ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת במדבר – מאת ר' ברוך רובין הי"ו  

 

"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" (א, ג )

מסופר על הרה״ק רבי חיים בעל ה״דברי חיים״ מצאנז זיע״א, שבהיותו בן ארבע שנים בלבד כבר ידע בעל פה את כל תרי״ג המצוות, כפי שסידרן הרמב״ם זיע״א. שאלו את חיים הפעוט מה ראית ללמוד בעל פה את כל תרי״ג המצוות? השיב, חיילים הרי חייבים לדעת בעל פה את הפקודות היוצאות מפי המפקד, אנחנו היהודים, חיילים בצבא ה', עלינו לדעת בעל פה את כל פקודותיו וחוקיו, והיות ואני משתוקק להיות חייל טוב בצבא ה' לכן למדתי בעל פה את החוקים .

 

"כל יוצא צבא" (א, ג )

רבינו האור החיים הקדוש כותב, שכל אלה שהיו למעלה מגיל עשרים שנה היו כולם בריאים ושלמים וראויים לצבא, ודבר זה אין בכל אומה ולשון, כי אי אפשר שלא יהא בין מספר רב כזה של אנשים, כאלה שאינם ראויים לצבא מפאת חולשתם. והכתוב מעיד, באומרו 'כל' יוצא צבא, שכולם ממש היו ראויים לצבא. ובפרשת עקב כתב, שיש אנשים שמתרשלים מלימוד התורה, בטענה שהתורה מתשת כוחו של אדם, ובפרט אם צריכים לעשות מצוות אחרות, אז הם ממעיטים בלימוד התורה כדי שלא תתיש את כוחם, וכך היו אנשים בבני ישראל שאמרו לפני שהלכו לכבוש את ארץ ישראל, שצריך לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריך חוזק, והתורה מתשת כוחו של אדם . ובזה מפרש את הפסוק 'למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה', שהפסוק שלפנינו, בא לשלול מטעות זו, וגמר אומר 'למען תחזקו', פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה'. ובפרשת בלק כתב האוה"ח לפרש את הפסוק 'ולא ראה עמל בישראל', שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל, אלא אדרבה כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה.

 

"כאשר יחנו כן יסעו" (ב, ב )

מספרים על הרה״ק רבי ר' שמעלקא מנילקשבורג זיע״א שהיה רגיל לישון כשהוא יושב ונר דולק בין אצבעותיו כדי שיקיץ כשתיגע השלהבת בידו. משביקר אצלו הרה״ק רבי אלימלך מליז'ענסק זיע״א שיכנע אותו שישכב ויישן. כששכב רבי ר' שמעלקא במיטה, סגר רבי אלימלך את החלון, ופרש עליו יריעה. רבי שמעלקא ישן עד למחרת בבוקר, וכאשר קם הרגיש שמוחו צלול ביותר. אמר: נודע לי שגם ע״י שינה אפשר לעבוד את ה'.

 

"מטה זבולן" (ב, ז )

לכאורה, מדוע לא נאמר "ומטה זבולן" (עם ו' החיבור) כדרך שנאמר בשאר שבטים? כתב בעל הטורים ליישב: "לפי שזבולן היה מפרנס ליששכר. וראיתי בתנחומא הטעם שלא אמר "ומטה" זבולן כמו שכתב בכולן, ללמד שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר, ולפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפל לו, לומר ששכרו גדול כמותו. וכן הוא אומר "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". וכתוב: "כי בצל החכמה בצל הכסף", לכן חשוב הכל כמטה אחד, וכאילו אמר יששכר מטה זבולן". סיפר כ"ק האדמו"ר מגור – בעל הבית ישראל זצ"ל, מעשה בבעל החפץ חיים שהיה מכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה לאסוף תרומות למען החזקת הישיבה בראדין. יום אחד כאשר ביקר בביתו של אחד הגבירים מעשירי העם, שאלו הגביר לכמה מעות הוא צריך. נקב החפץ חיים בסכום. אמר לו העשיר, אבה אתן לך את כל הסכום שבכוונתך לאסוף ושוב לא תאלץ להבטל מלימוד התורה . סירב החפץ חיים לקבל מידיו ונימוקו עמו: "לא עצם הכסף בלבד חשוב כאן אלא הזכות הנשגבה להיות תומכי אורייתא. הלא הבריאה כולה קיימת רק בשביל התורה. אלמלא התורה הקדושה "חוקות שמים וארץ לא שמתי". כדאי איפוא שאבטל מתורתי על מנת שיהיה לרבים מאחינו בני ישראל חלק וזכות בקיום התורה הקדושה וקיום הבריאה. הלא "עץ חיים היא למחזיקים בה". לפיכך לא אוכל בשום אופן לקחת כל המעות מידכם ולשלול הזכות הגדולה הזו מכל האחרים" . (פאר ישראל – ח"ב)

 

"ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג, א)

לפי שלמדן תורה… שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. אחד מתלמידיו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל בת"ת "עץ חיים", היה אברהם בהר"ן, לימים, מחנך דגול. את כל הצלחתו בחינוך תלה בזכותו של רבי אריה ממעשה שהיה. וכך סיפר: בהיותו ילד הלומד בת"ת התייתם מאביו. את ארוחת הצהרים היה סועד במסעדה שבת"ת. ביום ראש חודש נהוג היה לחלק במסעדה 'פודינג שוקולד' לתלמידים. אברהם התלהב מאוד מהפודינג, שהיה מצרך יקר ונדיר בימים ההם ובמיוחד לילד עני כמוהו. על כן קרה פעם שלאחר שסיים לאכול את המנה שלו, נעמד שוב בתור בכדי לקבל מנה נוספת. זה שחילק את המנות הרגיש בכך וסטר לו על פניו. תגובת הילד על הכאב והעלבון הייתה נועזת: מתוך סערת רגשות וחוסר מחשבה, הוא בעט בחוזקה בשולחן והפיל את הסיר של הפודינג על כל תכולתו על הריצפה… לאחר מעשה התחרט מאד ומחשבות אימה ריצדו במוחו על העונש הקשה שיקבל על כך. ואולי אף יסולק מהתלמוד תורה בעקבות מעשהו החמור. הוא לא הצליח להרדם בלילה מרוב פחד מהעונש המצפה לו. למחרת ניגש אליו רבי אריה וקרא לו לחדרו הקטן: "האם נכון שכך עשית אמש"? שאלו. "כן"! השיב הילד בבושת פנים. "ומדוע"? שאל רבי אריה. הילד השיב שמאוד רצה עוד מנה מרוב חיבתו לפודינג שוקולד ולכן עשה מה שעשה. חזר רבי אריה ושאל בקול נוקב: "ואתה תנהג כך שוב"? "לא! לעולם לא" הבטיח הילד בנחרצות. לאחר שהרגיש רבי אר יה שהילד הפנים היטב את המסר, הושיב אותו על ידו ואמר לו בחמימות ובטון אבהי: "אתה יודע גם אני אוהב מאד פודינג שוקולד"! הוא קם ממקומו והוציא מהארון שתי מנות של פודינג שוקולד, האחד העניק לילד ואת השני לעצמו, וכך ישבו הרב ותלמידו ואכלו מהפודינג.. . "מחווה זו" – סיפר לימים, הרב בהר"ן – "האירה ממש את חיי. מאז גמלה בליבי החלטה שגם אני אעסוק בחינוך! אחרי שראיתי כיצד מחנך טוב יכול לשנות חיים של תלמיד"! (דרך אבות)

 

"ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג, א)

שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. (רש"י) סיפר הגראי"ל שטיינמן זצ"ל על הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בעל הבית הלוי, שלקח מלמד לבנו הג"ר שמחה זצ"ל, ומידי פעם היה הבית הלוי מגיע ובודק כיצד מלמד הלה את בנו. הדבר הזה הלחיץ את המלמד והטיל עליו אימה . באחד מהביקורים הללו אמר המלמד לבית הלוי: כאשר אשתי מכינה "קוגל", היא לשה את הקוגל בידה ולא נעים לראות את זה בשעת מעשה, ולכן בזמן הלישה אינני נכנס לראות כיצד נעשה הקוגל… אבל בשבת קודש מגיע הקוגל לשולחן כשהוא מוכן בטיב טעמו. כך הדבר עם הבן. בשבת קודש כבר תראה איך הבן יודע היטב את מה שלימדתי אותו במשך השבוע…" (צדיק כתמר יפרח)

 

"ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג, א)

כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. המעשה שלפנינו אירע לפני כשבעים שנה בת"ת "שארית ישראל" בפ"ת. סיפרו רבי משה שיינפלד זצ"ל: היה זה ביום ראשון כאשר שני ילדים אחים הגיעו לת"ת כבכל יום וסיפרו כבדרך אגב לחבריהם כי בשבת לאחר הקידוש, הם נסעו עם אביהם לעיר תל אביב כדי לשחות ולהשתזף בחוף הים. עד מהרה הגיעה הידיעה לחברי ועד ההורים אשר הזדעזעו מחילול השבת והחליטו לסלק את שני האחים ממקום לימודם לאלתר. הסופר רבי משה שיינפלד שהיה מעורה במתרחש, התאמץ והצליח להשהות ביצוע ההשעיה עד אשר ילך לשאול ולהוועץ בדעתו של החזון איש . החזון איש השפיל עיניו והרהר דומם במשך חמש דקות רצופות. "היה זה מחזה נדיר ויוצא דופן" – סיפר רבי משה – "דרכו של החזון איש היתה לחרוץ את הכרעתו מיד ולא להשתהות במתן תשובות"… לאחר חמש דקות, ניעור החזון איש משרעפיו, הרים את עיניו ואמר: "חיפשתי והפכתי בכל התורה כולה ובחנתי בפרוטרוט את כל עונשיו של "מחלל שבת" ולא מצאתי ביניהם כי אסור ללמד תורה לבניו…" (בנין נפש האדם)

 

"וימת נדב ואביהו" (ג, ד)

נדב ואביהו הומתו דוקא ביום הקמת המשכן בשעה שעמדו ושרתו לפני המקום. ביום של התרוממות הרוח בקרב כל ישראל והתקדשות מיוחדת שהם זכו לה . רחוקים אנו שנות אור מהבנת המעשה הנורא ומן ההרגש בענין זה, אולם מקרים דומים המתרחשים בדורנו יוכלו לשמש מעין בבואה להיקף האסון ולהשקפה הנכונה בעקבותיו . בספר "כי אתה עמדי" מסופר אודות בחור צעיר שעזב את הישיבה התיכונית שבה למד ועבר ללמוד בישיבת "כפר חסידים", והנה, חודשים ספורים אחר י המעבר טבע הבחור בים . האסון הנורא הכה גלים, ורבים תהו כיצד אפשר להבין את העובדה שדוקא כאשר רצה להתקדם בעבודת ה' – מת הבחור? ב'שלשים' הוזמן רבי שלום שבדרון זצ"ל לשאת דברים, והוא בחר להשיב על שאלה זו, אשר ריחפה בחלל האויר, במעשה מופלא שארע שנים קודם לכן: בשיקאגו חי יהודי מיוחד שנקרא ר' ירחמיאל וכסלר. ר' ירחמיאל היה עשיר מופלג, אוהב תורה ובעל חסד עצום, וברבות הימים היה לחותנו של רבי בצלאל ז'לוטי זצ"ל, רבה של ירושלים. באחד הימים הזדמן לבית הכנסת יהודי מירושלים, הרב וולק שמו, אשר היה אוהב ציון מושבע ומפעם לפעם נסע לחו"ל על מנת לעשות נפשות ולשדל יהודים לעלות ארצה. הרב וולק נשא דרשה חוצבת להבות אש וקרא לציבור לעלות ולחונן את עפרה של ירושלים עיר הקודש. דרשתו חלחלה עמוק לתוך ליבו של הרב וכסלר, והוא גמר בליבו לעלות לארץ ישראל יחד עם בני ביתו. ואכן, תקופה קצרה לאחר מכן הגיע לביקור בארץ, ובין השאר נסע לעיר חברון והתרשם מאוד מישיבת כנסת ישראל שקבעה שם את משכנה. האב עמד לסיים את הביקור ולשוב לביתו שבניכר, אולם לא שיער בנפשו כי בנו, ר' יעקב, כבר נתפס בלהבות הקדושה נמרצדות שם ונפשו נמשכת כאחוזת קסמים דוקא למקום זה… ההורים חששו מעט, אך לבסוף נעתרו להפצרותיו, וכך שבו לביתם לבדם, נחושים בדעתם למכור את נכסיהם ולעבור לגור בקביעות בירושלים, והותירו מאחוריהם את בנם יעקב, אשר מבלי לאבד אף רגע אחד צלל למעמקי התורה, דולה עוד ועוד פנינים יקרים מן האוצר שנגלה לפניו. יעקב התחבב באופן מיוחד על ראשי הישיבה. הוא עלה ונתעלה במעלות התורה ורכש לו ידיעות חדשות בכל התורה כולה. מלבד זאת היה ידוע באהבת התורה שלו, והתברך בהשגות פנימיות גבוהות ובמידות נאצלות: ענוותנות, צניעות וטוב לב, שניכר בו בדאגתו לכלכל בכספו כמה מתלמידי הישיבה העניים . אולם, לא חלף זמן רב וטבח נורא התבצע בעיר חברון. יעקב הסתתר בבית משפחת סלונים אולם ידם האכזרית של הרוצחים השיגה אותו, כמו את שאר היהודים שניסו להסתתר שם, וגרזן ביקע את ראשו. ברגעיו האחרונים עוד הספיק יעקב לבקש מן העומדים סביבו ולמר בקול את הוידוי וחזר אחריהם מילה במילה, הוא התייפח בבכי ונפל על צווארו של הרב סוקולובער זצ"ל כשהוא אומר כי הוא שמח שהוא מת לאחר שהתחבר ללומדי תורה, והוא מודה לקב"ה שהנחה אותו ללמוד . דבר האסון הנורא הגיע לאזניו של הרב וולק, ומלבד הזעזוע העמוק שחש התייסר ביסורי מצפון וראה את עצמו אשם במות הקדושים של יעקב וכסלר, אשר עלה לארץ כתוצאה מן הדברים שנשא בשיקאגו, ושוב לא אזר את הכוחות הדרושים לנסיעה לשיקאגו ולפגישה עם האב השכול. באחד הימים כששהה בניו יורק הופיע לפתע מולו האדם שהיה מושא מחשבותיו וכאביו – ר' ירחמיאל וכסלר בכבודו ובעצמו . "הרב וולק", הוארו פניו של ר' ירחמיאל, "שלום עליכם! מדוע אינכם באים עוד לשיקאגו?". לרגע נדהם הרב וולק והשתתק, ולבסוף התגמגם והשיב: "אינני מסוגל… שמעתי על בנכם הקדוש… אני אשם… אני אחראי… בגללי הוא הגיע ארצה". הביט בו ר' ירחמיאל ופליאה בעיניו: "האם יודעים אתם כמה הכרת טובה אני חש כלפיכם? כל ימי לא אשכח את החסד העצום שגמלתם עמדי… חסד עצום וגדול", הוסיף למראה התימהון שאחז את הרב וולק, "הלא על בני יעקב נגזר למות בי"ח באב בשנת תרפ"ט בגיל שבע עשרה… אילו היה נשאר בשיקאגו, מסתבר שהיה נהרג בתאונת דרכים או במחלה קשה, אבל בזכותכם הוא מת על קידוש ה'! הוא קנה לעצמו דרגה וזכות עצומה בשמים – וכל זאת בזכותכם! הלא ממש הצלתם אותו, ואיך אוכל שלא להכיר לכם תודה??!!…". רבי שלום שבדרון השתתק, ושוב לא היה צורך להכביר במילים ולהשיב את לב השומעים אשר תמהו על מותו של בחור הישיבה המתחזק. מקרה דומה לכך התרחש לבחור שחזר בתשובה ובא ללמוד בישיבת "נתיבות עולם", וכאשר יצא לשירות מילואים ונסע בגי'פ סיור, עלה הג'יפ על מוקש וכל הנוסעים נהרגו . ראש הישיבה הרב ברוק ביקש לשמוע מרבי חיים קנייבסקי שליט"א מה עליו לומר בבית האבלים וכיצד לנחם במקרה רגיש כזה. הוא נכנס בליווי הרב מישקובסקי שליט"א, גולל את הסיפור באזני הרב והציג את שאלתו . השיב להם רבי חיים: תגידו שהוא היה צריך למות לפני שנה, אבל הקב"ה חיכה לו במשך שנה שלימה, כדי לזכות אותו למות כבעל תשובה. באו הרבנים לבית האבלים, התיישבו לנחם אותם ובהזדמנות הראשונה אמרו את מה שאמר להם רבי חיים . האב השכול הביט בהם ודמעות בעיניו: "זה נכון, כל כך נכון" – לאט – "לפני שנה כשיצא למילואים היה עליו לנסוע באותו ג'יפ. גם אז קרה בדיוק אותו הדבר, הג'יפ עלה על מוקש וכולם נהרגו, רק שאז הבן שלי לא היה שם… ברגע האחרון הוריד אותו המפקד והכניס במקומו מישהו אחר… אמת ויציב. בדיוק כמו שאמר הרב… (ומתוק האור )

 

"והיו לי הלווים אני ה'" (ג, מה)

רבינו האור החיים הקדוש מביא בשם חכמינו זכרונם לברכה, שמתחילה היו אמורים בכורי ישראל לעבוד בבית המקדש, אך מחמת חטא העגל ניטלה העבודה מהבכורים וניתנה ללויים, ולעתיד לבוא בתחיית המתים, אז תחזור העבודה לבכורים, משום שאז יתוקן עוון העגל. ומוסיף ומחדש, שגם לאחר שתחזור העבודה לבכורים, ימשיכו הלויים בעבודתם, 'מעלין בקודש ואין מורידין'. רמז בפסוק שלפנינו 'והיו לי הלויים אני ה', שכמו ששמו של הקדוש ברוך הוא נצחי, כך עבודת הלויים תהיה נצחית . וזה לשונו: הכוונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלויים מהיות לה', והוא אומרו 'והיו לי אני ה', כשם ששמי לעולם ועד, כן יהיו לי הלוים . והגאון רבי יצחק רחמים פלאג'י בספרו 'יפה ללב' מבאר לפי דברי רבינו, מה שכתבו הפוסקים לגבי נטילת ידי הכהנים לפני נשיאת כפים, שאם אין לוי שיצוק מים על ידיו של הכהן, יצוק בכור פטר רחם, כיון שגם הבכורים יחזרו לעבוד לעתיד לבוא וגם הלוים, ואם כן אינו שונה קדושת הבכורים מקדושת הלוים, ולכן כשאין לוי, יש ענין וחשיבות גדולה שהבכור יטול מים על יד הכהן.

 

"נשא את ראש בני קהת" (ד, ב )

בפרשתינו התורה מצווה על משא כלי המקדש והארון על ידי הלויים, בני 'גרשון' ו'מררי' יהיו נושאים בעגלות את הקרשים והאדנים, ובני 'קהת' יהיו נושאים בכתף את הארון וכלי המקדש. שואל רבינו האור החיים הקדוש, הרי גרשון היה הבכור מבין האחים, ומדוע לא זכו בני גרשון לשאת את ארון הקודש, אלא קהת שהוא האח הצעיר ? ומתרץ, הגם שגרשון הוא בכור לוי, קהת בחר לו י-ה, כי ממנו יצא אור לעולם משה ואהרן, ושורת הדין שענף זה ישא ארון התורה אשר שם משה שיצא מקהת. כלומר: מכיון שמשה ואהרן יצאו ממשפחת קהת, זכתה כל משפחת קהת לשאת את ארון הקודש, כי יש להם שייכות מיוחדת לארון הקודש, אשר שם היו לוחות הברית, וזאת התורה אשר שם משה לבני ישראל.

 

"אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי"(ד,יח )

הקדוש ברוך הוא הזהיר את הכהנים שיכסו היטב את כלי המשכן, כי אם יתרשלו ולא ישימו לב, והלויים יזונו עיניהם מכלי המשכן – ימותו הלויים, והאשמה תהיה תלויה בכהנים שהתרשלו. אמר הגאון רבי משה כלפון הכהן זצ"ל בדרשתו: הכהנים לא עשו כאן מעשה בידים, רק התרשלו – אבל הקולר תלוי בהם! אם כן, כאשר יש בקהלה אנשים הזקוקים לעזרה – סעד גשמי או רוחני, חזוק ועידוד – לא יעזרו לנו תרוצים שלא ראינו, לא הבחנו, לא שמנו לב. אם נתרשל מלעזור – יתבעו אותנו ! (מטעמים)

 

"ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו" (ד, יט )

אדם עשיר היה בעיר בריסק, והיתה ידו קפוצה וליבו אטום לשוועת עניים. דברי גבאי הצדקה נפלו על אזניים ערלות, והם ביקשו מרב העיר, הגאון בעל ״בית הלוי״ זצ״ל, שיוכיח את העשיר, כי רבים העניים המשוועים לעזרה, ובידו להושיעם. ברם, הרב ידע כי ״כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע״, והמתין לשעת הכושר. שעת כושר זו נקלעה לידו בליל יום הכיפורים. לאחר התפילה פנו רוב המתפללים לביתם. רק כמה לומדים התכוננו לליל שימורים של לימוד תורה עד עלות השחר. רגילים היו ללילות גדושי תורה, שלא יגרעו מעירנותם בתפילות היום הקדוש למחרת. ביניהם, קבע גם העשיר מושבו. התכונן לליל שימורים של אמירת תהילים כדי לזכות בדין ביום הכיפורים . פנה אליו הרב ונכנס עימו בשיחה: ״כלום רגיל אתה בנדודי שינה?״ השיב בשלילה, אך מה יעשה ומורא הדין עליו, ואמירת תהלים מעכבת את הפורענות! ״אמור לי״, התעניין הרב, ״הן בקי אתה בהוויות העולם, מה דינו של חייל העורק למחנה האוייב בעת מלחמה?״ ״מציבים אותו מול כיתת יורים״, השיב נחרצות . ״כך?! ומה אם נשאר במסגרת הצבא, אלא שעבר על דעת עצמו מגדוד לגדוד, מחיל פרשים לחיל האספקה, למשל?!״ חקר הרב. ״גם זו עריקה״, פסק העשיר. ״בשעת מלחמה דינו מוות בירייה. הן לא יתכן שכל חייל יבחר לו גדוד כראות עיניו!״ ״מעניין״, השיב הרב. ״היודע אתה מדוע שאלתי זאת? הן מחר יום הדין, וכולנו עומדים למשפט. כולנו רוצים לזכות בדין ולהמתיק את גזר הדין. וממרום העניקו לנו את הדרכים לכך, לתלמידי החכמים העניקו כוחות לימוד בלתי נדלים, כושר ריכוז ועירנות. הם ערים כל הלילה ולומדים, ומחר יהיו עירניים ויתפללו ברגש. לך נתנו מן השמיים עושר, להטיב בו עם העניים והאביונים ולהרבות במעשי צדקה וחסד. מחר יפתחו את פנקסך ויסקרו את מעשיך. ומה ימצאו? שערקת מגדוד לגדוד… שבמקום להרבות בצדקה ובהחזקת תורה, היית נעור כל הלילה ועסקת בתורה… שמע לקולי, אם רצונך לזכות במשפט – קבל עתה על עצמך לפתוח יד לצרכי צדקה וחסד, ועלה על יצועך״. זה לשון ספר ״החינוך״: ״שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלויים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיוחדת לו, כדכתיב איש על עבודתו ואל משאו… ומצאנו, שביקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות, אמר לו: חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה הן המשוררים . הרי נתבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים . (וקראת לשבת עונג)

 

"וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקדשים" (ד, יט )

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי המדרש שכל זמן שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא נחסרה שום נפש מישראל, על דרך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם'. שואל רבינו הקדוש שיש כאן כפל לשון 'וחיו ולא ימותו'. ומתרץ שכתוב כאן שני דברים, שבנוסף לכך שאם יזהרו כל אחד לעשות תפקידו כראוי לא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לאריכות ימים.  "עלה אלי ההרה והיה שם" שאל הרה"צ ר' אשר פריינד זצוק"ל על דברי הפסוק שהרי מה זה 'והיה שם', ברור שאם יעלה להר – יהיה שם! אלא היכן? והסביר בבהירות שהדבר כלל לא ברור! עלינו לעבוד עם עצמנו מאוד, כדי להיות באמת במקום שבו אנו נמצאים! כשאנו מגיעים הביתה – נהיה שם!! ולא נברח במחשבתנו למחוזות אחרים!! כשנגיע לבית מדרש, או לעבודה, או לכל מקום – לא נחפש לברוח, אלא נהיה שם, בשביל למלא את התפקיד המיועד לנו מאת הבורא!! כשאנו מוצאים בעצמנו מידה מסויימת, או ניסיון מסויים – נהיה שם! נתמודד עם הקושי, עם כל הקושי שבדבר!!! כי זה התפקיד שלנו, ולכך נבראנו!!! (נקודות של אור – ספינקא)