יציאת מצרים – אז והיום – מאת הרב מיכאל זכריהו שליט"א

חג הפסח בכלל, וליל הסדר בפרט, מחזירים אותנו לאירוע המכונן בתולדות העם היהודי – יציאת מצרים. התורה קובעת שיש להזכיר אירוע זה מדי שנה ולספר עליו לדורות הבאים. בעקבות כך קובעת המשנה שעל מנת לחזור לעָבָר ההיסטורי, עלינו לחוש כאילו אנו עצמנו יוצאים ממצרים.

חייב אדם לראות את עצמו

פיסקא זו המובאת בגמרא מוזכרת גם בהגדה של-פסח:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות (ויש גורסים – להראות) את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל, שנאמר: "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".

(מסכת פסחים, פרק י, משנה ה)

המשנה הופכת את זיכרון יציאת מצרים מזיכרון קולקטיבי (זיכרון השייך לקבוצה מסוימת) לזיכרון אישי, לכל יחיד ויחיד.

והדברים לכאורה צריכים ביאור:

א. יש להתבונן בחיוב המצוה הזאת, שלא מצאנו דוגמתה בשאר ימים טובים. אנו אומרים זאת בהגדה, ומקורו במשנה (פסחים קטז, ב) "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'".

בסוכות אנו יושבים בסוכה זכר לענני הכבוד, אבל לא מוזכר שחייב לראות עצמו כאילו יושב תחת ענני הכבוד, וכן בשבועות זמן מתן תורתנו, לא מוזכר שישנו חיוב לראות עצמו כאילו שומע תורה מהר סיני, ואם כן אפוא מה יש בה ביציאת מצרים שנתייחד לה החיוב לכל אדם "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"? מהי המשמעות של ראיה זו שאנו מחויבים בה בכל דור ודור?

ב. בנוסף, מה פשר הכפילות חייב אדם לראות את "עצמו" כאילו הוא "בעצמו" יצא ממצרים?

ג. עוד יש להתבונן, מהי כוונת המשנה באומרה ש"לא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל", הרי ממה נפשך, אם אבותינו נגאלו ממילא אף אנו נגאלנו עמהם, מחמת עצם היותנו בניהם של הנגאלים, ואם בנגאלים בעצמם מדובר הרי אבותינו הם אלו שנגאלו בפועל ולא אנחנו, ואם כן אפוא מה הסבר הדברים?

עבדים היינו

בפיסקא נוספת בהגדה נאמר:

"עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

ד. מפרשי ההגדה התקשו להבין פיסקא זו, מדוע הכריח בעל ההגדה עובדה זו? מנין לנו הביטחון והוודאות שעדיין היינו נותרים עד עצם היום הזה משועבדים לפרעה במצרים, אולי פרעה היה מתרצה לבסוף להוציאנו משם? שמא היו נוצרות סיבות אחרות שיגרמו שנצא משם? ובכלל, אנו הרי יודעים כי במציאות של זמנינו אין כמעט כיום מושג של עבדות? הרי מצינו כבר בקורות דברי הימים עמים שלמים אשר היו משועבדים במשך שנים רבות ולאחר זמן יצאו לחירות, אל החופש, אחרי מלחמות או הפיכה בשלטון. ואם נתבונן לאחור, אל עֵבֵר ההיסטוריה הלא-רחוקה, הלא אפילו הכושים, שהיו עבדים, זכו לחירות לפני כמאה שנה. ואם כן, איך אנחנו אומרים שאם ה' לא גאל אותנו, בדרך של ניסים ונפלאות, עדיין היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. וכי לא יכול להיות שפרעה היה במשך הזמן משתנה בדעתו, או שהיינו מתגברים, או באיזו סיבה, בדרך הטבע, והיינו ניצולים?

ואפילו כולנו חכמים

"ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

ה. לכאורה מה החידוש הגדול בכך? וכי קיום המצוה תלוי בחכמת המקיימה? כלום ככל שתגדל חכמתו אזי היה צד לפוטרו? הרי אם יש מצוה לספר ביציאת מצרים בודאי אין שום קשר בין חכמת המספר לחובתו לספר! והאם נאמר שאדם חכם יהיה פטור מאיזה מצוה בגלל חכמתו?

יתירה מזאת, מיקומו של מאמר זה אומר דרשני. לכאורה היה מן הראוי לסדרו לאחר המעשה בו נזכרה העובדה בה האריכו התנאים לספר ביציאת מצרים וממילא אז היה מתאים לומר "וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"?

ועוד יש לעורר ולשאול, מדוע דווקא במצוה זו של סיפור ביציאת מצרים מצינו שהפליגו חז"ל לומר שכל המרבה בה הרי זה משובח! דבר שלא מצינו בכל המצוות?

לפי שהוציא עצמו מן הכלל

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה וכו'. רשע, מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.

וכאן יש להבין:

ו. מה פשר דברי הרשע בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם"? למה כוונתו?

יתירה מזאת, מדוע שאלתו זו מוכיחה באופן ודאי שהוא הוציא עצמו מן הכלל? האם רק מחמת שהשתמש בלשון 'לכם' וממילא מדייקים שהוא התכוון דווקא לכם ולא לו, או אולי הדברים עמוקים יותר?

ועוד תמוה, מפני מה אמירה זו נחשבת כל כך חריפה ומרחיקת לכת עד כדי שרבותינו התבטאו כלפיו בלשון חריפה וקשה וכינוהו – כופר בעיקר? ובפרט שלא בא בהתרסה נגד התורה או נגד הבורא ח"ו, אשר מעידה על כך שהוא באמת כופר בעיקר.

ועוד מוטל עלינו לידע, מה פשר המענה שאנו משיבים לו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל". מהו בעבור זה? ומדוע אם היה שם לא היה נגאל?

ביד חזקה – מכת דֶבֶר

בהמשך מבאר בעל ההגדה את הפסוק "ביד חזקה", וקובע "זה הדֶבֶר", כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דֶבֶר כבר מאוד".

ז. ולכאורה, מנין לו ש"יד חזקה" זהו דווקא הדֶבֶר? השאלה מתגברת ביתר שאת לנוכח העובדה שמכת דבר לא היתה מהמכות הקשות, שהרי היו מכות קשות יותר אשר פגעו לא רק בבהמות אלא בגופם ובנפשם של המצרים. ומה אם כן נתייחד במכה זו להגדירה כ"יד חזקה"?

בנוסף יש להקשות, מצינו שהכתוב מזכיר במכת הדבר לשון הפלאה, כמו שנאמר "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (שמות ט, ד).

וכאן הקורא שואל, הלא הפלאה זו היתה קיימת בכל המכות, שהרי כולם התקיימו רק במצרים ובהם פגעו ולא בישראל, ומדוע אפוא הודגש ענין ההפלאה רק במכת הדבר?

אמנם, הרמב"ן הרגיש בתמיהה זו וכתב ליישב כך: "והנה היה המקנה רחוק ממצרים בשדה גבול גושן, ויתערב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל. או בעבור שהדבר משינוי האויר ראוי שיתפשט בכל הפלך, רק שעשה השם עמהם להפליא". עכ"ל. וביאור דבריו, לאור העובדה שבהמותיהם של ישראל ובהמותיהם של מצרים היו רועים יחד באותו מרעה, ובכל אופן רק בהמות מצרים נפגעו, נמצא שההפלאה שבנס היתה ניכרת ונראית לעיני כולם, דבר שלא היה בשאר המכות.

ובפירוש שני הוא מציע לישוב הקושיא לומר שכיון שהיתה זו כעין מגפה, ודרכה של מגפה להתפשט ולהדביק אחרים, בכל זאת כאן ראו כולם שמבני ישראל לא ניזוק אחד!

להלן, בסייעתא דשמיא, נציע דרך נוספת בביאור העניין.

בזרוע נטויה זו החרב

לאחר מכת הדבר נאמר בהגדה: "ובזרוע נטויה – זו החרב – כמו שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים".

ח. לכאורה, מה עניין חרב לכאן – אף שזו לא נזכרה כל עיקר במכות מצרים? שאלה זו נשאלה כבר על ידי הגאון בעל שבלי הלקט (עמ' צ) התמה: "וכי איזו מכת חרב מצינו במצרים"?!

גוי מקרב גוי

"ובמורא גדול – זה גילוי שכינה כמו שנאמר "או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". ט. גם כאן יש לעמוד על ביאור הפסוק, "גוי מקרב גוי", מה פשר ומשמעות הדברים?

באותות ובמופתים

"באותות – זה המטה, ובמופתים – זה הדם".

י. קשה להבין מה הניע את בעל ההגדה להעמיד את האותות בכללם דווקא בעניינו של המטה, אף שהמטה לא היה מעורב אלא במיעוט המכות. ולא זו אף זו, הלשון "האותות – זה המטה" מתמיה, וכי המטה עצמו הוא האותות, והרי לא שימש אלא אמצעי להבאת האותות?

ולבד מזאת, מהו ייחודן של מכות הדבר והדם מכלל עשר המכות, שדווקא הן זכו להיזכר כאן? כמו כן יש לדקדק מדוע נדרש עניינה של מכת דם דווקא בתיבת "ובמופתים"?

לא על ידי שליח

"ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו" וכו'.

יא. ובאמת יש להתבונן, מפני מה היה צריך הקב"ה להתגלות בכבודו ובעצמו, ולא היה שייך לעשות זאת ע"י מלאך או שרף או שליח?

וביותר, מה הסיבה לכך שגאולת ישראל ממצרים היתה דווקא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו?

ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו

"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו שנאמר "ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה' אלקי ישראל" וכו'.

יב. אמרו חכמים במשנה (פסחים י, ד): "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – ביושבנו בסדר ליל חרותנו, עלינו לפתוח תחילה בגנותנו ורק לאחר מכן לספר בשבחנו. בגמרא מובאות שתי דעות. רב אמר: הגנות – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", והשבח – "ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו". ושמואל אמר: הגנות – "עבדים היינו לפרעה במצרים", והשבח – "ויוציאנו ה' אלוקינו משם" (פסחים קטז, א). אם נתבונן בדברי רב, לכאורה יש לשאול, מה פשר הקדמה זו ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"? מפני מה יש לפתוח דווקא בזה כדי לבטא את הגנות? ועוד מדוע אמר "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" ולא אמר "ועכשיו אין אנו עובדי עבודה זרה אלא עבדי ה'", מה כוונתו באומרו "ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו", מה פשר הקרבה זו?

קיום המצוות זכר ליציאת מצרים

יג. ישנם מצוות רבות אותם מקיימים "זכר ליציאת מצרים", בנוסף אנו מזכירים תמיד בתפילתנו זכר ליציאת מצרים, גם במועדים שאינם נמשכים ואינם שייכים עם יציאת מצרים כלל, כראש השנה ויום הכפורים, דבר שלא מצינו כמוהו, ויש להתעורר בזה, מדוע?

יציאת מצרים – גאולת הנפש

כשנבוא לחקור אחר שורש הדברים בביאור סוגיא זו נמצא כי יש ליישבם על פי יסוד אחד המגדיר לנו מהי בעצם "יציאת מצרים".

בהגדה אנו אומרים "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה" וכו'.

הנה, כשנתבונן בעניין העבדות של עם ישראל במצרים, וגאולתם משם, נראה לכאורה דבר מתמיה.

עם ישראל, במשך שנים רבות, מאתים ועשר שנים, סובל ונאנק תחת עול העבדות המפרך, בשלטונו הרודני והעריץ של פרעה האכזר, זמן כה רב חולף ונוצר מצב בו בניהם של ראשוני המוחזקים שם תחת הכיבוש נולדו ישירות לתוך המציאות הקשה של השיעבוד, ואף בניהם אחריהם, נכדיהם של אלו, יצאו לאויר העולם כשתפקידם כבר ברור, להיות מדוכאים ונכנעים תחת יד מצרים. ממילא מסתבר שכל אלו שהוחזקו כבני ערובה בעבדות המפרכת והמייגעת במצרים לא ידעו כלל וכלל מהי חירות, אינם מכירים כיצד נראים חייו של בן חורין, ובודאי שלא יכולים להרגיש מהי עצמאות, להיות בלתי תלוי בשלטון האימה.

ואם כך, הרי הגם שכאשר יצאו ממצרים ועברו בתוך הים ביבשה, על אף שהשתחררו מבחינה גופנית, מכל מקום המלאכה טרם הושלמה, יען כי מבחינה נפשית לפי שעה עדיין נותרו "עבדים", עם כל ההרגשים, התכונות, האופי והמידות, ואין זו גאולה מושלמת, כי מה בצע לצאת ממצרים כאשר במהותך הינך נשאר עדיין עבד?

אלא ודאי מוכרחים לומר שביציאת מצרים התחדשה לא רק יציאה גופנית אלא אף יציאה נפשית, וזה החידוש הגדול שהיה ביציאת מצרים.

ומהי גאולת הנפש?

בפירוש הגר"א על ההגדה, נמצא מזור להגדרה זו. כאשר שורשה מיוסד בדברי הרמב"ם כדלהלן.

וכה כתב אדוננו הגר"א (ד"ה מתחילה, והובא בספר מזמור לדוד אות ד) וז"ל:

מתחילה עובדי עבודת כוכבים וכו'. פירוש, שהיה שני ענייני גלות, גלות הנפש וגלות הגוף ומפרש תחילה גלות הנפש ואח"כ גלות הגוף.

הרי שהיו ישראל תחת שני ענייני שיעבוד ושני ענייני גלות.

שיעבוד הנפש שהיו משוקעים בטומאת מצרים וזוהמתם, ומחמתם עבדו עבודה זרה והושפלו עד למ"ט שערי טומאה, כידוע בשם הזוה"ק (זוהר חדש ריש פרשת יתרו) שאמרו 'ישראל כד הוו במצרים אסתאבו ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא'.

[תרגום: כשהיו ישראל במצרים, נטמאו וטינפו עצמם בכל מיני טומאות עד שהגיעו להיות שרויים תחת מ"ט כוחות הטומאה].

ושיעבוד הגוף שהיו משועבדים כעבדים תחת יד פרעה בעבודת פרך. ובשני הענינים הללו איירי רב ושמואל (שהזכרנו לעיל). רב מיירי בגלות הנפש שהיו עובדי עבודה זרה, לכך אמר להתחיל בגנות ש'מתחילה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו'. ושמואל מיירי בגלות הגוף שהיו עובדים לפרעה עבודת פרך לכך אמר להתחיל ב'עבדים היינו לפרעה במצרים'. ולהלכה הוכרע לומר שניהם, שתיקנו לספר שני ענייני הגלות והגאולה.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

וכן מדוקדק מאוד בלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ד) שכתב:

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד, מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקירבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקירבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח".

הרי שחילק הרמב"ם את שני ענייני 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' של רב ושמואל לשני חלקים, ההתחלה בגנות שמתחילה היו 'כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה'. מסיים אותה בשבח 'שקירבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו לייחודו'. וזהו ענין גלות וגאולת הנפש, וההתחלה בגנות 'שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו'. מסיים אותה בשבח 'בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו'. וזהו ענין גלות וגאולת הגוף.

ביציאה ממצרים היו שתי גאולות כרוכות ומקושרות יחד וכאחת באו – גאולת הגוף וגאולת הנפש.

על גאולתנו ועל פדות נפשנו – בגוף ובנפש

גאולת הגוף מובן, הרי לאחר כל כך הרבה שנים נגאלו מעבודת פרך ועינויי עבדות קשה, אולם מלבד זאת באה ביחד עם גאולת הגוף גם גאולת הנפש, שכידוע ממדרשי חז"ל, היו ישראל משוקעים בכמעט מ"ט שערי טומאה קודם גאולתם כמו שפירש רש"י על הפסוק ״משכו וקחו״ – 'משכו' ידיכם מעבודה זרה 'וקחו' לכם צאן. ובעת הגאולה נתעלו ונתרוממו ממדרגתם השפלה של מ״ט שערי טומאה ע״י שזכו להתגלות אלוקות, כמ״ש בהגדה ״ובמורא גדול זו גילוי שכינה וכו'״. ואמר, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם, לא על ידי מלאך וכו׳ אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו, פירושו שזכו לגילוי אלוקות ממש וזהו גאולת הנפש כמובן.

רק באופן זה, הוכשרו ישראל לקבלת התורה, שזוהי בעצם מטרת הגאולה ממצרים, ובלעדיה לא היה שום אפשרות של הצלה וישועה, ואינה חשובה כלל. לכן מסיימים בברכת הגאולה בסיום ההגדה – ״על גאולתנו ועל פדות נפשנו״, כלומד, על גאולתנו היינו גאולת הגוף, ועל פדות נפשנו היינו גאולת הנפש.

מהות השיעבוד

לאור זאת נוכל לרדת לעומק כוונת בעל ההגדה.

"עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו". העבדות – היתה לא רק פיזית, משברת עצמות ומתישה את הגוף, אלא אף הנפש היתה כלואה ושבויה בבית מאסרה, ללא יכולת לחשוב, להרהר בטיב תפקיד היהודי בעולם, מהו הייעוד לשמו נבראנו, מהי מהותו של בן ישראל, הראוי לתואר "העם הנבחר", "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומכיון שכך, הרי שהחירות המתוארת במילה "ויוציאנו" – מבטאת לא רק יציאה גופנית אלא אף רוחנית!

ואשר על כן, יומתקו דבריו בהמשך:

"ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

ההדגשה כאן מבוארת להפליא.

אף אם היו אבותינו משתחררים מעול השיעבוד הגופני של מצרים, במהלך השנים ומשך הדורות, עדיין לא היה נחשב הדבר שיצאו ממצרים כיון שהיו תחת שיעבוד נפשי. ולכן הדגיש בעל ההגדה "היינו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים", כשכוונתו לשיעבוד הנפש, שלא די בזה שהסירו מעליהם את נטל השלטון ושיעבוד הגוף, כי עדיין העיקר חסר מן הספר…

גם לחכמים ביותר יש לעסוק ביציאת מצרים

ומעתה נבין מדוע נקט בעל ההגדה ש"אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".

משום שעניין היציאה אינו רק ידיעת הדבר או הגדת הדבר, אלא יסודו הוא ההתחברות עם עומק הגאולה אשר לה זכו עם ישראל שבאותו הדור והוא בעצם גאולת הנפש כמבואר. ועל כן אף החכם הגדול ביותר, חובה עליו להתבונן בדברים ולדעת שהזכייה הגדולה לה זכה עם ישראל ביציאתם ממצרים היא במה שקיבלו מעין נפש חדשה אשר מכוחה זכו להיות באמת בני חורין.

חירות אמיתית – מהי?

וכקביעת רבותינו ז"ל (אבות ו, ב) אשר הודיעונו באופן ברור ונחרץ:

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה!!

זוהי חירות אמיתית, לא חירות מדומה ומזויפת, כאשר אדם שולט בשכל ישר על רצונות הלב, כובש את תאוותיו ותשוקותיו המובלים על ידי תעתועי היצר.

ולא בכדי סדר מועדי השנה, תחילתם בחג המצות, שהוא בחודש הראשון למניין התורה. סדר זה בא להורות לאדם כיצד להתקרב לקב"ה. כאשר ישים אל ליבו שהפתיחה של המועדים הוא חג המצות – שאחד משמותיו הוא "זמן חרותנו" – אזי יבין מכאן ששורש העבודה הפנימית היא החירות.

"וכל המאריך לספר" – זהו היסוד!

ולכן דקדק בעל ההגדה לומר "וכל המאריך לספר" וכו', דווקא בפיסקא הפותחת בתיאור "עבדים היינו לפרעה במצרים".

כיון שזהו היסוד של יציאת מצרים!!!

זהו העיקר ועליו הכל סובב!!

העבדות אשר ממנה נגאלנו, גאולת הנפש! וככל שיאריך בזה כך יפנים ויטמיע בנפשו יותר ויותר את המטרה והתכלית לשמה  נגאלנו, ויתעורר להתחדש בעבודת ה' ובתיקון מידותיו בפרט, ובחיבור שלו עם תורה ויראת שמים בכלל, ועל כן נאמר כאן כל המרבה לספר "הרי זה משובח"!

ככל שירבה לספר כך באותה מידה תִרבה אצלו ההכרה בשורש מהות דמות היהודי ותפקידו בעולם.

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים – "כל" ימי חייך

וכפי שביאר הגרש"ר הירש בנועם אמריו:

"שורשן של רוב המצוות מסוג אות ועדות נעוץ ביציאת מצרים, מצוות אלו מדגישות את מוצאנו ההיסטורי, ומתוך כך אנו מחדירים יותר ויותר אל הכרתנו את תפקיד חיינו ועצם היותנו עלי אדמות, ואנו מגיעים יותר ויותר לשלימות הרצויה. יסוד זה של יציאת מצרים אינו די שיזכר פעם אחת בשנה בלבד, הוא מהווה את התשתית של יעוד חיינו, ועל כן צריך להזכירו בכל יום ויום, בשכבנו ובקומנו, כך שיהא חופף תמיד את כל מעשינו ומחשבותינו, לכן קבע ה' חוקים ומצוות לאות ולעדות לכל ימי חיינו, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, רעיון זה יש בו יותר מבכל רעיון אחר לחזקנו לטהרנו ולהכשירנו לקראת התפקיד המיוחד שהוטל עלינו להגשימו בעולם".

(במעגלי שנה ג עמוד קח)

רשע מה הוא אומר

ומעתה נבין מדוע הרשע בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם" הוציא עצמו מן הכלל ונחשב שכפר בעיקר.

משום שבתמיהה זו הוא בעצם מעיד על עצמו שיציאת מצרים היא אירוע היסטורי גרידא של שחרור עם של עבדים מתחת ידי אדוניהם ותו לא. הרשע אינו מתבונן, אינו משכיל להבין את עומק הגאולה לה זכינו – וזכה אף הוא – בגאולה  המיוחלת ממצרים, להיגאל גאולת הנפש, וממילא, אם זו נקודת מבטו, הרי שהוא בעצם נשאר עבד! ומשכך, נאה לכנותו ככופר בעיקר, כי במו ידיו הוא מנתק את עצמו מהתכלית של יציאת מצרים, כי על אף שנגאל משם, עדיין הוא ממשיך להיות עבד ליצריו ולתאוותיו, ובעצם הוא עבד לעצמו (ועיין בריטב"א שכתב שהוציא עצמו מהכלל של עבודת הקב"ה, כפר בעיקר שכל הכופר במצוותיו כאילו כופר בו, כאילו הוא לא צוּוה בדבר).

לשם מה להיגאל אם לא תתקדם?

ועל זה באה ההוראה לשומע את טענותיו: "אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו וכו' ואילו היה שם לא היה נגאל". דהיינו כל היציאה ממצרים היתה למען-בעבור זה!! כדי שתספר באזני בנך ובן בנך את תהליך גאולת ישראל ממצרים בתרתי, גאולת הגוף וגאולת הנפש, ואם הינך שואל שאלות, אינך מביע הזדהות ומסרב אתה להאמין באותה עבודה-עבודת ה', מעיד אתה בעצמך שהחמצת את היעוד והחטאת את המטרה של הגאולה ממצרים, אם כן איפוא דע לך שאחד כמוך, אילו היה שם, ודאי שלא היה נגאל, שהרי לשם מה להיגאל אם יעמוד על אותו מצב בלי שינוי?

מדוע לא מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים?

לאחר הקדמה זו נוכל ליישב את שתמהנו לעיל, מפני מה לא מצינו בשאר המצוות, אף באלו שנקבעו כזכר ליציאת מצרים, שחייב אדם לראות (או להראות) את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים?

בהקדים את תמיהת המהר"ל, מדוע אין מברכים על מצות ספור יציאת מצרים?

"ואם תאמר למה אין מברכין על ההגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים והיה לנו לברך על המצוה הזאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב שצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוה מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה".

(מהר"ל בספר גבורות ה' פרק סב)

בודאי אין לומר שכוונתו לבאר שהמצוה היא בלב ולא בפה, בפרט שנאמר "והגדת לבנך", ודרשו מזה שיש מצוה לומר את הדברים בפה, אלא שהמהר"ל מחדש שעיקר המצוה היא בלב.

לספר ולספר – ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות

ולפי דברינו לעיל נוכל להבין זאת, שכן הענין הזה שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, הוא ענין שמסור ללב, וזהו עיקר המצוה, ומה שצריך להוציא את הדיבורים בפה זהו כדי שישאירו רושם על הלב. ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

כל ענין הראיה העצמית, ואף ההדגמה בהמחשה שעושה בעצמו בכל מיני ענייני חירות כמו הסבה בשתיית הכוסות וכדומה, כדי להזכיר ולזכור את יציאת מצרים, באה על מנת שירגיש האדם באמצעות פעולותיו והתעוררותו בסיפור יציאת מצרים כאילו שהוא עצמו משתחרר מן השיעבוד הפנימי שבתוכו, ובכוחו לקלוט ולקבל כביכול נפש חדשה אשר תעורר בו כוחות חדשים בעבודת ה' בהחדרת האמונה, ובתיקון מידותיו, כי תכלית ענין יציאת מצרים היה במה שנגאלו אף בגאולת הנפש.

סיפור יציאת מצרים – חובת הלבבות

נמצא שסיפור יציאת מצרים הוא חובת הלבבות.

ולפי זה מובן מה שאמרו חז"ל שאפילו חכמים ונבונים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. מפני שלכאורה היה יכול לעלות בדעתנו שמצוות הסיפור נאמרה רק לבנים שאינם יודעים, אבל לחכמים אין טעם לספר מפני שהם בודאי יודעים זאת, ובפרט שאין טעם לספר לעצמו, אולם השמיעונו רבותינו שהמצוה לספר היא אף לעצמו, וטעם הדבר מפני שצריך לראות את עצמו יוצא ממצרים, ולעורר את הרגש לכך, ובפרט כשצריך לומר "ואותנו הוציא משם".

מדוע רק בנס יציאת מצרים מחויב כל אחד "לראות את עצמו"?

ונראה להוסיף תוספת דברים בזה על-פי מה שמובא בדברי בעל הנתיבות המשפט בפירושו 'מעשה נסים' בפירוש הפיסקא 'בכל דור ודור' ששורש העניין של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' מיוסד על גאולת הנפש ולא על גאולת הגוף, וז"ל:

אין הכוונה שחייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, משום שאם לא הוציא אבותינו גם אנחנו היינו משועבדים לפרעה, ואם כן יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לראות עצמו כאילו הנס נעשה לו, כגון בנס של אחשוורוש שנגזר על כל ישראל למיתה, ואם ח"ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם, וכן בכל הנסים שנעשו לאבות יהיו הבנים מחויבים לברך על הנס שנעשה להם, ובהדיא אמרו בש"ס (ברכות (נד, א) שמברך שעשה נס לאבותינו [פירוש, 'הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה'], וכאן מברכים 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו' ומזכיר בברכה גם גאולת עצמו מה שאין כן בכל הנסים".

עיקר הנס ביציאת מצרים הוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו

"לכן נראה דודאי אם היינו עושים עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות של שיעבוד הגלות לא היינו מזכירים עצמנו בברכה ובנס כלל, כיון שאנחנו לא יצאנו מהמרירות, רק מפני עשותנו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה, שהוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת אור העליונה ותחתונה, ובזה אנחנו ועַם היוצאים שווים, ולזה מברכין 'אשר גאלנו וגאל אבותינו' שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש"ל, ולא מברכין 'אשר הוציאנו והוציא את אבותינו', כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בגאולה, ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאילו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה, ובנס הגאולה כולנו שווים, ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בגאולה במה שכולנו שווים בו, גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו, ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר בו "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו") הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היא ביציאה לתת לנו קדושת הארץ". עכ"ל.

מפורש בדבריו שעיקר הוראה זו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מיוסד על גאולת הנפש שזכו לה ישראל ביציאתם ממצרים, והיא ענין ה'גאולה' ולא ה'יציאה', שנגאלנו ונקנינו ביציאת מצרים להיות עבדים לו יתברך, וזהו גאולת הנפש שהזכיר הגר"א הנ"ל.

שלושה תנאים בקיום מצות סיפור יציאת מצרים

הגרי"ז מבריסק מדייק בלשון הרמב"ם שהגדרת סיפור יציאת מצרים היא בקיום שלושה תנאים:

א. בדרך שאלה ותשובה, ולכן שואלים מה נשתנה.

ב. מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

ג. בקיום מצוות הלילה פסח מצה ומרור, ולומר עליהם "על שום מה" הם באים.

על כל הדברים האלה אומר הרמב"ם אומר "ודברים האלו כולן נקראין הגדה".

אפשר היה להבין את הצורך בתנאים הנ"ל כגורם לימודי. השאלות יוצרות את ההתעניינות אצל הבנים ומציתות בליבם את הרצון להמשיך להקשיב ולשמוע, וכן ההבחנה בין "גְנוּת" העבדות ל"שבח" הגאולה מחדדים את ההבנה בה, ומצוות הלילה ממחישות כל זאת. אולם נראה שהסיבה לכל התנאים הנ"ל עמוקה יותר.

ועוד מבאר הגרי"ז שחיוב אמירת ההלל בליל פסח מיוסד על ענין זה של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

אבותינו ואנחנו – מי קודם למי?

ונראה שאפשר להסביר זאת על פי הנוסח של הברכה שלאחר ההגדה:

"לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו הללויה".

בברכה זו אנו מודים גם על הנסים שנעשו לנו, כיון שחייב לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, הרי זה כאילו אנחנו ממש זכינו לכך, ובכל זאת מקדימים את אבותינו להזכרת עצמנו.

ובעוד שבברכה שלאחר שני פרקי ההלל אנו אומרים:

"אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים".

תחילה מזכירים שגאל אותנו ואחר כך שגאל את אבותינו. ותמוה, מה סיבת ההבדל ופשר השינוי? ומן ההכרח לומר, שהניסים הנגלים היו לאבותינו, ולכן אנו מקדימים אותם "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו", אבל בבואנו להודות, הרי ההודיה האישית על גאולת נפשנו גוברת ולכן מקדימים עצמנו להודות "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים".

הרי לך שעיקר ענינה של ההודאה וההלל בליל פסח מיוסד על גאולת הנפש, שמכוחה נחשב כל אחד כאילו הוא יצא ממצרים, ויש לרמוז רעיון זה בכך שהוא בא לידי ביטוי דוקא בחלק ההלל שנאמר קודם חצות, שהוא הזמן של גאולת הנפש שמכוחה נחשב שכאלו הוא יצא ממצרים.

זכר ליציאת מצרים – בני חורין משועבדים

מעתה נראה שזו הסיבה וזהו הטעם בעטיו יסוד קיומם של מצוות רבות הוא "זכר ליציאת מצרים".

כיון שעומק העניין ביציאת מצרים היה בעצם ליצור אצל עם ישראל סוג של התהוות חדשה שתכליתה להרים אותם מאותה שפלות בה היו מצויים, לרוממם ולנשאם מבחינה רוחנית, להעניק להם מהות של בני חורין, מתוך חירות אמיתית המהווה שיעבוד להקב"ה בלבד, לו לבדו, ואין בזה שום סתירה!!! זהו —

בן חורין – משועבד!!!

לאור זאת נבין את הניסוח החד-משמעי שבפי חכמינו ז"ל הקובע כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).

נוסחה זו יש בה לקח כפול.

האחד – כי האדם יכול להיות מעונה, מיוסר ונרדף על צוואר, ויחד עם זאת להיות בן-חורין, במידה והוא עוסק בתורה.

השני – גם אם יהיה עצמאי וחופשי מעול בשר ודם, הוא עלול להיות עבד במלוא משמעות המושג, אם לא יעסוק בתורה.

רק ההתקשרות והחיבור החזק אל התורה והמצוה יש בכוחם להעניק לאדם את החותם הנעלה של החירות. כל תחושת חופש שאינה קשורה אל התורה, אינה אלא חיקוי זול לחירות של אמת.

ניתן לקרוא בן-חורין רק למי שמקבל עליו עול עבדות ה' יתברך בהליכה בדרך התורה וקיום המצוות.

זוהי חירות אמיתית הכורכת וקושרת בחוּבָּה שיעבוד נפלא – להיות – עבד ה'!! הוא לבד חופשי!!

להשריש שורש הזה בלב ישראל

ולצורך שיעבוד נפלא זה הוצבו לנו תמרורים רבים, אזהרות וסייגים, עליהם חיינו מושתתים ומיוסדים, במשך יום יום, והיאך? – דרך קיום המצוות, שהם זכר ליציאת מצרים, כדי שנזכור לשם מה יצאנו ממצרים, ולמה זכינו באותה העת!!!

"כי כל ענין יציאת מצרים אשר נצטוינו לזכור שני פעמים ביום ובלילה בכל יום, היינו להשריש שורש הזה בלב ישראל, שהאדם צריך לבקש האמת, ולא יַטֶנוּ רצונו לשלול האמת. ולמען תתפרסם האמונה הזאת, כי האדם צריך לבקש האמת כאשר הוא, ולא יטנו רצונו, ואז יצליח… היינו יציאת מצרים שאנו מזכירין שני פעמים ביום".

(חכמה ומוסר, חלק א סימן קעא)

וזהו היסוד שהיה במצות הקרבת קרבן פסח, כמו שכתב הרמח"ל (גבורות ה' פרק לה) שע"י עבודת הקרבן פסח גילה בהם הקב"ה "מאור קדושתו יתברך ובו יתדבקו נשמותיהם של ישראל וימשכו אחריו ויתעלו משפלותם ויתפרדו מן הטומאה שהיו שקועים בה".

מכת דֶבֶר ומשמעות ההפלאה

ומעתה גם נבין מה המיוחד ב'יד החזקה – זה הדבר'.

שאלנו, הרי דֶבֶר היא המכה הקלה ביותר שפגעה רק בבהמות?

והתשובה מבוארת היטב.

היא הנותנת!! בשל כך נקראת היא – יד חזקה!

מכת דבר פגעה רק בבהמתם של המצרים ולא בבהמתם של ישראל, היא היוותה ושימשה ככלי לגילוי רב עוצמה להבדל התהומי שבין ישראל למצרים, והמחישה ביתר עוז את ה'שמתי פדות'. הרי האדם משפיע ברוחניותו על כל סביבתו, גם על בהמות ואף על הדומם. כמו שמצאנו בחמורו של רבי פינחס בן יאיר שלא הסכים לאכול טבל (חולין ז, א), מכח קדושתו של בעליו, רבי פינחס בן יאיר והשפעתו עליו.

בבהמות כשלעצמן לא ניכר למי הן שייכות, לישראל או למצרים, כולן נראות זהות. ובכל זאת עמדה בהמה של ישראל ליד בהמה של מצרי, זו לקתה בדבר וזו ניצלה. היתה כאן הפרדה רבתי: בני ישראל כל כך חלוקים מהמצרים עד שאפילו מה ששייך להם חלוק, בגין שייכותו לבעליו. דווקא במכת דֶבֶר היתה ניכרת היד החזקה של הקב"ה שבאה לידי ביטוי בבהמות, שהרי בהן אין ניכר שום הבדל בין ישראל למצרים, וזו ההפרדה המיוחדת והניסית של לקיחת גוי מקרב גוי.

ולפי זה תיושב התמיהה, מדוע דווקא במכת דבר הזכיר הכתוב את ההפלאה.

היות וכאן באה לידי ביטוי ביתר שאת ההפלאה וההפרדה שבין עם ישראל ומצרים. אותה חציצה שבין ישראל לעמים הודגשה והובלטה כאן לעיני כל. שהרי הבהמות היו מעורבות אלו באלו בתוך ארץ גושן (כפי שהבאנו לעיל מהרמב"ן), וכל ההבדל היה השייכות הממונית של הבהמה, לישראלי או למצרי.

הפלאה זו חידדה והעצימה את ההבדל התהומי שבין ישראל למצרים. ומכיון שכך – ראוי לכנותה – יד חזקה!!

המופת שבדם

על דרך זה ודאי נבין את דרשת רז"ל: ובמופתים – זה הדם!!

בעצם את אותה בחינה שהיתה במכת הדבר, בחלוקה שהיתה בין היהודי לגוי, מצינו גם במכת דם, אותו כוס מים שהיה ביד הישראל הפך בידו של הגוי לדם, הרי לנו הפרדה מוחלטת בין עם ישראל למצרים באופן מופלא (הפלאה), והוא היסוד אשר הזכרנו, היהודי נגאל גאולת הנפש והגוי נשאר גוי.

לא היתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל ממצרים

המדרש מדגיש את מצבם של בני ישראל שהיו במצרים באופן של 'גוי מקרב גוי':

"עם מקרב גוי אין כתיב כאן אלא גוי מקרב גוי, מלמד שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלוריות ואלו מגדלי בלוריות. אם כן לא היתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל ממצרים לעולם".

מצבו הרוחני של עם ישראל באותה תקופה היה בשפל המדרגה, ממש כמו המצרים.

מפורסם המדרש המספר כי בזמן קריעת ים סוף היה קטרוג גדול על עם ישראל שאינו טוב יותר מהמצרים, וממילא מפני מה יש להשמיד את אלו ולהציל את אלו.

וכך נאמר במדרש (ילקוט שמעוני בשלח, רמז רלד): "שירד ס"מ ואמר לפניו: ריבונו של עולם, לא עבדו בני ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם ניסים? והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חֵמה וביקש לטבען".

הקב"ה הוציא את ישראל לחירות גמורה ללא צלקות עבר החבויות בעמקי הלב. בט"ו בניסן הם יצאו ממצרים, וכבר ביום ו' סיון עלו ויצאו ממ"ט שערי טומאה לדרגה הגבוהה ביותר שיכול בן אנוש להגיע, בעת שקיבלו את התורה בהר סיני.

לא יתייאש חס ושלום מלבקש עזר ה' להושיעו מן המיצר!!

לכן היה צריך דווקא הקב"ה בכבודו ובעצמו לגאול את העם, כדי להפריד הפרדה ברורה בינם לבין המצרים. רק הוא, יתברך, היה יכול לעשות את הניתוח הזה בלי להותיר זכר לכל התקופה הארוכה של היותם בתוככי מצרים שקועים עד צוואר בגילולי מצרים ובתועבותם. זהו שנאמר: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמות ח, יט).

הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין, מנציח מסר מחזק לדורות הבאים מאותו רגע מכונן:

"וזה עיקר זיכרון יציאת מצרים, שיזכור האדם אף בצר לו, מכל מקום כשיפנה עצמו לה' יתברך יושיעו מכל צר ועקו דיליה, כמו שהיו במצרים בעומק הקליפות, כמו שנאמר גוי מקרב גוי, אלו ואלו עובדי עבודה זרה, ומכל מקום הוציאם ה' יתברך, כן כל איש אשר ידע נגעי לבבו לא יתיאש חס ושלום מלבקש עזר ה' להושיעו מן המיצר".

(פרי צדיק, שמות בא ט)

שפתים ישק!!!

שיזכור האדם אף בהיותו במיצר, בעומק הטומאה, כי יש לו תקוה!! אין ייאוש! כי ה' יתברך מחכה ומצפה, פתחו לי פתח, ובכל דור ודור, בכל מצב ומצב, יראה אדם עצמו כאילו יצא ממצרים!!! כי הוא יכול!! זכר ליציאת מצרים… כי הוא אבינו ואנו בניו, וגם אם כעת נקרא הוא לפי מעשיו "גוי", הרי ה' לקח גוי מקרב גוי…

מהותה של החרב

ואולי מסיבה זו דרשו 'ובזרוע נטויה זו החרב'. ושאלנו, הרי לא הייתה שום מכה של חרב במצרים?

אלא שבאמת החרב מסמלת את הניתוח החד והעדין, 'סכינא חריפא' קוראת לה הגמרא (ערכין כו, א ועוד). תפקיד החרב הוא להפריד באופן מוחלט ונחרץ בין הדבקים. כאן היה כעין ניתוח והוצאת עם ישראל ממעי העם המצרי, ולפיכך היה צריך לחתוך אותם בצורה חלקה וחדה מבלי להשאיר כל סימן, זאת ניתן לעשות רק באמצעות חרב חדה ומשוננת.

לכן מדגיש בעל ההגדה את השוני המהותי שבין יציאת כל עם מעבדות לחירות עקב שינויים מדיניים אלו ואחרים שנכנסים לגדר של ה'טבע', לבין היציאה המיוחדת הזו של עם ישראל, יציאה חד פעמית בהיסטוריה של "גוי מקרב גוי, באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה". כל המרכיבים הללו נועדו ליצור את עם ישראל מחדש, כתינוק שנולד ממעי אמו שהוא בריה חדשה לגמרי, שלא נושאת איתה עבר מצולק מלא במאורעות קשים וחמורים מבחינה נפשית שמשפיעים עליו לרעה.

יש כאן התחדשות נפלאה של עם ישראל שמשיל מעליו את מ"ט שערי הטומאה כמו שפושטים בגד ואין ניכר כלל שהיה אי פעם. עם ישראל נסק לגובהי גבהים, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא כל כך, שכלל לא רואים ולא מושפעים מהבירא עמיקתא בה היו שרויים קודם לכן.

גאולה ע"י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו

אחר שהתבאר עומק ענין גאולתם של ישראל ממצרים להיות כבריה חדשה עם נפש ופנימיות חדשה כדי להתנער מטומאת מצרים ומעול השיעבודים ברור מדוע אי אפשר שתתמלא שליחות זו ע"י אף שליח, ואף לא מלאך או שרף אלא רק ואך ורק על-ידי הקב"ה בעצמו, בורא העולם יוצר הנבראים וקונה הכל, כיון שבתהליך גאולתנו ממצרים בעצם נבראנו מחדש, כביכול יש מאין, דבר שרק בכח הבורא לעשות.

ועל כן נקט בעל ההגדה לשון "מתחילה עובדי עבודה זרה וכו' ועכשיו קירבנו המקום", הקב"ה גאל אותנו מעול שיעבוד הנפש וזוהמת מצרים בה היינו משוקעים, וממילא התקרבנו אליו, בכך התבטאה החירות, באותה קרבת אלקים, שמחמתה נעשינו מוכשרים לקבל עבדותו והיא זו שהביאתנו בסופו של דבר להיות מוכשרים לקבל תורת ה', במעמד הר סיני.

אנכי ה' – אשר הוצאתיך מארץ מצרים

ידועה ומפורסמת השאלה מדוע עשרת הדברות נפתחו ב"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא "אנכי ה' וכו' אשר בראתי שמים וארץ"? דבר שלכאורה מבטא יותר מכל את שלטונו והנהגתו יתברך בבריאה.

אכן, יש בנותן טעם לציין את דברי המהר"ל בזה:

"כבר ידעת כי יציאת מצרים הוא שורש אמונת אמת והדת. והתורה זכרה יציאת מצרים במצות שהם יסוד ועיקר הדת, ראוי לנו לזכור המצות שנזכר אצלם יציאת מצרים, ולמה כתב אצלם בפרט במצוה הראשונה (שמות כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' תלה מצוה זאת ביציאת מצרים. והרבה הקשו למה תלה הכתוב ביציאת מצרים ולא אמר 'אנכי ה' אלהי השמים והארץ', והאריכו בביאור קושיא זאת, ואין בדבריהם מה שיתן האמת".

היציאה מארץ מצרים מורה שיש לישראל מעלה אלהית

"אך פירוש הכתוב "אנכי ה' אלהיך", ופירוש "אלהיך" בפרט, אף על גב שהוא אלהי כל הנמצאים, הוא אלהי ישראל בראשונה וביחוד, ואחר כך אלהי כל הנמצאות. וכבר התבאר בזולת זה המקום המעלה הזאת שיש בישראל ענין אלהי שאין בכל הנמצאים, ולפיכך אמר אחריו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי היציאה מארץ מצרים מורה שיש לישראל מעלה אלהית נבדלת מן הגשמית, וזה מוכח מפני שהוציא אותם "מבית עבדים", שכבר התבאר כי העבד הוא חומרי וכמו שאמרו חכמים (קדושין סח, ב) "שבו לכם פה עם החמור", עַם הדומה לחמור, והרבה פעמים התבאר זה כי העבד שהוא משועבד דומה לחמור שהוא משועבד מתפעל ואינו פועל כמו העבד הזה.

ומה שהשם יתברך הוציא את ישראל מבית עבדים היו יוצאים מן העבדות לקנות מעלה האלהית, שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל ענינם הכל חומרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם אשר "בשר חמורים בשרם" והוציאם במידה זאת. ולפיכך אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שכל זה מורה שישראל קנו המעלה האלהית. ומאחר שקנו המעלה האלהית ראוי שיתייחד שמו יתברך על ישראל בפרט כמו שאמר "אנכי ה' אלהיך" כי הם ראויים לו יתברך. וכאשר הוא אלהי ישראל בזה בעצמו הוא אלהי הכל, שכל הנמצאים נמשכים וטפלים אצל ישראל כמו שימשכו כל האברים אחר הלב והוא העיקר". (מהר"ל – בגבורות ה' פרק ארבעים וארבע).

זהו יסוד הדברים!

באותו אירוע של יציאת מצרים לא היתה כלולה רק יציאה גופנית, אדרבה, זהו הטפל, העיקר הגדול הוא – יציאת הנפש משיעבוד לחירות, חירות אמיתית!! להיחלץ ולהיגאל מעול השיעבוד, מטומאת ארץ העמים וזוהמת מצרים, ולקבל נפש חדשה, שעל ידה יוכלו לקנות את המעלה האלקית. וכך זכו שהיה ראוי שישרה ויתייחד שמו יתברך עליהם.

בכל דור ודור מתחדשת גאולתנו

ברם עלינו להפנים ולדעת שלא רק בזמן ההוא זכינו לעילוי ההוא אלא בכל דור ודור מתחדש ומתעורר אותו הגילוי מחדש עד לדורנו אנו, וכדבריו הנפלאים של הרמח"ל שכתב בזה"ל:

"ענין סדר ליל פסח, הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומרית ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה… הנה מאחר שסבלו ישראל העינוי והשעבוד הגדול שסבלו, נתפייסה מדת הדין, ונשאר המקטרג בלי מענה, ונזמנו לאור באור העליון, והנה בלילה זה כל זה מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה. וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתעשה".

(מאמר החכמה להרמח"ל)

נמצינו למדים בדבריו שההארה ותוספת הקדושה שזכו לה ישראל ביציאתם ממצרים – 'ונבדלו מכל העמים להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומרית ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה' – מתחדש בכל שנה ושנה, ואפילו בזמנינו שכבר בטלה יצרא דעבודה זרה כדאיתא ביומא (סט, ב) ואין בנו תאוה ויצר הרע לעבוד עבודה זרה, הרי לב יודע מרת נפשו, ובכל אחד בוערת אש תאוות היצר הרע שלו במלוא עוזה בנסיונות של החומריות המצויות לרוב בעולם הזה, ובליל פסח זוכים אנו להארה חדשה.

עיקר התיקון של ליל הסדר – במשנת הרמח"ל

את דבריו מסיים הרמח"ל:

"והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה, הוא להראות החרות של הניצחון שניצח הטוב את הרע, ועל ידי זה נשבר כח הסטרא אחרא והיא נכנעת הכנעה גדולה.

והנה כזית המצה שאוכלים, הוא להמשיך המזון המקודש המחזק היצר הטוב שזכרנו, אמנם כדי שישאר התיקון לכל השנה, צריך שיאכל האפיקומן אחר כך, ושלא לאכול אחר כך שום דבר, שכמו שאין הטעם סר מן הפה, כך אין האור סר מן הנשמה".

עלינו לנצל את ההזדמנות הזאת שניתנה לנו מן השמים, להתעורר ולהתעלות 'ממדרגת האנושיות החומרית' בשעה זו שהארה זו מתחדשת. ועל כך יש לנו להודות לו יתברך על שזיכנו לקניין הזה להתעלות מן השפלות של עולם הזה ולהתעטר בעטרות הקדושה.

זוהי היציאה ממצרים!