ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בשלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ולא נחם וגו' פן ינחם העם" (יג, יז)

ראה כמה צריך האדם להתבונן לעשות גדרים והרחקות שלא יבוא לידי עבירה, שהנה הקב"ה בעצמו עשה הרחקה, פן יינחם העם. (של"ה הק')

 

"פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (יג, יז)

צריך להבין איך יעלה על דעתם לשוב למצרים לקושי השעבוד. ויש ליישב על פי מה דאיתא בגמרא (יומא פו:) היכי דמי בעל תשובה, מחוי רבי יהודה באותו מקום וכו'. וזה פירוש הכתוב, ד"בראותם מלחמה", מרמז כנגד מלחמת היצר, ר"ל שכשיראו שעדיין השטן מרקד ביניהם, אז יבינו שעדיין לא חזרו בתשובה שלימה, ותשובה צריכה להיות באותו מקום, כנ"ל, וזהו "ושבו", פירוש שירצו לעשות תשובה "מצרימה" דווקא במצרים. (הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע)

 

"ולא נחם אלקים דרך ארץ" (יג, יז )

השי"ת לא הנהיג (נחם) את בני ישראל באופן טבעי כדרכו של עולם, שהרי מדרך העולם מים יורדים משמים ולחם עולה מן הארץ, ואילו אצל בני ישראל במדבר היה להיפך, לחם הוריד להם מן השמים, ומים העלה להם מן האדמה. (עלי באר)

 

"ואת עמו לקח עמו" (יד, ו)

שגור היה על פיו של כ"ק מרן אדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זצוק"ל, משם צדיקים תלמידי הבעש"ט זי"ע: "ומה פרעה הרשע, שהיה קליפה גדולה מסטרא דשמאלא, כתוב בו "ואת עמו לקח עמו", אם כן הלא על פי הכלל ש"מדה טובה מרובה", כל שכן שאיש צדיק מסוגל לקחת עמו את כל המסתופפין בצלו, כל הנפשות המקושרים והנכנעים אליו, ולהעלותם למדרגות בקודש". (פאר ישראל)

 

"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (יד, יא )

במדרש לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שמא יגרום החטא ויתקיימו לרעה, דור המדבר אמרו לקחתנו למות במדבר וכך נגזר עליהם, במדבר הזה ייתמו ושם ימותו . "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד) לא היה עליהם לעשות שום מצוה, כמו בשעת יציאת מצרים שהיו צריכים להקריב קרבן פסח כי אם להחריש ולידום. כי במקום שיש מסירות נפש למען השי"ת, שם אין עוד צורך במאומה. הכח הזה והזכות הזאת, גדולים הם מכל המעשים והפעולות. (אבני נזר)

 

"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד)

כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים – "ה'" – עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, "תחרישון". (אמרי שפר)

 

"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון…" (יד, יד)

הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע היה אומר: אמנם ה' הוא הנותן לחם לכל בשר (ילחם מלשון לחם), אולם ואתם תחרישון! – עליכם לעשות השתדלות – לעבוד ולחרוש.. .

 

"ויאמר ד' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו )

אומר האור החיים הק', "מה תצעק אלי" – תפילה לבדה לא תועיל, שהרי מידת הדין טוענת אלו ואלו עובדי עבודה זרה. דבר אל בני ישראל ויסעו. ובזכות מסירות נפשם תגבר מידת הרחמים ויבקע לפניהם הים.

 

"מה תצעק אלי…" (יד, טו )

מה היה פשר אי סבלנותו של משה, הרי הקב"ה הבטיח לו, "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו". כלום חס ושלום פקפק משה באמתותה של הבטחת ה' ובקיומה ? האם לא היה לו בטחון שהקב"ה ימלא את הבטחתו? אלא אומר ר' ישראל מסלנט מחשבתו של משה רבינו היתה שעל חשבונם של ישראל אין להיות בעל בטחון…

 

"ויבקעו המים" (יד, כ א)

כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים… קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה (סוטה לז ע"א).
בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב. הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אלי ובבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור. סרב הלה ואמר: "לא איש דברים אנכי…". הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מלים. העלוהו אחר כבוד אל ה'בימה' והוא פתח ואמר כך : "רבותי! עוד כמה ימים יחול 'שביעי של פסח', בו קוראים  אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף. נתבונן מעט מה ארע שם. "כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים מיליוני פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף. אין לאן לברוח! "באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרם לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להנצל! "היה שם יהודי אחד" – ממשיך הדרשן – "בשם גרשון בן עמינדב…" כל הקהל מתחיל ללחוש 'נחשון בן עמינדב', אבל מיודענו הדרשן עושה עצמו כאינו שומע וממשיך לתאר במלים ציוריות את התלבטויותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עליו לעשות בעת הזו: מצד אחד נצרך מעשה של מסירות נפש לקפץ למים, מצד שני – מה יהיה על אשתו וילדיו הקטנים, מי ידאג להם כאשר ימות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש, בלי להתחשב בשקולים אחרים כלל! בינתיים נגשים לגבאי מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר?!…" "ובכן" – המשיך הדרשן – "היה ברור לו שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים. אלא שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים…" "אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא ע"ש גרשון!" "כך מפסיד אדם זכות עולמית של קידוש ה' בעקבות השתהות ותהיות" – סיים הדרשן. "כשיש לך רעיון טוב – הזדרז לקפץ ולבצע אותו מיד. קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים!"

 

"ויבקעו המים" (יד, כא)

הגמרא במסכת סוטה דף ב' אומרת, קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. בספר "עולמו של אבא" מאיר את מאמר הגמ' באופן הבא: פעמים קורה שכשהשדכן ניגש להציע לבחור שידוך, אף שהשידוך הגון מכל הבחינות בכל זאת הבחור דוחה אותו ובשום אופן אינו מוכן לשמוע. כעבור שנה או שנתיים שוב מציעים לבחור זה את אותו השידוך, הוא כבר רוצה בזה והכל נגמר למזל טוב. כך גם קרה בקריעת ים סוף, עם ישראל כבר התקדמו לכיוון הים סוף, אך שבו על עקבותיהם (כמו שנאמר דבר אל בני ישראל וישובו), ושוב חזרו והתקדמו לכיוון הים עד שחצו אותו, ולכן היטב השוו חז"ל את זיווגו של אדם לקריעת ים סוף.

 

"וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים" (יד, כג )

בשעתו, כשבקש פרעה לאבד את ישראל, נאמר: "הבה נתחכמה לו" (שמות א, י), ואמרו בגמרא (סוטה יא ע"א) שבקש להתחכם למושיעם של ישראל, לקדוש ברוך הוא. ידע שמשפטיו מידה כנגד מידה (סוטה ח ע"ב), ולפיכך גזר להטביע תינוקות ישראל ביאור, משום שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם (בראשית ט, יא) – ולא הבין שהקדוש ברוך הוא לא צריך להביא עליו מבול להטביעו, אלא הוא יכנס לים סוף מרצונו, ידהר לקראת אובדנו! דוגמת מה שמספרים, שגביר אחד תמה באזני ה"חפץ חיים" זצ"ל: "אומרים שהקדוש ברוך הוא יכול לרושש ולהעשיר ברגע אחד. אצלי, איני רואה כיצד: יש לי אחוזות ונחלאות, יש לי בתי חרושת ומניות, יש לי השקעות בחוץ לארץ ופקדונות בבנקים. בשלבים, יתכן חלילה. אבל ברגע אחד, כיצד?" חייך ה"חפץ חיים": "טוען אתה שבלתי אפשרי ליטול ממך כל הונך ברגע אחד, ניחא. אבל אפשר ליטול אותך מהונך ברגע אחד" – והגביר החויר. זה, לא עלה בדעתו… פרעה טען שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא עוד מבול מים לעולם, ולכן מחוסן הוא מפני עונש במידה כנגד מידה על הטבעת ילדי ישראל ביאור. ניחא, אבל אותך יכול להביא לתוך המים – על כך לא חשב…

 

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים… ויאמינו בד' ובמשה עבדו" (יד, לא )

ויש לומר לפי הגמרא במסכת סוטה (יב:), שמבארת הפסוק "ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה" שנתארכה ידה של בתיה, והוציאה את משה רבינו מהמים, ואולי זהו "וירא ישראל את היד הגדולה" ועכשיו הבינו שמבלי משה לא היו יוצאים ממצרים וזהו "ויאמינו בד' ובמשה עבדו". (לב אריה )

 

"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וגו' אז ישיר משה ובני ישראל" (יד-ל, טו-א )

יש להבין, מדוע חיכו בני ישראל עד עתה ולא אמרו שירה בזמן שקיבלו המצרים את עשר המכות. הדבר יובן על-פי משל: לאחד שהיה בבשרו כיב של מוגלה, והרופא קבע שיש לחפור בבשר החי ולהוציאה. מובן, שהדבר כרוך בכאבים עזים, ואי אפשר לעשותו בפעם אחת. בכל יום היה הרופא בא, חותך מעט, ומחליף את התחבושות. בכל יום היה החולה מתחנן לפניו שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד, ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים, הנה גמרנו", אבל למחרת היה בא וממשיך במלאכתו, עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף וקץ לעינויו ומכאובו. יום אחד ראה הרופא שהפצע מנוקז כולו, הולך ומחלים, והיום יהיה הטיפול האחרון. ביקש לשמח את לב החולה, ואמר לו: "היום הוא באמת היום האחרון", וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים. כך היו בני ישראל משועבדים במצרים, וראו את המכות ניחתות על המצרים, ועדיין לא נגאלו. כאשר כבר יצאו ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. ועל כן, כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש: "כשם שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר", ויחזרו להשתעבד. רק כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים, ידעו שגאולתם הושלמה ושוררו את השירה. (בן איש חי )

 

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'" (יד, לא )

בני ישראל ראו את קשיחות לבו וקשיות ערפו של פרעה, את התפתלויותיו, את הפכפכנותו ואת המכות שהביא עליו בעקשנותו, ולמדו את הלקח, ויראו את ה'. הם לא אמרו: פרעה הוא מפלצת, שטן בדמות אדם. פרעה הוא רשע, לבו לב אבן. אין מביאים ממנו ראיה, אין למדים ממנו גזירה שוה. אין לנו עמו מאומה. הם לא אמרו כך, כי ידעו, שפרעה אף הוא אדם על חולשותיו ועל הרוע שבו. וכשם שחייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כמו כן חייב הוא לפחוד שמא יגיעו מעשיו למעשי פרעה. על מי שאינו סבור כך, נשא הגאון הצדיק רבי יהודה ליב חסמן זצ"ל את משלו, משל לתלמיד במכללה לרפואה, שצפה בגדולי הרופאים, אשר התכנסו סביב גוייתו של נפטר. הלה חלה במחלה אנושה, וקיבל תרופה נסיונית. התרופה לא הצילה את חייו, יתכן שלא היה בה ממש, יתכן שניתנה במועד מאוחר מדי או במינון קטן מדי, ועתה נקבצו סביב גופתו וערכו בה ניתוח. והנה בשורה. הוברר, שהתרופה החלה לפעול את פעולתה, רישומה ניכר היטב. יש לשנות את המינון, ונשקף סיכוי להדביר את המחלה. שאל הסטודנט: "מי היה הנפטר". אמרו לו: "אסיר מבית הכלא, שהיה שפוט למאסר עולם". קרא הסטודנט: "ומפושע נתעב זה תלמדו לגבי אנשים הגונים וישרים, הלא תבושו להביא ממנו ראיה, ללמוד ממנו גזירה שוה". לעגו לו והסוהו: "דום, אויל, הלא תדע כי כל בני האדם בכל הארצות, ובכל הדורות לבנים ושחורים, צהובים ואדומים שווים הם בתכונת גופם ותולדתם, וניתן ללמוד וחובה ללמוד מן הפרט על הכלל". הוא הדין לעניינינו, יכול כל אדם להיות כמשה, ויכול כל אדם להבדיל להיות כפרעה. כי זה כמו זה בני אדם היו, ושניהם מחייבים את כולם. זה ללמוד הימנו ללכת באורחותיו, וזה לברוח מדרכיו כמפני אש. (אור יהל, שערי ארמון)

 

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא)

"והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י). את הסיפור הבא סיפר הסבא מנובהרדוק: בוורשא היתה קבוצת רמאים ונוכלים שפעלה באופנים שונים לרמות אנשים ולקחת מהם כסף במרמה. הם נגשו לאדם תמים וכך הציעו לו: "יש לנו עסקה מפתה ורווחית עבורך. יש לנו מכונה המייצרת שטרות מזוייפים בצורה מדוייקת. אתה תקבל מאתנו מאה אלף דולר מזוייפים ותן לנו בתמורה שלושים אלף דולר אמיתיים. תוכל גם לבדוק בבנק כמה גבוהה רמת הדיוק". על אתר הסכים האיש, בדק את דבריהם, והפקיד בבנק את השטרות מיידית ללא היסוס. לאחר בדיקה זאת שהיתה מוצלחת, שמח האיש בעסקה. ליתר ביטחון, ביקש לבדוק גם אצל חלפן את רמת הדיוק. הכל היה תקין להפליא והוא הסכים לבצע את העסקה. הוא נתן להם שלושים אלף דולר אמיתיים ונתנו לו בתמורה מאה אלף דולר מזוייפים. הוא שמח מאוד, הלך לדרכו ועל כתפו התיק הגדוש בדולרים. לפתע, נגשו אליו שני שוטרים ועצרו אותו, הם ביקשו לבדוק בתיקו ומצאו את השטרות המזוייפים. הוא נבהל וברח כל עוד נפשו בו. הם סגרו את התיק ורדפו אחריו. הוא ברח במהירות והפסיד את כספו. מי היו השוטרים? לא שוטרים היו אלא גנבים, שותפי הקבוצה הסמויים. ומה השיגו בכך? שטרות אמתיים. השטרות שנתנו לו אכן היו אמיתיים ועל כן עברו את מבחן הבנק והחלפן. הסיפור הגיע לגדולי המוסר שאמרו על כך: איך ייתכן שאותו אדם לא ניסה להכחיש את דברי השוטרים לאמור: "אלו שטרות אמיתיים"? התשובה היא: חוסר אמונה! הנגנב האמין שהשטרות מזוייפים, ולפיכך לא ניסה לטעון כך. לו היה מאמין בכל ליבו, לא היה בורח, ולא היה מפסיד את כספו . 'ויאמינו בה" – אמונה שהיא אמונה מוחלטת ללא סייג, והבוטח בה' – ביטחון בכל מצב – 'חסד יסובבנו' . (מפי הרב יגאל בראון – מובא בספר אמונה שלמה)

 

"סוס ורוכבו רמה בים" (טו, א )

הקב"ה מביא לדין סוס ורוכבו, הקב"ה דן את המצרי: למה רדפת אחרי בני? והוא אומר: "הסוס הריצני", ודן את הסוס: למה הרצת אחרי בני? אומר הסוס: "המצרי הריצני", והקב"ה דן את שניהם כמו שנאמר: סוס ורוכבו רמה בים.

 

"אז ישיר משה ובני ישראל" (טו, א )

"ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"? מסביר הכלי-חמדה: בני ישראל לא אמרו שירה על האסון של המצרים אלא על תשועת עצמם כמו שנאמר: "ויהי לי לישועה", אבל המלאכים לא נשתעבדו במצרים, נמצא שכל השירה שלהם היתה על אסון אחרים, ואין אומרים שירה על אסון של אחרים .

 

"למען אנסנו הילך בתורתי" (טז, ד )

הנה הנסיון אינו אלא דמיון, הסביר זאת הסבא מנובהרדוק זצ"ל בדרך משל. בדרך הלוכו ביום השבת, נתקל אדם במטבע נוצצת אשר נראתה לו כמטבע של זהב. מיד החל לחקור אחרי היתרים שונים כדי לטלטלה, אף על פי שהיא מוקצה, כי הוא חפץ מאד לזכות במציאה זו. והנה, הזדמן למקום חלפן מומחה, בקי בטיבן של מטבעות, הוא התבונן במטבע וקבע באופן ברור על פי ראייה, שאין מטבע זה אלא אסימון שאין לו כל ערך. מיד רווח לו למוצא והוא הסתלק מן המקום. הנסיון שהיה לו לפני שעה קלה נעלם מיד לנוכח דבריו של המומחה. כך גם נסיונות העולם הזה, הנסיון קיים כל עוד אנו סבורים שאמנם מטבע זהב מונח לפנינו. בשעה זו תבער בנו אש היצר ונחפש היתרים שונים ומשונים כדי להתיר לנפשנו את תאוותיה. לעומת זאת, אם נסיר את המסווה מעל פני היצר, ונוכיח לעצמנו ולזולתנו שכל הנסיונות הינם דמיון ותו לא. אם נחדיר ללבנו שמטבע הזהב אינה אלא אסימון נוצץ ואין לה כל ערך, מיד כל הנסיונות יעלמו  ודרכנו תהיה סלולה לפנינו כמישור להתעלות רוחנית ולעליה בדרך ה'. (קובץ "למען אנסנו")

 

"ונחנו מה" (טז, ז )

גדול הנאמר במשה ואהרון יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו אצל אברהם כתיב ואנכי "עפר ואפר" ואילו במשה ואהרון כתיב "ונחנו מה" . הגדלות היא בכך, שאברהם אמר זאת להקב"ה, ונגדו יתברך אין מציאות לשום אדם, אבל משה ואהרון אמרו "ונחנו מה" נגד ישראל, שהם כאין וכאפס נגד ישראל, ובאמת הם היו הגדולים והחשובים שבישראל, וזה מעלתן וגדולתן. (כתב סופר).

אצל ר’ יהונתן אייבשיץ מפראג, עמד ביום הכיפורים יהודי אחד והתפלל בשברון לב, "עפר אני בחיי ק"ו במיתתי" וכעבור שעה קלה, בשעה קריאת התורה שמע הרב כיצד יהודי זה מתקוטט עם הגבאי בדבר עלייה לתורה שלפי דעתו אינה לפי כבודו, ואומר לו: היודע את ה מי אני? ניגש אליו הרב ואמר לו: הלא זה עתה אמרת "עפר אני" השיב והיהודי, אמנם כן, כנגד הקב"ה אני עפר ואפר, אבל כנגד "הגבאי הזה" מי הוא ומה הוא? וזה ההבדל כאן, אברהם אמר כך כנגד הקב"ה, ואילו משה ואהרון אמרו זה נגד המתלוננים . (אמרי חן )

 

"וברוח אפך נערמו מים" (טו, ח )

שניים במסורה: "בזעת אפך תאכל לחם", "וברוח אפך נערמו מים", שקשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. לכאורה שאל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע כלום יש ענין שהוא קשה לפני הבורא, והרי הכל בידו? ומה פתאום דווקא עליהם נאמרו שהם קשים כקריעת ים סוף? אלא ההסבר הוא נורא מאד! שכתוב "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" ודרשו חז"ל: לתנאו הראשון שהתנה עמו הקב"ה בששת ימי בראשית. פירוש: כשנברא הים התנה הקב"ה עמו שיהיה עליו אי פעם לשנות את טבעו, לפנות את הדרך לבני ישראל, ולחזור למסלולו. הראו לים, איפוא, את נשמות ישראל ואמרו לו: "כשיבואו אלה לפניך, תפנה להם את הדרך"! משהגיעו אל הים ישראל הפדויים, היוצאים ממצרים ונשמותיהם עכורות מקושי השעבוד, וגופותיהם אכולים אבק העבודה, סרב הים להיבקע לפניהם, טען, לא את אלה הציגו לפני בשעה שנבראתי, אלא נשמות מאירות כשמש. לכן היה צורך להכריחו שייבקע בפניהם…. והוא הדין בפרנסתו של אדם, כאשר נשמתו יורדת ממרומים, גם פרנסתו יורדת עמה. פרנסה טובה הראויה להתקיים ממנה, ומראים לפרנסה את הנשמה ואומרים: "את שייכת לנשמה פלונית"! אולם, כשיורדת הנשמה לארץ השפל, מתחילה היא להתלכלך ולהתאבק, עד שלפעמים היא משנה את דמותה והפרנסה אינה מכירה אותה, וגם כשהיא קרובה לה היא טוענת: לא זו הנשמה שהציגו לפני… לפיכך גם כאן דרוש לכפות, להכריח, על מנת לחברם יחד…

 

"ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (טו, כא )

מכל השירה שאמרו משה ובני ישראל, בחרה מרים הנביאה רק בפסוק זה. מדוע? אלא, שהקשה לה למרים: מילא הרוכב מגיע לו לטבוע בים כיון שבקש להרוג את בני ישראל, אבל מה אשם הסוס? התשובה היא: הסוס עזר לו, לכן קבל את ענשו כדין הרוכב. אמרה מרים: אנחנו, הנשים, לא לומדות תורה. במה, אפוא, נזכה לחיי העולם הבא? – בכך שהננו מסייעות ללימוד התורה – שולחות את הבנים לבית המדרש ומחכות לבעלים שישובו מלימודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר? אלא, אם הסוס שרק מסייע לרוכב מקבל את דין הרוכב לעניין העונש, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שעל הסיוע ללמוד התורה של הבעלים והבנים מגיע לנו שכר, ובזה יובן הפסוק: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" (שה"ש א, ט) שלכאורה קשה להבין מה פתאום הוא מדמה את האישה לסוסה, אך לפי הנ"ל ניחא. (פרדס יוסף)

 

"והיה כאשר ירים משה ידו" (יז, יא)

ולא כתיב "כאשר הרים", לומר לך שבכל דור ודור כאשר ירים משה את ידו, היינו כוח התורה, אז וגבר ישראל, ואם לאו ח"ו וגבר עמלק. (חפץ חיים )

 

"מחה אמחה את זכר עמלק" (יז, יד )

למה הלשון "מחה אמחה"? כי כרגיל אחרי המחיקה נשאר איזה רושם, איזה היכר, ואצל עמלק ציו וה ה' שגם רושם קל לא ישאר ממנו, שגם זה ימחק. (מאוצר החסידות )

 

"וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד" (יז, כ )

צריך ביאור אם ידיו של משה היו כבדים לא היה להם רק לתמוך בידיו, ומי ביקש זאת מידם שישימו אבן תחתיו לישב עליה, הלא אין המדובר כאן מישיבה כלל. אפ״ל דהנה ניסו אהרן וחור לתמוך בידיו בשני הצדדים, אך הרי ידעינן כי משה הי׳ גבוה י׳ אמות, כמובא בגמרא אצל עוג מלך הבשן, ועל כן לא היו יכולים להגיע לידיו מזה ומזה, ועל כן הוכרחו מקודם להביא כסא שישב משה עלי׳ וכשישב משה עצמו עליו, מעצמו הי׳ נמוך יותר, והי׳ באפשרות לתמוך בידיו מזה ומזה.. . (מעם לועז)