ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בלק – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וירא בלק בן צפור" (כב, ב )

הקשה הרה”ק רבי מאיר מפרמישלאן זי”ע שמצאנו בתורה הק' שתי פרשיות שפותחים בתיבת 'וירא', 'וירא אליו השם באלוני ממרא' בפרשת וירא, ו'וירא בלק' בפרשת בלק. מדוע שם נקרא פרשת וירא, וכאן פרשת בלק? האם רק משום שכבר יש פרשת וירא קודם לכן? וביאר הרה"ק שבלק שהיה "ערליכער גוי" ( – גוי חרדי), כי הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב ולא כל הגויים מקיימים הלכה זאת בגלוי, ומדברים אחד בפה ואחד בלב, רק בלק היה גוי כשר שקיים 'בסתר ובגלוי' את שנאת עשיו ליעקב. לכן מגיע לו שתקרא הפרשה על שמו, פרשת בלק . וכתב האדמו”ר מגור הבית ישראל זצוק”ל שמכיון שנצטוינו מצות הזכירה 'עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק', לכן כשמזכירים במנין הימים ש"היום יום פלוני בפרשת בלק", מקיימים מצות זכירה זאת, ואילו היה נקרא 'פרשת וירא' לא היו זוכרים מצות זכירה זאת, לכן קוראים לפרשה 'בלק' לקיים בכל פעם מצות הזכירה. (הגרמ"י רייזמן )

 

"וירא בלק בן צפור… ויגר מואב מפני העם מאד… ויקץ מואב מפני בני ישראל… ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא" (כב, ב-ד)

מדוע פתח הכתוב ב "וירא בלק בן צפור", והמשיך ב "ויגר מואב", לכאורה היה לו לומר "וירא בלק… ויגר בלק " ? וכי מכיון שבלק ראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לכן מואב פחד ? ועוד, מדוע את דבר היות בלק מלך למואב לא ציינה התורה כבר בפסוק הפותח את הפרשה שבו הוזכר בלק, ורק לאחר שהובאו דברי מואב הוסיפה וכתבה 'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא'? באר המהרי"ל דיסקין, כי הנה באמת יש להבין מהו 'וירא בלק בן צפור', מה הוא ראה ? רש"י פירש, אמר: אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב. אם סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן נפלו לפניהם, לנו אין תקוה נגדם . יש להוסיף ולפרש: "וירא בלק בן צפור" – מה ראה? ראה ש"ויגר מואב" – ראה בלק את בני עמו פוחדים ויראים מישראל, ולא עוד אלא ראה בלק את "ויקץ מואב מפני בני ישראל" בני עמו קצים בחייהם מחמת הפחד מפני ישראל, ולא עוד אלא שראה בלק את עמו שולחים שליחים לזקני מדין ואומרים להם "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה" – אנו בצרה, ישראל קמים עלינו ובטוחים אנו שהם יביסו אותנו, וזאת מפני שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא" – המלך שלנו חלוש וחדל אישים ואיננו יכולים לבטוח בו.. . לאחר שנוכח בלק בפחדם של בני עמו, ולאחר ששמע את דברי העלבון שהשמיעו עליו באזני זקני מדין, מיד "וישלח מלאכים אל בלעם בן פעור" – כדי להוכיח לעמו שאינו חלש כפי שהם סבורים. (לאור הנר )

 

"ועתה לכה נא ארה לי" (כב, ו)

בסערת מלחמת העולם הראשונה, שהה כ"ק האדמו"ר רבי יעקב משה מקומרנא זצ"ל בעיר דברצין והמוני הגולים שאבו מפיו עידוד ונחמה. יום אחד פשטה המשטרה על ביתו ומצאה שטרות כסף מכמה מדינות, שכן הגיעו אנשים ממדינות שונות להוושע בברכותיו. חשדוהו שעיסוקו בהברחת כספים, והעמידוהו למשפט . השופט שהיה עוכר ישראל הורה לו: הסר את הכיפה מראשך. הרבי השיב בשלילה. חוצפה – רתח השופט – אני כאן בעל הבית ! ואולם הרבי השיב בשלוה: יש לי בעל הבית שהוא מעליך ! חרה אף השופט, ירד מדוכנו, וסטר על פניו של הרבי. אמר הרבי: היד שהכתה אותי לא תינקה ! השופט היה נסער כל כך, שדחה את המשך המשפט למחר. אך למחרת לא בא השופט, והמשפט בוטל . ביום השלישי הראו לרבי מה שנדפס בעיתוני המקום ש"הרבי הפלאי" העניש את השופט וידו יבשה ! (באהלי צדיקים )

 

"ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם… ויקם בלעם בבקר ויאמר… מאן ה' לתתי להלך עמכם" (כב, יב-יג )

בדבריו אלו, שיקר בלעם לשרי מואב, שהרי אמר שהקב"ה רק מסרב לתתי להלך עמכם, כביכול נאמרו לו תנאים מסימים שבקיומם יותר לו ללכת, ולא היא! הקב"ה לא הסכים בשום אופן שילך! הקב"ה אמר לו: "לא!" והוא אמר שהוראת הקב"ה היתה: "כן, אבל…" בתגובה לכך, ויקומו שרי מואב… ויאמרו מאן בלעם הלך עמנו – איתנו הוא לא רוצה לבוא, אבל עם שרים נכבדים יותר יסכים לבוא, לכן ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה", הוא העלה את דרג השרים שנשלחו אל בלעם . ואז הקב"ה מגיע אל בלעם בשנית ואומר לו: "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" . מדוע שינה הקב"ה את הוראתו והתיר לו ללכת עמהם ? התשובה היא: "בדרך שאדם רוצה לילך – שם מוליכים אותו". אתה רוצה ללכת? – בבקשה, תלך! אך הרי גם מקודם הוא רצה ללכת, עם השליחים הראשונים, ומדוע אז הקב"ה לא הסכים על ידו ? מבואר כאן יסוד נפלא: הרבה אנשים רוצים לעשות עבירות, אך ביד מי נותנים את האפשרות לחטוא, ביד מי שמתחיל לעשות בפועל את מעשה העבירה: כל זמן שבלעם רק רצה – הקב"ה אמר לו: לא. אבל ברגע שעשה מעשה, ששיקר ואמר "להלך עמכם", ונתן לבלק להבין שעליו לשלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, אם כך – תלך. הבא להטמא – פותחים לו ! ואכן מיד, "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך" . (לאור הנר )

 

"ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתונו" (כב, כא )

כותב רש"י, שאמר הקדוש ברוך הוא לבלעם: "רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו" . ונשאלת על כך השאלה: לשם מה היה צריך להראות לבלעם שיש דמיון בין מעשהו לשל אברהם, ומה רצה הקדוש ברוך הוא ללמדו בזה ? התשובה היא שה' רצה לומר לו בזה: אינך הראשון, שבגדל חשקו ורצונו לעשות את אשר בלבו, השכים בבוקר וחבש את בהמתו בעצמו, כדי להזדרז לצאת לדרך, שכן כבר קדמך בזה אברהם, אלא שבעוד שאברהם הזדרז לעשות את רצוני, ולשחוט את בנו כפי שצוויתיהו, הרי אתה הזדרזת לעשות נגד רצוני, ולקלל את בני. והנה, היה לך ללמוד מכך קל וחומר, אם אברהם שביקש לקיים את רצוני, לא הועילה לו השכמתו בבקר, שהרי מנעתי ממנו לשחוט את בנו, קל וחומר, אתה שמבקש לעשות כנגד רצוני, לא תועיל לך השכמתך, ולא תוכל לבצע את זממך. (זר זהב)

 

"גדר מזה וגדר מזה" (כב, כד)

רש"י מבאר: סתם גדר של אבנים הוא . לשם מה עלינו לדעת ממה עשויה הגדר, ומדוע הוצרך רש"י להזכיר שהגדר שבה התחכך בלעם היתה עשויה מאבנים ? בלעם היה מזרעו של לבן. יעקב ולבן כרתו ברית ביניהם בגדר של אבנים: "ויאמר לבן ליעקב… עד הגל הזה… אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה" (בראשית לא, נא -נב), והנה, בלעם אשר הוא מזרעו, עבר את גל האבנים כדי לפרוע בעם ישראל ולקללם, והתורה אומרת "יד העדים תהיה בו בראשונה" (דברים יד, ז) שהעדים הם שמענישים ראשונה את החוטא ? לפיכך דוקא האבנים באו להתנקם בבלעם אשר הפר את הברית, ובלעם נלחץ אל קיר האבנים ההוא ? (תולדות יצחק )

 

"ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל" (כב, כז )

אמר הגר"ח קנייבסקי זיע"א, מה שהכה את האתון ולא קיללו, במדרש אמרו שאם היה מקלל את האתון לא היה בכוחו לקלל גם את ישראל. כנראה שבדרך זו היה מאבד את כוחו. כך גם מקלו של אלישע שנצטווה להחיות מתים, לא הועיל, כי גיחזי ניסה זאת בדרך והחיה כלב מת וכיון שעשה פעם אחת פקע כוחו . הג"ר מרדכי בנעט זצ"ל רצה להשיב לאחד הכרת הטוב, ואמר לו שיקנה כרטיס הגרלה וכי הוא יזכה. הלך הלה וקנה, עשה בביתו הגרלה לראות אם באמת יזכה, ואכן יצא הכרטיס שלו. בהגרלה שהיתה אח"כ, לא זכה. בא בטענה לר' מרדכי בנעט, ור' מרדכי אמר לו כי לא יתכן שלא זכה . סיפר הלה מה שעשה שניסה את ההגרלה בביתו וכי הצליח, אמר לו רמ"ב אם כן הפסדת בידים! אני התפללתי שיצא המספר שלך ובאמת יצא . (דרך שיחה )

 

"ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי…" (כב, ל)

מסופר על הגאון רבי משה סגל וצ"ל, שהשתתף באסיפת בעלי בתים עשירים בעניני הצלה . תוך כדי מהלך האסיפה סערו הרוחות והתחילו הנאספים לריב, וכל אחד התגאה וצרח כלפי חבירו, מי אני ומי אתה, אני מיוחס וגביר גדול ממך, וחבירו צועק לעומתו, וכי מי היה אביך סנדלר פשוט, ואילו אבי היה רב נכבד . ניסה הרב להשתיקם בדברים רכים, אך לשוא, עמד ונקש בחוזקה על השולחן והכריו, שקט! אני רוצה לומר דבר תורה. מאימת כבוד הרב נשתתקו כולם . פתח ואמר, הסוסים והחמורים באו בטענה לפני הקב"ה, מדוע נגרע מכל הבריות שבראת בעולמך? חיות הטרף אין להם אדון, הפרות והתרנגולים זוכים בלילה להיכנס לרפת ולול חם וישנים במנוחה, ואילו אנו החמורים והסוסים, אין לנו לא יום ולא לילה, כשמתחשק לאדון שלנו לנסוע באמצע הלילה, מצליף בנו מכות נמרצות ומעיר אותנו, ואנו חייבים מיד לרוץ, וגרוע מכל הצרות, שלא נתת לנו לשון לדבר לפני האדון, שכן הרבה פעמים סובלים אנו מכאבי גב ואין בעלינו יודע, הוא מצליף דוקא במקום הכואב. שמע הקב"ה את טענתם הצודקת ועשה נסיון אחד, נתן רשות לחמור לדבר, הוא חמורו של בלעם בן בעור, ומה יצא מדיבור? לא דיבר דברים של טעם, לא ביקש לאדונו להיות זהיר מעתה בעת קשירת הרסן ולחוס על בריאותו ומנוחתו, אלא סיפר על יחוסו "הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי" ומאז ניטל ממנו הדיבור. סיים ר' משה ואמר, יהודים יקרים: אם כבר ניתנה לכם רשות הדיבור, דברו לעניין ואל תשחיתו דבורכם בסיפורי יחוס ובהתכבדות בקלון חבריכם .

 

"חטאתי כי לא ידעתי" (כב, לד)

בלעם ביקש לקלל את ישראל, והקב"ה מנעו בתחילה מללכת. בסופו של דבר, בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו, ובלעם יוצא לדרך, והנה מלאך ה' ניצב לקראתו למונעו. בלעם לא ראה את המלאך, אך האתון חשה ונטתה מן הדרך, בלעם היכה אותה, ושוב הופיע המלאך, והאתון נלחצה אל הגדר ודחקה רגלו, ובלעם היכה בשנית. בפעם השלישית רבצה האתון תחתיה, ובלעם שב והיכה, ואז, ראה את המלאך, החוויר ואמר: "חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך" . ותמוה, אם לא ידע, במה חטא? האם היה עליו לנחש שמסתתר מלאך בלתי נראה ? אלא שאכן כן, אם אדם רואה שצצים מכשולים ונערמים קשיים, עליו להבין שמשהו קורה פה, שמאותתים לו מן השמים שעליו לערוך חשבון נפש להסיק מסקנות ולהיטיב דרכו . ואם גוי כבלעם חייב לעשות זאת – יהודי על אחת כמה וכמה ! הגמרא סיפרה שרב פפא עלה בסולם, נשמטה רגלו, וכמעט נפל. אמר: "אילו נפלתי – היה זה השלב הראשון במיתת סקילה כמחללי שבת ועובדי עבודה זרה! " מה היינו אנו עושים, אילו כמעט נפלנו – היינו רואים בכך חסד ה' שהיה זה רק 'כמעט'; ולא תביעה והוכחה ! מה היינו אנו עושים אילו היינו מוציאים שקית חלב מן המקרר, ומוצאים שהחלב החמיץ? היינו שופכים. בטח זה בגלל מזג האוויר או תנאי אחסון… כשלרב הונא החמיצו חביות יין, הוא ערך חשבון נפש, לבדוק מה חטאו. היה מודה ומתוודה ואומר "חטאתי! "

 

"האמנם לא אוכל כבדך" (כב, לז)

נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון (רש"י ) כיצד ידע בלק מראש, שבלעם יצא בקלון ? המגיד מדובנא עונה על כך במשל: פעם הביאו רופא מומחה לבדוק חולה. בדק הרופא את החולה במשך שעה ארוכה, ואחר אמר: את התשלום אני רוצה כבר עכשיו, באופן מיידי . אמרו לו: דבריך מבעיתים את החולה עד מוות, הוא חושש ששעותיו ספורות! " איך זה – שאל הרופא – מלמדת דרישת התשלום על מותו הקרב של החולה? " ענו לו בני ביתו של החולה: "אם אתה דורש תשלום דווקא עכשיו, הוא מבין שלא יהיה מצידך ביקור נוסף אצלו לעולם… " כאשר הגיע בלעם אל בלק, הוא רצה מיד את הכסף ואת הכבוד. אמר לו בלק: "הרי אם תצליח יהיה לך כבוד רב, ואף ממון רב תוכל לקבל ללא כל קושי, מהעובדה שאתה דורש כסף וכבוד עכשיו, באופן מיידי, אני מבין שאינך צופה הצלחה מובטחת, וממילא אתה יודע שיהיה לך קשה, לאחר מעשה, לקבל את הכסף ואת הכבוד…", על כן – "האמנם לא אוכל כבדך" . (לאור הנר )

 

"ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו" (כג, טז )

מפרש רש"י: "נתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו". גם בברכות היה צריך לרסנו, כי בגמרא (סנהדרין קה) נאמר שלימים נהפכו כל ברכותיו של בלעם ל קללות, לכן היה צורך לרסנו, שלא ירבה בברכות . (מגדל דוד )

 

"לא הביט אוון ביעקב" (כג, כא)

אם הקב"ה עושה עצמו לפעמים כאילו אינו רואה את החטא שבישראל, על אחת כמה וכמה שבשר ודם, שיכול לטעות ולדמות בנפשו שהאדם חוטא, ולאמיתו של דבר אין בו חטא כלל, ודאי שעליו להתנהג בדרך של "לא הביט אוון ביעקב" . (הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב )

 

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו" (כג, כא )

שמעתי בשם רבי חיים מצאנז ביאור נפלא בדרך דרוש, "לא הביט און ביעקב" – אדם שלא רואה און ביעקב, שאינו מחפש תמיד למצוא חסרונות בחבריו, אלא תמיד כשרואה בני אדם הוא מתבונן על הצד הטוב שבהם, ומשבחם ומפארם על מעלותיהם הטובות, וגם כשרואה איזה חסרונות הוא דן את חבירו לכף זכות, ולא מזלזל בו על כל דבר קטן, מי שמתנהג כך הוא זוכה להנהגה מיוחדת מהקב"ה, הנהגה של ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו – שמקבל סייעתא דשמיא מהקב"ה בכל מעשיו ודרכיו, ומצליח בכל עניניו בצורה הטובה ביותר . פעם ניגש אחד אל מרן החזון איש זצ"ל, ודיבר עימו הרבה מאוד זמן על ענייניו. כשסיים את השיחה, התנצל אותו אדם בפני החזון איש על זה שהאריך מידי הרבה בשיחה ואמר, אני מקווה שאין לרב קפידא עלי שהארכתי בשיחה הרבה זמן . ענה לו החזו"א, אני לא יודע איך מקפידים, סחורה כזו של קפידא אינה מצויה אצלנו במחסן. החזו"א בכל דבר ראה רק את הטוב, וכשרואים טוב אין על מה להקפיד ולכעוס. (שלמים מציון )

 

"נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון" (כד, טז)

רבי דוד מטולנה בא פעם אחת לעיר שפולי ושאל אם יש שם מישהו שהכיר את הסבא משפולי . אמרו לו שיש שם זקן אחד שהכירו, וביקש שיביאוהו לפניו . שאל רבי דוד את הזקן אם זכור לו איזה פתגם שאמר 'הסבא משפולי'. השיב הזקן: 'שמעתי מפיו, שנאמר על בלעם 'נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה' – ואחרי כל זה הוא נשאר בלעם הרשע ! כאשר שמע רבי דוד את הדברים האלה הסתגר בחדר שלושה ימים, ואחר כך יצא ואמר: "בחנתי את עצמי היטב, עשיתי את חשבון הנפש שלי, ונוכחתי שברוך השם הנני נקי מזה" .