האם הגיע הזמן לחזור למנהג התלמודי לשים אפר בראש החתן במקום טקס שבירת הכוס?

מאת הרב דר' רצון ערוסי שליט"א – באדיבות "נצח ישראל"

חתן שבר את הכוס והובהל לבית חולים בגלל שנפגע ברגלו, האם לא הגיע הזמן לבטל מנהג זה ולחזור למנהג המקורי לשים אפר תחת פאר בראשו של החתן במקום הנחת תפילין?

תשובה: עלינו לדעת שלפי דין המשנה וכן הוא המנהג התלמודי העתיק ששרד אצל אבותינו בעדת תימן, שבשיא החתונה שמים אפר בראשו של החתן במקום פאר, במקום הנחת תפילין שהוא תפארת, כדי להעציב את החתן והכלה, המשפחה והמסובים, ולזכור זכר לחורבן. לקיים את הפסוק "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

מנהג נתינת אפשר בראש החתן, הוא מנהג עתיק יומין, שנזכר בתלמוד (בבא בתרא ס ע"ב) מאי על ראש שמחתי אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים א"ל רב פפא לאביי היכא מנח לה מבמקום תפילין שנאמר (ישעיהו סא, ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלים".

הרמב"ם בהלכות תעניות פרק ה פוסק מנהג זה להלכה: "וכשהחתן נושא, לוקח אפר מוקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין. וכל אלו הדברים, כדי לזכור ירושלים.." ומרן השו"ע נפסק (או"ח תקס, ב) "כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין".

הרמ"א על הסעיף זה "ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן". כלומר, הרמ"א מעיד שאצל יהודי אשכנז, שינו את המנהג התלמודי, והנהיגו לשבר כוס בשעת החופה או לשים מפה שחורה בראש החתן.

ספר הכולבו שהוא אחד מראשוני אשכנז כותב שהיו כאלה ששמו מפה אדומה, אחר כך שחורה, או שאר דברי אבלות בראש החתן.

מדוע שינו באשכנז את המנהג?

חכמי אשכנז אמרו, איך נשים אפר תחת פאר, כלומר אפר במקום תפילין. והרי אולי החתן כלל לא מניח תפילין, וא"כ אז אתה לא שם לו "אפר תחת פאר". הראש שלו זה אפר, אז מה אתה תשים שם?

ומורי דוד משרקי זצ"ל בעל השתילי זיתים על השו"ע, שכדרכו בד"כ משמיט הגהות הרמ"א שבתימן לא נהגו בהם, כאן הביא את הגהת הרמ"א ונימק וכתב: "ונמנעו מהאפר שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין, ויחושו שמה לא יהיה להם פאר תחת אפר. והוא מוסיף "נפקא מינה לדידן למי שאיננו מוחזק".

כלומר: אצל יהודי תימן כולם מוחזקים שמניחים תפילין, ולכן כולם נהגו עד עלותינו ארצה להניח אפר בראש החתן, כי כולם מוחזקים שהניחו תפילין. והעתיק בעל השתילי זיתים את הגהת הרמ"א שאם ימצא מי שלא מוחזק שמניח תפילין, בחתן כזה לא לשים אפר, אבל במקום זה לנהוג מנהג אחר, כמו שנאמר כאן, או שבירת כוס, או מטפחת שחורה או כל מיני אבלות.

החשש של מורי דוד משרקי מפני אלו שלא מניחים תפילין, אחרי בקשת המחילה, טעון עיון. מדוע? כי אדרבה ואדרבה כל המנהג האשכנזי הזה הוא תמוה. אדרבה ואדרבה מה הבעיה שלכם שאצלכם רבים לא הניחו תפילין? תשים אפר בראש החתן ותבכה פעמיים. פעם על חורבן המקדש, ופעם על החורבן הרוחני שהחתן לא מניח תפילין ולא יהא זה בשביל החתן אלא כמו כפרות שנהגו האשכנזים בכפרות. אז אם כן, למה להימנע? בדיוק הפוך.

המקור לשבירת הכוס בחתונה

בגמרא במסכת ברכות (ל ע"ב) מסופר "מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו".

כלומר, מר בנו של רבינא ראה שהחכמים שהשתתפו במסיבת שמחת הנישואין היו יותר מדי עליזים, שמחים. צריך לשמוח אבל לא בעליזות, כמובן לא מדובר כמו שגעונות אצלנו שמרימים את החתן זורקים אותו למעלה, ומרימים אותו כל הדברים האלה. אלא הכוונה עליזות, קצת קלילות. מה עשה אותו אבא חכם, הביא כוס יקרת ערך לבנה ששוות ערך ל400 זוז, כמובן זה בגוזמה אבל כוס יקרת ערך, וניפץ את זה בפניהם, במקום שמחה שם תהא רעדה, זה המטרה, גילו ברעדה.

אז אמרו חכמי אשכנז, אם לא נניח אפר במקום הפאר, נקיים את הגמרא הזו, ניקח כוס זכוכית ונשבור אותה ונרעיד את הלב כזכר החורבן. מזה התגלגל המנהג שלא האבא שובר את הכוס, אלא החתן. ולא על ידי ניפוץ, אלא על ידי הרגל. ועוד מעט יגידו, מי שאיטר רגל ימינו, ואיטר שמאלו, וכל מיני דקדוקי עניות שאין להם מקום בכלל בכל העניין הזה.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל הקדיש סימן שלם (אבן עזר סימן ט' סעיף ג') שהוא מטפל בנושא הזה, והוא אומר, והן עתה אחסור דרא, [הדורות נחסרו] הן רבים עתה הארץ, שבעת ששוברים את הכוס כל הקרואים ממלאים פיהם צחוק וקריאות מזל טוב, ההפך ממה שרצו בגמרא. כי מה רצו בגמרא? לצער, להדהים, ואילו כאן בדיוק הפוך, הפכו את זה למבחן גבריות ומזל טוב. והחתן עצמו שעושה זאת בגבורה, לסיים בזה את טקס הנישואים, ממלא את פיו צחוק על כוחו כי רב. והפכו כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עוגמת נפש, על חורבן בית קודשנו ותפארתנו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, למנהג טפל של צחוק וקלות ראש. וכו'.

ותראו לאן מגיעים הדקדוקים האלה, בנו הרב יצחק יוסף כותב בילקוט יוסף, אחר סיום 7 ברכות החתן שובר כוס זכוכית, ויש להזהירו שישבור בעקב רגלו ולא בכף הרגל כדי שלא יסתכן בחדירת זכוכית לרגליו וכו'.

רבותי, למה צריך את כל הדברים האלה? הרי הרמ"א בכבודו ובעצמו אומר, או בשאר דברי אבלות. כלומר, לאו דווקא שבירת כוס אלא כל דבר שניכר על פניו שזה סימן אבל שמים מטפחת שחורה, או דבר אחר שמעציב.

התשובה ההילכתית היא, שקיימת אפשרות לשנות ולחזור למקור מכוח דבריו של הרמ"א שהם מקור המנהג הזה. צריכים לשנות והגיע הזמן לשנות, כי זו לא פעם ראשונה שקורה מקרה שהחתן נחתך ברגלו, ובמיוחד שכאמור זעקתו של הרב עובדיה יוסף שזה הפך להיות הוללות. וודאי וודאי יש מקום לשינוי הזה.

באותה גמרא במסכת ברכות (ל ע"ב) שהיא המקור לשבירת הכוס, מסופר שהיה חכם אחד שבשמחת חתנים ראה שיש עליזות, התחיל לומר "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן", כולם שמחים והוא מדבר על המוות, למה? להרעיד אותם, לומר להם איפה אתם? אתם לא נמצאים בשמחה של הוללות, אתם נמצאים בשמחת מצווה, תזכרו סוף האדם למוות.

יש כבר שדרשו דרשות שהכוס זכוכית הזו ששוברים אותה, זכר להתפרקות של הגוף, שהאדם ימות, אלא עם קצת תקווה. כי חרס אתה לא יכול לתקן אותו, שברי זכוכית אם תתיך אותם אז יכול הכלי לחזור. אז יש לך תקווה אם תשוב בתשובה. אבל כל זה בתנאי שיבינו שבאמת אנחנו נעשים שברים, אבל לא הפוך.

לחזור למנהג התלמודי לשים אפר בראש החתן

הגיע הזמן שרבנים בעיקר מחכמי אשכנז שהם המקור לכך, יחזרו למקור התלמודי. יש לציין שיש כיום רבים שכבר מתקדמים בעניין הזה שחוזרים אל המדקדקים ששמים אפר בראש החתן. אך כיוון שהמנהגים האלו פסקו אצלם, הם מתחילים לחשב כמה כמות אפר לשים, שעור כזית, שעור כביצה, אצלנו המנהג משתלשל מדור לדור, אז אנחנו יודעים ששמים מעט אבל הם פשוט שכחו. הרב יוסף קאפח מספר, שכשהיה האבא בתימן שם את האפר בראש החתן ואומר בדמע את ההלל המיוחד לכך, וכולם מסביב היו דומעים. היום נבכה שתי דמעות, דמע על ההידרדרות הרוחנית, ודמע גם על חורבן המקדש שטרם נבנה.

היה מעשה פה בארץ בחתונה של בני תימן, שהאבא היה מחוייב לכבד רב אשכנזי גדול, וכובד אותו רב בנתינת אפר על ראש החתן. הביאו לו אפר בצלחת, ואותו רב שפך על החתן את הצלחת כולה. זה היה חורבן שאין דומה לו. הוא כוונתו לשם שמיים, כלומר, לעשות כשיעור.

בעיני ראיתי ראש ישיבה אחת, שערך חופה לבן תשובה מקרית אונו, אמר לתלמיד שלו שיביא כשיעור אפר. הלך הביא לו אפר צרורה בבד, קשר אותה הרב והוריד את כובע החתן ושם לו על הראש, ושם את המגבעת על הראש. והחתן כל החופה ככה מפחד שזה יפול.

כל אלה רבותי, שבר של העברת מנהגים. אבל אצלנו ב"ה, צריכים להמשיך בדרך האמיתית.

קיימנו סעודת הודיה אצל חבר יקר שהקב"ה הצילו מחולי, והיו שם בין האורחים בני עדות שונות, ושאלתי את אותו חבר, האם לא הכבדתי עליהם יותר מדי לפי הנהגות שלנו איך שאנחנו מתנהגים, בברכות ושירת קודש. אמר לי אותו חבר, שהאורחים באו אליו מתפעלים, אומרים לו שמעולם לא ראו דבר כזה ורק כעת הם מבינים מה זה קדושה ומה זה ששכינה שורה. אנשים זרים שלא מעדת תימן שכשרואים את המודל שלנו, שירת קודש, אכילה עם ברכות, סדר מופתי, לא מדברים, רק קדושה. התפעלו מזה.

אל נבוש רבותי במורשתנו. בדיוק הפוך. ככל שנדע לשמר את מורשתנו, ולעלות אותה בתפוצה לדור הצעיר, לחבר את הדור הצעיר להמשיך את זה. דעו, אפילו אחרים שכבר לא מכירים דבר כזה, בסופו של דבר יתפעלו מאוד מהדבר הזה וילכו בעקבותנו.

וה' יאיר עיננו בתורתו, וישיבנו בתשובה שלמה, ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו, אמן.

 

הרב דר' רצון ערוסי שליט"א – באדיבות "נצח ישראל"