ליקוטים וסיפורים נפלאים לפסח תשע"ט – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"שבת הגדול"

טעם למה נקרא שבת שלפני חג הפסח בשם 'שבת הגדול' מבואר (אורח חיים סי' תל) ויש בזה ביאורים לרוב בכל הספה"ק. ואפשר להוסיף עוד, דהנה לקראת שבת האחרונה שלפני חג הפסח, בדרך כלל רוב הבית כבר נקי מחמץ, ועלול כתוצאה מזה, שלא לכבד את השבת הזו חלילה כראוי וכיאות כשאר שבתות של השנה, משום שרוצים לשמור את הבית מחמץ, וגם הבגדים רוצים שיהיו נקיים לכבוד פסח וכיו"ב, וממילא אפשר שיהיה איזה זלזול לשבת. לכן כינו את השבת הזו 'שבת הגדול', למען נדע שזו השבת גדולה מאד בקדושתה, ויש לכבדה כדת כראוי וכנכון. (טיב הקהילה)

 

"שבת הגדול"

אחד הטעמים שנקרא שבת הגדול הוא משום הנס שנעשה לבני ישראל שקשרו את השה שהוא היה העבודה זרה של מצרים, ובכל זאת לא נגעו בהם לרעה. ובאמת מדוע זכו לנס זה? מתרץ הבית אהרן זי"ע שמכיוון שנכנעו לצדיק משה רבינו, ומסרו את נפשם על כך למרות שהיה אלילם של המצריים. כן הוא אצל כל יהודי באשר הוא, כפי שיעור כניעתו לצדיק זוכה ורואה בישועתו. (כ"ק אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו"

אומר ה׳בית אהרן׳ זי״ע שבמקום שאינו מגיע בידיו צריך לבטל ׳מיט א שטיק הארץ׳, היינו רצון הלב וההשתוקקות להיות טוב, כי אין הקב״ה דורש ומבקש מהאדם אלא שישתוקק לטוב, ומשעשה כפי יכלתו וכפי כוחותיו שניתנו לו מן שמיא, הן בעניינים התלויים במעשה הן בשאר עניני עבודת ה׳, נחשב לו כעשה את הכל. (באר הפרשה)

 

"לא יראה לך חמץ"

פעם בערב פסח אחה"צ יצא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א מביתו ושם את פעמיו לרחוב צדדי, שם, על פי השמועה, ניתן לרכוש כל פריט אסור בשוק השחור המקומי. ר' יענק'ל, הוא פנה לאדם שעמד בצד הדרך, "בבקשה ממך, שמא תוכל למכור לי חפיסת סיגריות מחוץ לארץ"? "תמורת חמישה זהובים השיב יענק'ל בלחישה אתן לך חפיסה כאן ועכשיו". רבי לוי יצחק לא התמקח על המחיר והעסקה התבצעה במהירות ובחשאי. "משה יקירי" שוב פנה הרב לאדם אחר, "יש ברשותך אריג מיובא"? הרכין משה את ראשו ולחש באוזני הרב, "יש גם יש, משובח מן המשובח, שנים-עשר זהובים מחירו, אך לכבוד הרב אמכור גם בתשעה". שוב הוציא הרב את הסכום מכיסו והסחורה החליפה ידיים. וכך עבר הרב מסוחר לסוחר כשהוא רוכש תמציות תה, קופסת טבק ופיסת משי. לאחר שסיים את מסע הרכש שלו הוא ניגש שוב ליענק'ל, "האם תוכל למכור לי כעך טרי"? "רבי!" נעץ יענק'ל עיניים מתפלאות ברבי לוי יצחק. "ביערתי את החמץ לפני שעות אחדות! כיצד אוכל לספק לך כעך"? "אשלם לך עשרה זהובים"! ניסה להפציר הרב. "גם אם תשלם לי מאתיים זהובים לא אוכל לספק את מבוקשך" קבע יענק'ל נחרצות. שוב עבר הרב מסוחר לסוחר אך הפעם התשובה הייתה שלילית ונחרצת. לא, לא נוכל למכור לך כעך או אפילו פיסת לחם קטנה גם אם תשלם במיטב. "ריבון העולמים" נשא רבי לוי יצחק עיניו לשמים, "הבט משמים וראה כיצד שומרים בניך על מצוותיך! הצאר גזר שלא להבריח מכס ואף הציב שומרים על הגבול, אך ניתן לרכוש פריטים מוברחים ללא קשיים מיותרים. "ואילו אתה ציווית לפני למעלה משלושת אלפים שנה שלא לאכול או להחזיק חמץ, שומרים לא הצבת ואף עונש מאסר לא צפוי להם, ובכל זאת לא ניתן למצוא ברשות בניך ולו פירור חמץ אחד בערב פסח, "מי כעמך ישראל!" סיים רבי לוי יצחק את דבריו ותפילתו, ושב לביתו להכנות האחרונות בטרם יתקדש החג.

 

"ושמרתם את המצות"

הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצ"ל התכונן בהתלהבות של קדושה ללכת לקנות מצות לחג הפסח כשבידו צרור כספו אשר צבר לו למטרה זו זה זמן רב. בדרך פגש רבי דוד יהודי יושב לארץ וממרר בבכי. לשאלת הרבי סיפר לו האיש כי סוסו, אשר היה מקור פרנסתו היחידי, מת לפתע. מיד נתן לו הרבי בשמחה ובמאור פנים את צרור הכסף אשר יעד לקניית מצות, ודיבר אליו דברי פיוסין: "קח לך, ר' יהודי, ממון זה וקנה לך סוס אחר והיה ברכה". כשחזר הרבי לביתו הסביר לתמיהת מקורביו: כתוב בתורה "ושמרתם את המצות", ודרשו חז"ל (רש"י שם במכילתא): "אל תהי קורא "את המצות" אלא את המצוות" – כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין להחמיץ את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד". והנה באה לידי מצוה, האם רשאי אני להחמיצה עבור המצה. אין הבדל בין החמצת מצה לבין החמצת מצוה.

 

"חמץ ומצה"

במהר"ל מובא ענין הגדרת חג הפסח, מדוע התורה הדגישה את חג הפסח דווקא בהבדלות מחמץ, קרי – לחם וכל הדומה לו? ומבאר, שמצה או לחם שניהם מורכבים מאותו בסיס, אמנם הלחם משתנה גם בכמות וגם באיכות. השאור משנה את כמות הבצק התופח, והתבלינים והתוספות משנים את האיכות. משא"כ המצה תמיד נשארת עם אותה הכמות ללא שום שינוי. ולעניינינו, הקשר בין האדם לרצון הבורא מתנתק בו ברגע שהוא מתפיח או מקבל איזו תוספת של טעם וריח… המצה היא המצב האורגינלי בו אנו צריכים להיות כלפי הבורא, ולומדים זאת מיציאת מצרים שם הקב"ה גרם לכך בכוונה תחילה 'כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה', מדוע? כדי שלא יהיה להם זמן לחשוב שיש להם איזו שייכות ביציאת מצרים הזו, ויתבטלו לגמרי להכוונת השי"ת. וזה באמת מה שהביא ל'ראתה שפחה על הים' ולקבלת התורה. (כ"ק אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" י

דוע מה שכתב הקדושת לוי לבאר את נוסח ברכת הזמן "בימים ההם בזמן הזה", שעניין הנס שאירע לאבותינו בימים ההם מתחדש בכל שנה ושנה באותו הזמן, בימים ההם ואותו דבר בזמן הזה, וכן הוא בעניין יציאת מצרים שמתחדשת בכל שנה ושנה, יוצאות נשמות ישראל מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, ובליל הסדר אנו מודים קודם על יציאת מצרים והגאולה הפרטית שלנו, כמו שאנו אומרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכמו שפירשו צדיקים, הקורא את המגילה למפרע לא יצא ידי חובתו, ופירוש "למפרע" כאילו זה סיפור לשעבר שאירע פעם, ואינו מבין שמחיית עמלק ונס פורים חוזר על עצמו כל שנה ושנה לא יצא ידי חובתו, כי זה עיקר החג התרוממות עצמית והרגשת השבח וההודאה לה' על ניסיו האישיים, ולכן המנהג לספר ולהלל בליל הסדר כל אחד ואחד על ניסיו וההשגחה הפרטית עמו. ולא עוד אלא שבברכת "גאל ישראל" אנו אומרים "ברוך אתה ה' אשר "גאלנו" וגאל את אבותינו ממצרים", מקדימים את נס גאולתנו עוד לפני נס הגאולה של אבותינו.

 

"ליל הסדר"

פעם שאל ה'אמרי אמת' אדם "מה חדש?" ענה הנ"ל: "ליל הסדר מתקרב" אמר לו הרבי: "זה שהסדר מתקרב אנחנו יודעים השאלה היא האם אתה מתקרב לסדר…" האמרי חיים אמר כי מוצא חן בעיניו שבארץ ישראל משתמשים רבות בביטוי "הכל בסדר!" כלומר הכל תלוי בסדר הקדוש… "קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד" קדש ורחץ – כשאדם בא לקדש עצמו ולטהר ולרחץ מעוונותיו, כרפס – ראשי תיבות כלל ראשון פה סתום שישמר פיו ולשונו מדבורי איסור, יחץ מגיד – גם מה שמדבר ומגיד בהיתר יחצה וימעט. (רבי דוד מטאלנא)

 

"מה נשתנה הלילה הזה"

מסופר על רבי יששכר דב מבעלזא זצ"ל, שעשה בליל הסדר פעולות רבות של שינויים, כדי שבנו הקטן יניק וחכים רבי אהרן ישאלהו על כך. אבל הילד אינו שואל ולא מגיב כלום. התפלא אביו ושאל את בנו: "האם מעשי אינם תמוהים בעיניך?" ענה הבן בפשטות ובתמימות כך: "כשאבא עושה דבר מה, אין לי עליו כל שאלה". "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" פעם שאלו את הרה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה זיע"א, למה שואלים מה נשתנה דווקא בפסח, ולא בסוכות שבו עושים מעשה שינוי רב ויוצאים מדירת קבע לסוכה ארעית? ענה ואמר: בפסח כאשר יהודי דווי ונרדף מסב לפתע דרך חירות ושולחנו ערוך בכלים נאים מעשה שררה, תמהים ושואלים "מה נשתנה", אבל בסוכות, שהוא יוצא מביתו לסוכה רעועה, הרי זה מעשה של שגרה בגלות המרה, ואין כל מקום לתמיהה.

 

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"

לילה זה משונה בהרבה דברים, וזאת בכדי לעורר התינוקות שישאלו, ויספרו להם סיפור יציאת מצרים. אך עיקר השינוי בלילה הזה הוא בחינת 'מה' הרומז לענווה – "ונחנו מה", שאדם יכול לקבל הארה וכח רב לכל ימות השנה בעניין ההכנעה והשפלות. ועל כן, 'מה' – זהו הדבר שנשתנה בלילה זה. (כ"ק אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"כולנו מסובין"

יש התמהים: מפני מה תקנו לשתות את כוסות היין ולאכול את כזית המצה באופן של הסבה, הן לכאורה הרבה יותר מתאים לבן חורין לאכול את המצה ולשתות את היין כשהוא יושב זקוף על כסאו, באופן שהיין לא יישפך ולא יפלו פרורים מהמצה… ביאור נפלא בעניין אמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: בליל הסדר על האדם לעשות סדר בסדרי העדיפויות שלו, הקב"ה גאל אותנו ממצרים כדי שנעבוד את עבודת ה', לא כדי שנאכל מצות ונשתה יין. לכן, גם בלילה הזה יש לנו אמנם 'שולחן עורך' אוכלים סעודת חג, אבל ה'שולחן עורך' נקבע בסוף ה'סדר' ועל פי רוב האכילה נעשית במהירות. את רוב הלילה הננו משקיעים בחלק ה'מגיד', מרבים בסיפור יציאת מצרים, מדברים דברי תורה, ולא עושים עסק מהסעודה. ובמה מראה האדם שאת האוכל הוא מעריך פחות? יש כלל: מי שמתקרב לדבר – סימן שהדבר חשוב לו ונצרך לו ביותר. אם אדם מתכופף ממקומו ומתקרב אל האוכל – בידוע שהאוכל חשוב בעיניו יותר מדברים אחרים. בתקנת ההסבה בליל הסדר רמזו חז"ל לכל יהודי: אתה אל תתקרב לאוכל, אל תשפיל את ראשך לכוונו, אלא תשב בהסבה ואת האוכל תביא אליך, כך תדע שהנך בן חורין אמיתי בנקודה זו של קיום המצוות.

 

"עבדים היינו"

מסופר על אחד מגדולי זמנינו המיוחס למשפחת הלויים שבליל הסדר פתח ואמר "עבדים היינו". שאלו אחד מן המסובים במקום "והרי הלויים לא עבדו בפרך, וכיצד הרב אומר זאת?" הישיר הרב נגדו מבט אוהב אך תקיף והשיב "רק מי שאין לו לב מסוגל לשאול שאלה כזאת משום שאולי שעבוד הגוף לא היה ללויים אך הלב…! איך לב יהודי מסוגל לראות שאחיו סובלים ולהישאר אדיש ושליו? אכן הלויים לא היו חייבים בשעבוד אך משראו בצער ישראל הטו את שכמם."

 

"כל דכפין ייתי וייכול"

פירוש: כל רעב יבא ויאכל, זאת אומרת אנחנו מזמינים את כל מי שרעב שיבא ויאכל. קצת קשה הרי יושבים בבית הסגור בליל הסדר, הרי אף אחד לא שומע! וא"כ את מי בדיוק אנחנו מזמינים? מסביר הרב מבריסק: יש הלכה בערב פסח שאסור לאכול סעודה כדי שיאכל מצה בליל הסדר לתאבון, ואם כן כולם מגיעים לליל הסדר רעבים. וזה מה שאומרים "כל דכפין ייתי ויכול" כל מי שרעב – שלא אכל בערב פסח סעודה יבא ויאכל כעת מצה של מצוה, ואין הפירוש לאנשים רעבים מחוץ לבית אלא לכל המסובים שהרעיבו את עצמם בכדי לאכול מצה לתאבון מכריזים כעת שיכולים לבא לאכול מצת מצוה.

 

"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו"

אדם שחושב ח"ו שלא אחד בלבד, היינו שחושב שהשי"ת הוא לא אחד יחיד ומיוחד בלבד, זה מביא כל הייסורים והצרות בעולם, ולכן עומדים עלינו הרשעים לכלותינו רח"ל.

 

"ואילו לא הוציא הקב“ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים"

מדוע היינו משועבדים? תמה בעל החת“ס, והרי בתורה נאמר: ”ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה“ ולאחר תום זמן זה היינו יוצאים לחירות ממילא?… אלא, תירץ החת“ס, בגמרא מסכת בבא מציעא (דף פה) מובא: ”אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם“! וכמו בתורה הקדושה – אומר החת“ס, כך להבדיל גם בכוחות הטומאה. כאשר אדם ובנו בן בנו שקועים בטומאה שוב אין הטומאה פוסקת מזרעו לעולם. על כן כאשר היו אבותינו במצרים אף שעיקר הגזירה הייתה שעבוד של ארבע מאות שנה, מכל מקום כיון שהיו שקועים בטומאה לא היו יכולים להינצל ממנה לולא גאל אותנו הקב“ה משם. דבר זה, סיים החת“ס, מדוייק היטב בדברי בעל ההגדה שאמר: ”ואילו לא הוציא הקב“ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים“, ”אנו ובנינו ובני בנינו“ – שלושה דורות דווקא, כיון שאז שוב אין יכולים להינצל בעצמם!!

 

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

משל לספינה שטובעת בים ולבסוף נעשה נס וניצלה. כל הנוסעים מודים לה' על הנס הגדול אך ההודאה משתנה מאיש לאיש, העניים מודים פחות כיון שחוזרים לעניותם אבל העשירים שחיים טוב בעולם הזה מודים הודאה גדולה מאוד. וזוהי הכוונה "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה = הוא עצמו משובח. האדם המספר מעיד על עצמו שהוא אדם משובח יותר כיון שהוא בעל הבנה יותר עמוקה בתורה וביהדות עד שהבנתו משגת להודות ולהלל במיוחד על הישועה הרוחנית והרי זה משובח. (ר' יצחק אלחנן ספקטור)

 

"אמר ראב"ע ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לישראל"

ידועה השאלה אמאי יצאו ישראל ממצרים קודם הזמן, וקודם שנסתיימו ד' מאות שנה, ובין התירוצים הרבים איתא משום שהעבידו אותם גם בלילה שזה לא היה בכלל הגזירה וזה השלים את הזמן, ועוד תירוץ איתא שהמלאכים שירדו איתם ג"כ נשתעבדו והם השלימו כפי שמובא מהזוה"ק בפני דוד לחיד"א ועוד. ואיתא בגמרא שבת (פ"ח ע"ב) בשעה שנתן הקב"ה את התורה לישראל אמרו מלאכי השרת תנה הודך על השמים היינו שייתן להם את התורה אמר להם משה כתיב בתורה אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' כלום במצרים הייתם? ומכוח טענה זו נתן הקב"ה את התורה לישראל, וכל זה טוב רק אם אמרינן שהלילות השלימו אבל אם אמרינן שמלאכים השלימו א"כ גם הם היו במצרים ושוב טענתם במקומה עומדת תנה הודך על השמים. והנה יש לומר שהמחלוקת בין ראב"ע לחכמים אם מחוייבים להזכיר יציאת מצרים בלילות תלוי בטעמים אלו שראב"ע סובר דלילות השלימו ולכך ס"ל שחייבים להזכיר יציאת מצרים בלילות אבל חכמים סוברים שהמלאכים השלימו ואין צריך להזכיר יציאת מצרים בלילות ולכך יש לנו לדרוש להביא לימות המשיח. ובזה מובן ההמשך וחכ"א להביא לימות המשיח שסברו שאין מזכירין יציא"מ בלילות משום שהמלאכים השלימו וממילא טענת הודך על השמים במקומה עומדת דהרי גם הם היו במצרים ואעפ"כ עשה הקב"ה אתנו חסד ונתן לנו את התורה ולא למלאכים וזהו הכוונה ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורתו לעמו ישראל אע"פ שהמלאכים צודקים בטענתם. (דברי מהרי"א)

 

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"

עלינו לדעת, אמר הגאון רבי אלחנן בונים ווסרמן – כי לא כל הבנים ולא כל בני האדם שווים בדעותיהם ובהבנתם ולכך לכל אחד ואחד יש לדבר בשפה המובנת לו ובהסבר הראוי לו, שאם לא כן… משל למה הדבר דומה? לכפרי שפתח בכפרו חנות בגדים ובתמימותו הרבה הביא לשם בגדים מסוגים שונים אולם במידה אחת… לא גדולים וקטנים, צרים ועבים, אלא מידה אחת!… ומה אתם חושבים – אמר רבי אלחנן בבת צחוק – איך נראו בני אותו כפר מכאן ואילך?… מי שהיה גבה קומה הגיעו השרוולים למרפקו והמכנסיים אל ברכיו… ומי שהיה נמוך נשרך סרח העודף אחריו על הארץ והעלה ענן אבק בהליכתו… מי שהיה רחב מתניים ובעל בשר לא הצליח לרכוס את כפתוריו ומי שהיה רזה יכל להקיף עצמו בסודר פעמיים!… ממש כך – סיים רבי אלחנן – צריכה להיות הנהגותינו עם הבנים איש ואיש כהבנתו, איש ואיש כרום ערכו!

 

"והגדת לבנך"

שאל הגרא"י קוק ראש ישיבת מאור התלמוד את הרב שך ז"ל איך אפשר לחנך את ילדינו להיות כמו בדור הקודם? חמיו הגאון רבי יעקב רוזנטל שהיה עמו ביקש לענות… בהגדה של פסח אומרים "והגדת לבנך לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" ואפשר לפרש כך "והגדת לבנך" אם רצונך להגיד ולחנך את בנך "לא אמרתי" לא עם אמירות ודיבורים תחנך אותו אלא כיצד תחנכו? "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" אם אתה תהיה דוגמא האישית לכל מה שאתה רוצה שהוא יעשה, אז תצליח להעביר לו את התורה ולחבבה עליו ולהשרישה בו… הרב שך שמע את התשובה והתרומם מכסאו ואמר בהתרגשות גם שתשובה זו היא תשובה של היהודי מהדור הקודם. (מעדני השבת)

 

"רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם"

הרשע טוען: "מה העבודה הזאת" – כבד לו העניין, לשם מה צריך להקפיד על כל פרטי ההלכות, אפשר קצת להקל, להתפשר… ולמה הוא אומר כך? כי הוא מרגיש ש"העבודה הזאת" היא "לכם" – שלכם, לא שלו, והדברים יומחשו על פי המשל הבא: אדם עולה במדרגות לקומה עשירית, ועל כתפיו נושא הוא חבילה גדולה מלאה ביהלומים. משלמים לו עשרים דולר על הסבלות כי המעלית מקולקלת. אחרי שלוש קומות נשברת לו צלע, אחרי ארבע קומות הוא אומר – זהו, לא עולה אפילו מדרגה אחת נוספת! אלו שתי מילים יעלו אותו לקומה מאה ושתים, עם כנפים, והוא עוד יבקש שתי חבילות נוספות? "היהלומים שלך"… אם הם שלו- לא יהיה לו שום קושי להעלות אותם גם עשרים קומות! כל הבעיה אצל הרשע היא, שאצלו העבודה היא "לכם"! הוא אינו מרגיש שייכות אישית עם עבודת ה'. ממילא ברור שיחפש לעצמו היתרים ופשרות. (הרב מרדכי נויגרשל)

 

"רשע מה הוא אומר… ואף אתה הקהה את שיניו"

בשם אאמו"ר זצוק"ל, שאצל החסידים עבודת השם היא גם באכילה ושתיה, כדרך שהנהיג הבעש"ט הקדוש, אמנם הרשע רוצה לאכול רק לתאוותו ועל כן אומרים להקהות את שיניו… (כ"ק אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"מה העבודה הזאת לכם"

הרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם?" כלומר, מה אתם טורחים כל כך בניקיון, הגעלה בישולים וכו'? אנו משיבים לו, כשלא היה לך שיניים והיית תינוק, ואמך האכילה אותך, רחצה וניקתה אותך, הלבישה אותך וכו', בשבילה זה לא היה 'עבודה' כי כשאוהבים, אין כל טרחה, יש רק שמחה, כך זה גם כשאוהבים את הקדוש ברוך הוא, אין כל טורח יש רק שמחה….

 

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה הקשה"

נשאלת השאלה: מדוע כשמת פרעה נאנחו בני ישראל, והרי היו צריכים לשמוח? עונה השל"ה הקדוש: כשמלך מת, כל העם בוכים ומספידים אותו, ומי שלא בוכה עליו ולא משתתף בצער העם, מראה שמזלזל במלכותו. והנה כשפרעה מת בכו כל המצרים על מיתתו וגם בני ישראל היו חייבים לבכות – כדי שלא ייראו כמזלזלים במלכותו ויענשו על כך. אבל בני ישראל בכו על משהו אחר לגמרי – הם בכו על העבודה הקשה, וכל המצרים חשבו שהם בוכים על פרעה… אבל התורה אומרת: "וידע אלוקים" – ה' ידע שבני ישראל לא בוכים על מיתת פרעה הרשע אלא על עבודתם הקשה ואז הושיע אותם ה'… ואם כן מובן מדוע בכו בני ישראל כשפרעה מת, כי היו חייבים לבכות עם כולם, אבל הם בכו בכי אחר – בכי על העבודה הקשה…

 

"ברך"

ה'חתם סופר' היה רגיל כל בוקר לאכול פרוסת עוגה עם כוס קפה, ושמשו היה דואג להגישם לו מיד אחרי התפילה. פעם חשב לעצמו השמש: הרי החתם סופר ממילא לא יודע אם הוא אכל או לא אכל, אני אוכל את העוגה, ואם ישאל אותי החתם סופר מה עם העוגה אומר לו: כבר אכלת. וכך עשה. הביא את הקפה, ובדרך אכל את העוגה, וכדי שלא תהיינה טענות השאיר את הפרורים בצלחת. בצהריים כשנכנס אל החתם סופר שאלו הרב: "מה קרה היום שלא הבאת לי עוגה?" אמר השמש: "כבוד הרב אולי לא זוכר אבל הרב אכל…" אמר לו החתם סופר: "תראה אם אכלתי או לא אכלתי – אתה צודק שבאמת אינני זוכר, אבל אם ברכתי או לא ברכתי – זה אני ודאי זוכר. לא יכול להיות שברכתי ברכה לפניה וברכה לאחריה ואינני זוכר זאת!" (ומתוק האור)

 

"מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון"

הדל שוכן בעפר, מבוסס באשפות, וכשיזכה ירימו ד' אל על, להושיבו עם נדיבי עמו. הידעתם מה ההבדל בין מי ששוכן עפר למי שמתרומם לגבהים? – אני יודע, חוויתי זאת. בקרתי בניו יורק, קבעתי ראיון עם יהודי עשיר, להתרימו למוסדות תורה. נסעתי למנהטן, הגעתי לכתובת, גורד שחקים ענק. איזו כניסה, אלו עמודים, איזה הדר. אבל איפה הוא? בקומה השישים. נשאתי את ראשי, ניסיתי לשער היכן זה, החלונות נראו כנקודות זעירות. טוב, נכנסים. עולים במעלית, מגיעים, המזכירה מאשרת, נכנסים. חלון ענק, העיר פרושה כעל כף היד. הסתכלתי למטה, הרחוב נראה כסרט צר, המכוניות כציפורן, האנשים כראשי סיכה. ואז הבנתי – כששורצים למטה, על הקרקע, מתפלשים באשפה, כל דבר נחות נראה גדול וחשוב, והדברים הגבוהים, הרוחניים, נראים כה קטנים. אין ספק במה בוחרים לעסוק: בדברים הממשיים והגדולים… אבל כשזוכים ועולים, ומתבוננים למטה, רואים כמה זה קטן וזעיר ואין ספק במה בוחרים לעסוק בדברים הממשיים והגדולים! ("והגדת", הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל)

 

"כי ישמע ה' את קולי"

כולם רוצים שה' ישמע את תפילתנו, אבל איך? סיפר הרב שך זצ"ל מעשה באדמו"ר שאמר לחסידיו שכל אחד יתפלל על מה שבאמת חשוב לו ואני יספר לכם אם ה' קיבל את תפילותיכם, כמובן כולם הלכו להתפלל, ומיד ניגשו לשאול: "האם קיבל ה' את תפילותינו"? אמר האדמו"ר "לפני שאני יאמר לך מה השיב אומר לך מה ביקשת, אמרת כך: יש לי בעיות, חסר לי כסף, בריאות וכו'… לכן תפקיד לי מיליון דולר בבנק לא בשביל להשתמש, אלא כדי להיות רגוע, וגם הכנסה קבועה של 10 אלף דולר, וגם נחת מהילדים והצלחה בשידוכים שלהם. אם תיתן לי את זה אני מבטיח להשתנות, אני אהיה בבית כנסת מהנץ החמה ועד צאת כוכבים, נכון שכך אמרת? החסיד אישר, ומה ענה לי ה'? הוא אמר בלי טובות!!! אמר הרב שך: "ה' רוצה שתקיים את המצוות עם הקשיים, זה לא חכמה לקיים מצוות כשהכל הולך חלק, לכן צריכים לבקש סייעתא דשמיא, עזרה כן, אבל לעבוד את ה' בלי ניסיונות בלי קשיים, ה' לא צריך את הטובה הזאת. (ומתוק האור)

 

”כי הטה אזנו לי ובימי אקרא“

אמר רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, לימדנו כאן דוד מלך ישראל מסר עצום, לא רק מתוך צרה ומיצר יש לקרוא אל ה' ולצפות לישועתו, אלא גם בימי שלווה ונחת שאין האדם חסר מאומה גם אז יש לקרוא אל ה'… (אוצרות התורה)

 

"כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו"

ליל הסדר נקרא כך כי בליל זה מסדרים ההתנהגות לכל השנה לילך ולהתנהג בדרך ה', על זאת אנו מתפללים ומבקשים כאשר זכינו לסדר אותו בליל זה כן נזכה לעשותו בכל השנה, להוציא לפועל כל הקבלות והמחשבות הטובות שקבלנו עלינו. (ישמח ישראל)

 

"סוס ורוכבו רמה בים"

מפרש רש"י: הסוס ורוכבו קשורים זה בזה. המים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין. למה הם צריכים להיות קשורים ביחד? מסביר "הפנים יפות", שבמס' סנהדרין (דף צ"א) מובא שאחרי 120 שנה מנסה הנשמה לפטור את עצמה מן הדין באומרה שרק הגוף חטא והראיה היא שמאז הנשמה עזבה את הגוף, וחזרה למקום שמשם חוצבה, היא לא עשתה שום דבר רע… הגוף אוחז בדיוק באותה טענה: מאז עזבה אותו הנשמה, הוא לא עשה שום חטא, ומוטל כאבן שאין לו הופכים במקום מנוחתו… מה עושה הקב"ה? שם אותם יחד ומענישם בצוותא. משל לבעל כרם שחשש מגניבה והעמיד שומר וגם מפניו חשש שימעל בתפקידו ולכן הציב שני שומרים, אחד עיור ואחד חיגר שכל אחד בפני עצמו לא יכול לגנוב מהכרם. כשחשקו השומרים בפירות הכרם, טיפס החיגר על העיור והנחה אותו בדרך וכך זכו לחוש את טעמם הערב של הפירות. כשהגיע בעל הכרם וראה את הנזק, פתח בחקירת שני השומרים. אמר לו החיגר, וכי יעלה על דעתך שאני לקחתי? איך אני יכול להתהלך? אמר העיור, וכי כיצד הנך חושד בי הרי איני רואה כלל את פירותיך? עמד בעל הבית והרכיבם זה על זה והענישם יחד. כך היה בקריעת הים: בא הסוס וטען וכי אני אשם? יש לי בחירה? והרוכב טען: וכי יכולתי להגיע לכאן ללא הסוס? קשרם הקב"ה יחד כך שיוכלו לקבל את עונשם במשותף. ו'מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות…' כמובן שאותו קשר בין הגוף לנשמה שהוזכר לעיל, גורם להם לקבל גם את שכרם במשותף.

 

"לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" (שיר השירים א, ט)

בשירת מרים לנשים כתוב שאמרה "… סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא) ומה שאמרה פסוק זה דווקא – שלכאורה בשלמא הרוכבים מובן למה רמה בים אבל מה אשמת הסוסים? אלא שעל ידי סיוע הסוסים יכלו הרוכבים לרדוף אחר בני ישראל. ומכאן למדים עונשם של המסייעים ידי עוברי עבירה ומדה טובה מרובה למסייע למקיימי המצווה והם הנשים המסייעות בידי בעליהן ובניהן ללימוד וקיום התורה ולזה שרה מרים לנשים… "סוס ורוכבו רמה בים" ומזה ילמדו לצד הטוב שכשהולכים לקבל התורה מה רב חלקן בסיוען לבעליהן ולבניהן. וזה שאמר הכתוב לסוסתי ברכבי פרעה כמו הסוסים של רוכבי פרעה שנענשו על סיועם לרוכבים כמו"כ "דימיתיך רעיתי" הרעיה הישראלית תדמה לעצמה ללמוד לצד הטוב ואז שכרה רב עד מאוד.

 

פסח כשר ושמח  ויהי רצון… שנזכה לשנה הבאה בירושלים. אמן.