שני שם על ידו שלו, וכך צעדו הם ברחובות העיר.

בצדי הדרך התאספו עוברים ושבים שחזו במחזה ולעגו לאסיר. ״טועים אתם״, אמר האסיר כשהוא נעלב, ״לא הוא המוביל אותי, אלא אני הוא זה המוביל אותו… אני הוא זה שנעלתי את ידו באזיקים״.

״אם כך״, אמר חכם אחד מתוך הקהל, ״פתח נא את האזיק שעל ידך וניווכח שאמת בפיך! אם תוכל לנתקו סימן הוא שאתה שולט בו״!

אמר הסבא מנובהרדוק שסיפור זה הוא משל ליצר הרע שכובל את האדם בתאוות והרגלים רעים, ואם רוצה האדם לבדוק מי באמת שולט במי, ינסה להתנתק מתאוותיו ויראה אם הוא מסוגל לכך.

כך היצר הרע מסמא את עינינו, כל אחד בדרגתו הוא: אם זה אדם שרץ כל ימיו אחר הפרנסה ואחר עסוק במרוץ ולא מתבונן, ואם זה אדם שעסוק בחומריות ובהבלי הזמן.  (אמונה שלמה)

"מעבודה קשה״ (ו, ט)

מעשה בבחור בעל כשרון אדיר שבוקר אחד התעורר וגילה שכשרונותיו עזבו אותו. הוא רץ ל״סטייפלער״, פרץ בבכי וביקש ברכה שזכרונו יחזור לו. נענה הסטייפלר ואמר: ״אדם לעמל יולד״ (איוב ב) בקש הבחור שיברכו, נענה ואמר: ״אני לא יכול לקלל אדם, הברכה בעולם זה עמל״.

זה עיקר השכר שאדם מקבל בעולם.

ידוע מאמר הצדיקים שהיה מלך שלקח ארבעה ציירים מיוחדים שיציירו קירותיו, שלושה עבדו וציירו, והרביעי כילה את זמנו בהבל וריק. ברגע האחרון הביא מראה והניחה מול ציוריהם. קצפו הציירים האם ייטול שכר כנגד כולם?

המלך הגיע לביקורו ונעמד מול הכתלים. הוא נהנה מהציור על הקיר הראשון, התפעל מהציור על הקיר השני, ושיבח מאוד את הקיר השלישי. אך הרביעי, הכיל את כל הטובות של כולם. מה עשה המלך? ציווה שיתלו על כל קיר שק מלא דינרים זהב, ובקיר הרביעי יניחו מראה שתשקף את שאר השקים…  זהו השכר של עבודה בלי יגיעה.   (מפי הרב אלימלך בידרמן שליט״א)

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו, ט)

האור החיים הקד' מפרש: "אולי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו. ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה הקדושה מרחבת דעתו של אדם".

שואל הגרי"ש אלישיב זצ"ל מדוע כאשר בא משה בתחילה לבשר על הגאולה נאמר "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י", ז"א שהם האמינו מיד וכאן לא?

והוא משיב: כאן יחד עם בשורת הגאולה – "והוצאתי אתכם מסבלות מצרים" – מוסיף משה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה". זאת אומרת שדורשים ותובעים מהם להשיג את מטרת הגאולה, להיות עם המקבל את התורה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, את זה כבר היה קשה לבנ"י לקבל במצבם השפל ולכן "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח".

אבל כאשר רק מבשרים על הגאולה העתידה ולא מציגים תביעה נלווית, לזאת הייתה דעתם נוחה לשמוע ולהאמין.

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (ו, יב)

ואפשר לפרש שמשה היה מתיירא פן ישמע אליו פרעה גם

אחרי היותו ערל שפתיים, וזה יגרום ח"ו קצף על עדת בני ישראל, אם פרעה מלך מצרים ישמע לדברי ה' מערל שפתיים והם בני אברהם יצחק ויעקב לא שמעו אל נביאות ה' בדבר הגאולה, (דוגמתו מצינו ביונה הנביא שאמרו חז"ל שלא רצה לילך לנינווה, כי היה מתיירא פן ישובו אנשי נינווה שהם גויים וזה יגרום חלילה קצף על בני ישראל) ולפי"ז יפורש הפסוק "ואיך ישמעני פרעה" עם הפסק בין תיבת "איך" לתיבת "ישמעני", ורצונו לומר "ואיך", כלומר ואיך יפול הדבר אם ישמעני פרעה אע"פ שאני ערל שפתיים, "והן בני ישראל לא שמעו אלי", ועל זה השיבו הקב"ה "ויצום על פרעה" שבתורת ציווי ישלחם פרעה, ולא מרצונו הטוב, ולכן משה היה בטוח שלא ישמע אליו פרעה.  (מרן החתם סופר זי"ע)

"ויעש משה ואהרן כאשר ציווה ה' אותם כן עשו ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה" (ז, ו-ז)

ולכאורה קשה, מה ענין סיפור מספר שנותם לכאן?

וי"ל דקרא מעיד על משה ואהרן שקיימו את שליחותם רק מפני שהשי"ת ציוום ללכת, ולא שהייתה כוונתם ח"ו לגדולה ולהתנשאות שהם שלוחי ה'.

והנה על משה רבינו אנו יודעים שלא לכבודו עשה, דהא סירב בשליחות כמה פעמים ובעל כרחו הלך, אבל אהרן אולי לכבודו עשה, לכן מספרת לנו התורה "ומשה בן שמונים ואהרן בן שלש ושמונים שנה", וא"כ היתה שליחות זו לאהרן לפחיתות כבוד, שיהיה הוא לפה ולמתורגמן לאחיו הצעיר, ולולי שהתכוון לשם שמים לא היה הולך לשליחות זו, ומזה שהלך מוכח שכוונתו היתה אך ורק לקיים ציווי ה'.

(כתב סופר)

"ותבאש הארץ" (ח, י)

רגילים אנו לחשוב שהנס היה בבוא המכות כדבר ה' ביד משה: דם וצפרדע, כינים דבר ושחין. אבל רבינו אברהם בן רבינו הרמב"ם ז"ל השמיענו חידוש גדול מזה, וכתב עליו שהוא דרוש מתוק: לאחר שהמוני הצפרדעים מתו וגדשו את הרחובות החצרות והבתים, נרקבו והתעפשו והריחו, הלא היה זה נס שלא באו מיד כל המכות הבאות, שמיד לא שרצה מצרים רימה וכינים, לא הוכתה במכת דבר ולא פשה בה שחין, אלא כל מכה נדחתה עד שהגיע תורה!…

"אצבע אלוקים היא" (ח, טו)

אמר המגיד מדובנא זצ"ל: משל לאדם שנצרך לאחד מעשירי העיר. מעולם לא ראהו ולא פגש בו, רק שמע את שמעו, את רוב עושרו וכבודו. הלך למעונו של העשיר ונפעם ממראה עיניו. החומה והשער הענק, גינת החמד וערוגות הפרחים. שדרה רחבת ידיים הובילה אל

מדרגות הארמון החצובות שיש, והללו הוליכו אל הטירה הענקית. ביד רועדת נקש על דלת האלון הכבדה. הדלת נפתחה אל טרקלין רחב ידיים, מואר בנברשת ענק שהאירה את התמונות היקרות שעל הקירות ואת השטיח הססגוני היקר. דמות הדורה ניצבה לפניו ושאלה לרצונו. "אני… רציתי לשוחח עם בעל הבית, בבקשה", אמר בהתרגשות. "אני הוא בעל הבית", ענהו הלה ביהירות "מה מבוקשך". לפתע פתאום נשלחה יד מאחור, לפתה את צוואר האיש שבטרקלין, וקול לועג נשמע: "האתה הוא בעל הבית?!"… והאיש כאילו התגמד, הצטמק. התמזער. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא גמגם: "סליחה, אדוני, אך לצון חמדתי…" ואז יצא האלמוני מבין הצללים ואמר: "אל תשים אליו לב, אינו אלא אחד מהשרתים. בוא נא עמי ללשכתי, ואשמע את אשר בפיך"… כך, כאותו משרת מתייהר, נהג פרעה מלך מצרים בהציגו עצמו כאלוה, התפאר לאמור: "לי יאורי ואני עשיתיני". אני ואפסי עוד, ומי ה' אשר אשמע בקולו. לפתע לפתה יד אדירה את צווארו, והקדוש ברוך הוא – בעל הבית של העולם – הנחית עליו את המכות בזו אחר זו, עד שידע שאינו יכל לעמוד בפני אצבע אלוקים ויד ה', והודה ואמר: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים"… (המגיד מדובנא)

"ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה" (ח, יט)

פירש הרב מבארנוב שבזה יהא ניכר ההבדל וחילוק בין גוי ליהודי- האם הוא חי שמחר יהיה האות הזה. היינו, כי היהודי אינו מאבד שלוות נפשו בעת צרה, שהרי יודע אל נכון כי מצבו זה לא נעשה מאליו ח"ו, אלא הוא עומד ותלוי בידי שמים, ואף אם היום נחתה עליו צרה וצוקה, הרי שלמחר יסיר הבורא מאתו את הצרה. כמו כך להיפך כשטובה באה לו אינו מתגאה בזה, ואינו מרגיש כי הוא ואפסו עוד, אלא יודע אל נכון שהבורא נתן לו את הטובה, וברצונו יכול לקחתו ממנו, משא"כ הנכרי, בבוא אליו עת צרה הינו מצווח ובוכה בייאוש שלא מדעת, וישקע עמוק בצרתו מחוסר אמונתו שיש מנהיג לבירה, ואילו בשעה שהטובה באה עליו הרי הוא מתגאה- כי מי ישווה לו ומי יערוך לו. וזהו פדות בין עמי ובין עמך, ש'עמך' חייהם מרים, ואילו עמי חיים בשלוות ומנוחת הנפש, אחר שהם מבינים להתבונן גם על יום 'מחר'.

מספרים על הגאון החסיד הנודע רבי שמואל מונקיס זצ"ל מגדולי חסידיו של הרה"ק בעל התניא זי"ע, שפעם אחת פרצה שריפה בביתו וכילתה את כל רכושו עד שנותר בעירום ובחוסר כל, ורק בקבוק 'משקה' הצליח להציל, תיכף רץ אל בית המדרש לשתיית לחיים, ובתוך כך פתח בריקוד בשירה ובזמרה 'שלא עשני גוי… שלא עשני גוי', ידידיו חשו אליו מיד בחשש שמא השתבשה דעתו מגודל צער השריפה, נענה אליהם רבי שמואל ואמר, הן אילו הייתי מגויי הארצות שהמה משתחווים להבל וריק לאלילים, אזי גם 'אלוהי' היה 'נשרף' בשריפה זו, אך עתה שיהודי אני ואלוקי הגדול חי וקיים, על זה בלבד ראוי להודות בכל לב, ולכן הנני מפזז ומכרכר – 'שלא עשני גוי'…            (באר הפרשה)