ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשות נצבים וילך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" (כט, יג)

הצדיק בעל האמרי חיים מוויז'ניץ הרבה להטיף לשומעיו על החשיבות של ליכוד ואחדות בישראל, וכה אמר באחת מדרשותיו: בנאום הפרידה שלו לבאי הארץ קורא משה בשם ה': "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת". בקריאה זו פונה הרועה הנאמן לבני עמו, שיתלכדו לחטיבה אחת באחווה וברעות; כי הקדוש ברוך הוא אינו מוכן לכרות ברית עם ישראל, כשהם בבחינת "אתכם לבדכם" – איש איש לעצמו ולביתו – אלא כורת בריתו עם עם המלוכד ומאוחד כאיש אחד.

 

"ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" (כט, טז)

הקשה הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל: מה היה בארץ מצרים בשנה האחרונה לפני צאתם? בית ספר למופתים, עטופים בניסים ללא שעבוד, הכינו אותם לצאת ביד רמה, לקריעת ים סוף, ועוד ניסים גדולים ומכות גדולים שהם ראו בעיניהם. והנה פונה אליהם התורה "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה"? מי ירצה להתקרב אל השיקוצים הללו ? ומבאר בשם הרב מבריסק דבר גדול בכוחות הנפש של האדם. כי בפעם הראשונה התורה כותבת "את שיקוציהם וגילוליהם" – אתם רואים את העבודה זרה הזו, פוי, שקץ ומיאוס. אח"כ כותבת התורה "עץ ואבן" – אדם מסתכל בפעם השנייה. בסדר, לא דבר מכוער ודוחה וגם לא יפה, עץ ואבן. אבל כשכבר התרגל לזה זה נהיה יפה בעיניו, זה כבר "כסף וזהב". לכן כותבת התורה "פן יש בכם איש או אשה וכו'".

 

"שלום יהיה לי" (כט, יח)

התורה מתארת את השומע את פרשת הקללות ואינו חושש: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" והעונש המובטח: "לא יאבה ה' סלוח לו… ומחה ה' את שמו מתחת השמים". שואל המגיד מדובנא זצ"ל: לשם מה יש צורך להפחיד את האדם בכל כך הרבה קללות?! תשעים ושמונה בפרשת כי תבוא ועוד ארבעים ותשע בפרשת בחוקותי – סך הכל מאה ארבעים ושבע קללות?! והוא משיב כדרכו בצורה של משל למה הדבר דומה: למלך שבנו היחיד – 'יורש העצר' – חלה במחלה נוראה. טובי הרופאים לא מצאו מזור למכתו… המלך נואש, בנו גוסס לו בין הידיים… והנה הגיע רופא צעיר והבטיח למלך כי בידו לרפא את בנו. המלך הבטיח לו: "היה ותצליח, כל אשר תשית עלי אתן!" הרופא נכנס לחדר ולאחר סדרת בדיקות מקיפות קבע: "לבנך יש פצע מוגלתי במעיים. במידה ויקיא עשר פעמים יחזור לאיתנו! הפצע יתפוצץ והמוגלה תצא בהקאה…". המלך התרגש ושאל: "ואיך אגרום לו להקיא?!" אמר הרופא: "שני כדורים יעשו את העבודה!". המלך ספק את כפיו והכריז: "הבן שלי אסטניס, הוא לא שותה כדורים!!! תן לו זריקה!" "מצטער אדוני המלך, אין זריקה לזה – רק כדורים!" אמר הרופא. המלך חייך חיוך עצוב, הבעת פניו אמרה שהאופציה הזו לא באה בחשבון… הרופא שלף פנקס מרשמים וביקש מהרוקח המלכותי להביא כמאה וחמישים כדורים. המלך פנה אליו בקול: "דוקטור, כנראה לא הבנת – הבן שלי לא ישתה את זה!" הרופא לא הגיב וכשהכדורים הגיעו, החל הרופא מפרק, טוחן אחד אחד ושם את האבקה בכוס שלידו… שוב פנה המלך לרופא ואמר: "דוקטור, מה לא הבנת?! הבן שלי לא ישתה את זה גם בצורת דייסה וגם אם תערבב את זה במעדן חלב!…" הרופא לא הגיב. משסיים את המלאכה, החל לפזר את האבקה על המיטה מסביב ראשו של הילד. לא עברו עשר דקות ובן המלך החל להרגיש בחילות ולהקיא… וכך עשה הרופא עשר פעמים עד שהפצע שבמעיים התפוצץ ובן המלך ירק דם ומוגלה. אז אמר הרופא למלך: "מנוחה של יומיים והילד בריא לחלוטין!"… זהו המשל והנמשל ברור מאליו: "אתם נצבים היום כולכם" – ראש השנה הוא יום בו כולנו מתייצבים לדין. אילו הייתה לנו יראה מיום הדין כפי שנאמר: "מה ה' אלוקיך דורש מעמך? כי אם ליראה…" אך הבעיה שאין לנו יראה – לא השכלנו להבין את משמעותו של יום הדין. מה עושה הקב"ה לאלה שלא מסוגלים לבלוע את כדור היראה? מפזר להם מאה ארבעים ושבע קללות על מנת שיכנס הפחד בליבותיהם… מי שחושב שהוא יבוא ליום הדין בתחושה של: "שלום יהיה לי" – "אני יש לי כתיבה וחתימה טובה!" … לאחד כזה אין תקנה! ולכן: "לא יאבה ה' סלוח לו"…

 

"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (ל, ב)

מעשה שהיה מסופר שהרב יוסף שלמה כהנמן לפני יציאתו לחו"ל לבני ישראל שבגולה, נכנס הוא ושאל את ה"חפץ חיים" מה למסור בשמו לבני הגולה? אמר לו החפץ חיים: "אמור להם שלעשות תשובה זה קל מאוד, מתחרטים על העבר ומקבלים על העתיד!" "כדאי שידעו אחינו שבגולה," המשיך ה"חפץ חיים", "שזו עצת היצר הרע שהוא מטעה את האדם לחשוב שקשה לעשות תשובה. ואין הדבר כך כלל וכלל!!! שהרי אם נחליט לשמוע בקול ה' נגיע עד אליו…" כפי שמבטיחה התורה: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו".

 

"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך" (ל, ד)

כלום נידחים לשמים, הלא "בקצה הארץ" היה צריך לומר? הבעש"ט היה מלמד זכות על ישראל, שאפילו בשעה שאדם מישראל עושה איזה מרמה בעסקיו, סוף סוף גם בזה יש איזו כוונה טובה, כי רוצה להרוויח כסף כדי שיוכל לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור ילדיו, לצורכי שבת וכדומה. וזה הפירוש בפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בדחייתך, בעבירותיך, בקצה המחשבה ישנה איזו כוונה לשם שמים, "משם יקבצך ה'" – מהניצוץ הקטן הזה של לשם שמים הנמצא בתוך העבירה, משם יקחך ה'. המחשבה הנעלה הזאת מצילה אותו שלא יפול בנופלים ומביאה אותו לתשובה שלמה. (נועם מגדים)

 

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (ל, יא-יד)

האפשרות לשוב אל ה' נמצאת בהישג יד, אין לחפש בשמי השמים, ואף לא מעבר לים. ואף אין צורך להרחיק ולנדוד על מנת לפשפש היכן היא נמצאת אלא: "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". על מנת להבין את המשמעות של הדברים היה האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל, מספר משל נפלא ומיוחד לאותם החסידים שבאו אליו בפעם הראשונה. וכך היה המעשה: רבי אייזיק בן יעקיל מקראקא, היה עני מופלג. במשך שנים רבות חי עם בני משפחתו בדוחק ותחת מצוקה נוראה. בביתו ידעו רעב ומחסור תמיד. על אף כל הסבל הזה, בטח ר' אייזיק בהקב"ה בכל לבבו, והאמין כי יום יבוא ויחלצו ה' מן המיצר… באחד הלילות חלם ר' אייזיק חלום שבו ציוו עליו לנסוע מקראקא עיר מגוריו לפראג. וכך נאמר לו: "שם בפראג, מתחת לגשר המוביל לארמון המלך, טמון אוצר, אם תחפור שם, תתעשר עושר רב מאוד…!!!" בתחילה לא התייחס מיודענו לחלום ברצינות, שהרי כבר לימדונו חז"ל: חלומות שווא ידברו…" אך לאחר שהחלום חזר פעם שניה ושלישית, הבין כי יש דברים בגו וכבר השכם בבוקר קם ר' אייזיק, ויצא לכיוון העיר פראג. הדרך הייתה ארוכה וכשהגיע, פנה מיד אל הגשר המוליך אל ארמון המלך. שם, על הגשר היו שומרי המלך עומדים כל היום וכל הלילה, דרוכים וקשובים לכל המתרחש, לכן פחד ר' אייזיק לחפור שם. כמובן, שהוא לא התייאש ובכל בוקר נעמד והביט במתרחש עד הערב. דמותו של היהודי הבא מדי יום אל הגשר המוביל לארמון עוררה את חשדנותם של שומרי המלך, ולכן פנה אליו ראש המשמר ושאל: "מה אתה מחפש כאן יהודי?" הבין ר' אייזיק שלא ניתן לחמוק משאלותיו של ראש המשמר ועל כן החליט לספר לו את סיבת בואו לפראג. לאחר שהאזין ראש המשמר לחלומו של אייזיק פרץ בצחוק אדיר. "דרך כל כך ארוכה עשית בשביל חלום טיפשי?! הלא תדע כי אין להאמין בחלומות?!" המשיך השוטר ואמר: "אילו הייתי מאמין כמוך, הייתי בעצמי נוסע לקראקא, עירך, כי חלמתי גם אני חלום שבקראקא מתגורר יהודי ושמו אייזיק בן יעקיל, ובביתו של האיש הזה, מתחת לתנור טמון לו אוצר… האם לדעתך אסע לי לקראקא להרוס את תנור כדי לחפש אוצר?!…" מיד אורו עינו של ר' אייזיק והבין לשם מה הגיע עד לכאן… הוא שב מיד לביתו אשר בקראקא. והחל לחפור תחת התנור ובאמת מצא אוצר גדול… זהו המשל והנמשל ברור מאליו: כן הדבר הוא אצל כל אדם, חושב הוא שהאוצר נמצא באיזו מצוה גדולה שיעשה וכך יחזור בתשובה – אך אין הדבר כן, כאשר יחפש בתוך ד' אמותיו ימצא הוא את המצוות ה"קלות" לביצוע ומהם יתחיל לחזור בתשובה… קרוב אלינו הדבר מאוד, הבה נתחיל רק בדברים הפשוטים…

 

"לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה… ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבור לנו… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (ל, יב-יד)

בתנא דבי אליהו מסופר על צייד אחד שהתנצל לפני אליהו הנביא, כי לא נתנו לו מן השמים בינה ודעת ללמוד תורה. השיב לו אליהו ואמר: "ליטול פשתן ולטוותו ולארוג מצודות ולצוד דגים ועופות, נתנו לך בינה ודעת מן השמים – לדברי תורה, שנאמר בהם: 'כי קרוב אליך הדבר מאוד' לא נתנו לך בינה ודעת?" ורצה לומר בזה: הן לא יצאת צייד מרחם אמך, כי אם ההכרח לפרנס את עצמך הוא אשר לימדך לתפוס במלאכת הצייד. הרי אילו היית מרגיש צורך והכרח כזה ללמוד תורה, שהיית זקוק לתורה כמו שאתה זקוק לפרנסה וטורח היית להשיגה, ודאי יודע היית ללמוד תורה כשם שאתה יודע לצוד. (אהל תורה) אם אמנם חפץ אתה בכל לבבך להידבק בתורה, עד כי אפילו אם הייתה התורה בשמים או מעבר לים, גם כן מוכן היית ללכת אחריה ולעשות הכל כדי להשיגה – אזי באמת קרובה היא אליך… (חידושי הרי"ם ז"ל)

בעירו של בעל התניא היה מגיד מישרים שהיה אומר דברי כיבושין לציבור ומוכיחם למען ילכו בדרך טובים. פעם אחת קרא לו בעל התניא ואמר לו: "הנה לכולם אתה אומר דברי תוכחה ולי אין מי שיאמר, הנני מבקש ממך לומר גם לי דברי מוסר". המגיד שהיה מופתע מאוד מהבקשה נקלע למצב קשה. כיצד יהין להרהיב עוז בנפשו להוכיח את הענק שלפניו שהיה גדול ממנו לאין ערוך בתורה וביראה. מאידך גיסא, אין זה מן הראוי לסרב, שכן אין מסרבין לגדול. הרהורים אלה גופא העלה המגיד בפני בעל התניא, ובזה השכיל לצאת ידי חובת כל הצדדים. וכך אמר: "מה אומר ומה אדבר בפני הדרת גאונו, הרי כל מה שאני יודע גם כבוד תורתו יודע. ומה שכבוד תורתו אינו יודע גם אני איני יודע. מה היא באמת הנפקא מינה בין שנינו, מה שאני אינני יודע וכבוד הרב יודע. אך בכל זאת ההבדל בין מה שאני יודע לבין מה שבעל התניא יודע, הוא הרבה יותר קטן מן ההבדל שבין מה שכבודו יודע לבין מה שהוא עדיין אינו יודע". לשמע דברים אלו פרץ בעל התניא בבכי גדול… (מורשת אבות)

 

"ובחרת בחיים" (ל, יט)

"ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך" וגו'. "ובחרת בחיים" – אבל באילו חיים תבחר? חיים שהם "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו" "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך". וזהו שאנו מבקשים בימים הנוראים הבאים לקראתנו לטובה: "זכרנו לחיים, וכתבנו בספר החיים" – חיים שהם "למענך אלוקים חיים"! (אור החיים הק')

 

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות" (לא, יז)

בהגדה של פסח "באהלי צדיקים" כתב: לאחר המלחמה הנוראה, שבו והתלכדו האודים המוצלים מאש, והיו ביניהם שהתייסרו בשאלות אמונה. פתח הרה"ק ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצ"ל ואמר: רבים תמהו מה בין שאלת הבן החכם לרשע. הבן החכם שואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם", בעוד הבן הרשע שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" מדוע לחכם עונים בפירוט, ואת הרשע מגנים. תשובה לתמיהה זו תובן במשל למלך שהיו לו שני בנים. המלך התלבט מי מהם יהיה יורש העצר, והציג בפניהם שאלה חשבונית קשה ואף מסר את פתרונה. עליהם היה למצוא את הדרך לפתרון. הראשון היה חכם בעיניו וזלזל בחכמת אביו, ערך חישובים מוטעים והגיע לתוצאה אחרת. הוא החליט שהיא הנכונה ואביו הוא שטעה. השני טעה אף הוא בחישוביו והגיע לתוצאה שגויה, אך בא לפני אביו ואמר: "אבא, יודע אני שתשובתך היא הנכונה, ראה את חישוביי ולאיזו תוצאה הגעתי, והאר עיני להבין היכן טעיתי." מאליו יובן את מי יקרב המלך ויחנך כיורש עצר. כך הבן החכם אומר: "יודע אני שיש טעמים למצוות, האירו עיני להבינם", אך הבן הרשע חכם בעיניו ומפטיר "מה העבודה הזאת לכם". למרות "והסתרתי פני מהם" ולמרות "ומצאוהו רעות רבות וצרות", בני ישראל יודעים את אביהם שבשמים ומקבלים את מצוותיו וחוקותיו. הם מבקשים "והאר עינינו" ומאמינים שלא ימירנו ולא יחליף את עם ישראל.

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (לא, יט)

יאמר בדרך צחות, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, לכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו 'לכם', כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים. (לקוטי בתר לקוטי)