ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ואתחנן – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ושמור נפשך מאוד פן תשכח" (ד, ט )

מושג כלשהו ב"לא תשכח" של גאוני הדורות, נוכל לקבל מן הסיפור הבא, המובא בספר "שימוש חכמים" : באחד הימים פגש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל את הרוגצ'ובר זצ"ל . שאל אותו הרוגצ'ובר: מה כבודו עושה ? לומד עם ילדים, ענה לו רבי אלחנן . היכן? בישיבת ברנוביץ . ומה חידשתם ? בתשובה נענה רבי אלחנן ואמר לו חידוש מסוים שחידש. בארבעים שנה לא חידשתם כלום? התפלא הרוגצ'ובר . נזכר רבי אלחנן, כי אכן, כארבעים שנה(!) קודם לכן פגש בו ואמר לו בדיוק את אותו חידוש.. .

 

"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלוקיך" (ה, יב )

באחת הפעמים כאשר נסע רבי שלום דובער מלובביץ לחוץ לארץ, למעיינות מרפא, נפגש עם יהודי אחד שבימי ילדותו היה בלובביץ. היה זה בעת שאביו, חסיד לובביץ, הביאו פעם לרבי כדי לקבל ממנו ברכה. כששמע היהודי שהרבי נמצא בעירו – נזכר בגעגועים בימים שעברו ובא אל הרבי לקבל פניו . הרבי קיבלו בסבר פנים יפות, ושוחח עמו על עיסוקיו, ושמע שהוא מקבל סחורות ברכבת ודואג להעבירם לבעליהן. עוד סיפר היהודי כי עסקן גדול הוא ומצליח מאוד . שאלו הרבי: כיצד אתה נוהג בשבת ? השיב האיש, כי אין ברירה ומוכרח לעבוד גם בשבת . אמר לו הרבי: הרי אפשר להמתין יום אחד ולשחרר את הסחורות ביום ראשון ? הסביר לו האיש שאת הסחורות שהגיעו בשבת חייבים לשחרר בשבת, אחרת יהיה לו נזק כספי גדול . המשיך הרבי ושאלו: הרי אפשר למסור את שחרור הסחורות לגוי? השיב האיש שאינו יכול למסור את העבודה לאיש שאינו בקי במסחרו. הציע הרבי כל מיני עצות כיצד יוכל להשתחרר מעבודתו בשבת, אך היהודי תירץ כיצד לא ייתכן הדבר . אמר לו הרבי: אם באמת אין עצה להיזהר מחילול שבת בעסק כזה, הרי שאתה מוכרח להפסיק ולעזוב את העסק הזה . לא רבי – השיב האיש – נתח שמן הוא העסק הזה ואי אפשר להסתלק ממנו . השיב הרב: עתה אני מבין פסוק אחד בתורה: 'לא תביא אתנן… ומחיר כלב בית ה' אלוקיך'. נראה לנו חלק פסוק לא מובן: מדוע אסור להביא קרבן שנקנה מהמחיר שנמכר כלב? במה חטא הכלב? אלא שהכלב, אף על פי שהוא ידיד נאמן של בעל הבית ומאוד מסור לבעליו, בכל זאת אם יראה מרחוק איזה נתח שמן, יעזוב מיד את בעל הבית וירוץ אל הנתח השמן" . (סיפורים על תרי"ג )

 

"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלוקיך" (ה, יב)

הרבי השני מאלכסנדר, בעל "ישמח ישראל", היה מקבל קהל במשך שעות רבות. המונים נהרו אליו מכל רחבי המדינה והוא היה מאזין לבעיותיהם, משתתף בצערם ומברך אותם. בחכמתו הגדולה אף ידע להשיא עצה לכל דורש ולהנחותו בדרך בה ילך. איש אחד, שבא אל הרבי, התלונן בפניו שיש לו חנות ואין לו פרנסה ממנה. הפדיון מועט ובקושי הוא מספיק לכסות את ההוצאות. הבין הרבי מתוך דבריו שהוא פותח את חנותו גם בשבת, ואמר לו: "אם אתה מסכים לקחת אותי לשותף בחנותך בלי שאשקיע בה סכום כלשהו, בחלק של חמישה עשר אחוזים ממנה, אני מבטיח לך שתהיה לך פרנסה". הסכים האיש ברצון להצעת הרבי, ומיד ישבו שניהם וכתבו שטר שותפות כדין . אחר כך אמר בעל ה"ישמח ישראל": "כיון שעתה שביעית מן העסק היא שלי, הרי אני בוחר לעצמי את יום השבת. הרווח של יום זה יהיה שייך לי, ושל ששת ימי החול יהיה שלך. ואם כן, אני מצווה עליך שתסגור את החנות ביום השבת, שהוא שלי" . עתה ירד האיש לסוף דעתו של הרבי, ומאז סגר את חנותו ביום השבת, ואמנם שרתה הברכה במעשי ידיו והוא הצליח במסחרו .

 

"ולא תגנוב" (ה, יז )

זהירותו המופלגת של ה"חפץ חיים" בכל שמץ של חשש גזל הינה פרק מוסר בפני עצמו: באחד הימים קיבל ה"חפץ חיים" מכתב, שאליו צורפה תרומה. מאותו רגע ואילך היה טרוד מאוד והתאמץ למצוא דרך להשיב את הסכום לתורם האלמוני . נכנס אליו אחד מתלמידיו והקשה: "מדוע לא ייקח הרבי לעצמו את התרומה? הלא היא נועדה לשימוש! " נענה ה"חפץ חיים" ואמר: "הבט וראה אלו תארים הוא כותב לי בראש המכתב, כל הסיבה שהכסף נשלח הוא משום שהוא משוכנע שדבריו נכונים הם, אבל אני יודע שהדברים אינם אמת, ומשום כך כסף זה אינו שייך לי כלל וכלל. " לצורך הדפסת ספרו, ה"משנה ברורה", העסיק ה"חפץ חיים" בחורים מהישיבה שיעברו על הגליונות, ולכל גליון שילם מחיר קבוע מראש . והנה מוצא אותו אחד מתלמידיו חרד ומודאג מאוד, לשאלתו הסביר לו ה"חפץ חיים": "נכשלתי. ברוב הגליונות יש עשרים שורות, ולפי זה קבעתי מחיר אחיד לכולם. אך, הנה, התברר לי שבאחדים מהם נוספו שתי שורות בכל עמוד… קיפחתי, אפוא, את פרנסתם של הבחורים שעברו על גליונות אלו בשתי שורות, וכיצד אוכל להשיב את הגזלה שגזלתי?! "

 

"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (ו, ה )

בעת שיצאה הלווייתו של רבי אברהם זצ"ל (בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, אשר חלק מחידושי התורה שחידש בבחרותו מובאים על ידי ה"חפץ חיים" בספר "ליקוטי הלכות") בדרך לבית העלמין, עמד ה"חפץ חיים" ופתח בהספד על בנו: בשנות השמד והגזירות ת"ח – ת"ט, שפך ה' את כל חרון אפו על עשרות קהילות, ואלפי יהודים נהרגו ונשחטו על קידוש שמו הגדול, התגוררה באחת העיירות אם עם בנה היחיד שהיה יקר לה יותר מבבת עינה. הבית שבו התגוררו האישה ובנה עמד בקצה העיירה, ובשעה שפרצו שונאי ישראל ימ"ש לעיירה התנפלו מיד על בית האלמנה ושחטו את בנה יחידה לעיניה . עמדה האישה באלם יגונה על יד גופתו של בנה וכפיה פרושות לשמים. יבש מקור דמעותיה, אולם שופכת היא מרי שיחה וקובלת לפניו יתברך: "ריבון העולמים! בחזהו של כל אדם ואדם נטעת לב כדי שיאהב אותך. רק אני, שפחתך החוטאת, לא יכולתי לאהוב אותך בכל ליבי, מחצית האהבה הייתה לבני אשר ילדתי, אולם עתה, לאחר שנעשה רצונך ובני נלקח ממני, שוב אוכל לאהוב אותך בכל ליבי! " כך סיים ה"חפץ חיים" הספדו – "כל ימי רציתי לאהוב את ה' בכל ליבי. אולם הרי אין אני אלא בשר ודם ואב לילדים, ורחמי אב על בניו ואהבתו להם, טבע הוא באדם. עמדתי וחילקתי את האהבה לחלקים – חלק לילד זה וחלק לילד זה , ואת החלק הגדול חילקתי לה'. אולם עתה, משלקח הקב"ה ממני את אחד מילדי, הרי נשאר לי עוד חלק אחד של ליבי לאהבתו יתברך" . (לקח טוב )

 

"ושננתם לבניך" (ו, ז)

לבעל חידושי הרי"ם מגור היו שלושה עשר ילדים וכולם רחמנא ליצלן מתו בחייו. בכל האסונות עמד בעוז ולא הוריד אף דמעה אחת מעיניו. אמר: "ה' נתן וה' לקח". אבל כשמת הילד האחרון, לא יכול היה עוד להתאפק ובכה מרה. שאל אותו אחד ממקורביו: "מדוע עד עכשיו הבלגת על רגשותיך ואילו הפעם לא?" ענה: "על זה אני בוכה, שלא אוכל לקיים עוד את מצוות 'ושננתם'. "

 

"ודברת בם… ובלכתך בדרך" (ו, ז)

בבחרותו היה רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא שרוי בעניות גדולה. הגיעו הדברים לידי כך שבתקופה מסוימת לא היה לו כסף אפ יל ו לקנות נעליים לרגליו, לכן לא יכל ללמוד בבית המדרש ונאלץ להישאר בבית . במצוקתו, פנה יום אחד לבחור בן גילו שהיה בן עשירים ועמד להינשא, וביקש ממנו: ראה נא את מצבי הכספי הירוד, עד שאין ביכולתי לרכוש לעצמי זוג נעליים חדשות. הואיל ואתה עומד להתחתן בימים הקרובים, מרשה אני לעצמי להניח כי קנית לך בגדים חדשים ליום שמחת לבך. אנא בטובך, תן לי את הנעליים הישנות שלך, אשר בוודאי כבר לא תזדקק להן אחרי נישואיך, ואז אוכל שוב ללכת ללמוד בבית מדרש . החתן העשיר הביט אליו בבוז ואמר: "אם תלך לעבוד ותרוויח כסף לא תזדקק למתנת בשר ודם ותוכל לקנות נעליים – בכספך! " חלפו שנים, רבי יצחק אלחנן התפרסם בכל אתר ואתר כתלמיד חכם מופלג וכפוסק הדור. יום אחד הגיע ר' יצחק אלחנן לווילנה כאשר באמתחתו כתב יד של אחד מספריו – כדי להדפיסו. קהל רב יצא לקראתו וקיבלו בכבוד מלכים. מספרים שהקהל הרב שיצא לקראתו מנה כעשרים אלף איש, והדבר השאיר רושם כה גדול עד שמושל מחוז ווילנה אסר עליו לשוב ולבוא לשם, מאחר שהכבוד שניתן לו, היה גדול מן הכבוד שניתן לצאר בבואו לווילנה, והייתה זו פגיעה בכבוד הצאר . בין הבאים לחלות את פני הגאון היה גם אותו בן עשירים. הלה ידע שר' יצחק אלחנן עומד להדפיס את ספרו ולכבוד הייתה נחשבת בעיניו הזכות לממן את הוצאת הספר לאור, ולכן אמר לאורח הנכבד: הנני מוכן לקבל על עצמי את כל הוצאות הדפוס הספר והכריכה ואף את הפצתו. הביט ר' יצחק אלחנן באיש וזיהה אותו כאותו בן עשירים אשר בזמנו סירב להעניק לו זוג נעליים משומשות, ואמר לו, איחרת את המועד ! בניו של הרב שהיו נוכחים במקום תמהו על אביהם. מדוע בניגוד לטבעו דחה את העשיר. הסביר להם ר' יצחק אלחנן: "אל תתמהו בניי, שמעו ואספר לכם: בצעירותי הייתי יתום ועני, הגיע חורף קשה, נעליי היו קרועות, והייתי זקוק לזוג נעליים טובות כדי ללכת בגשמים ובשלגים. ניגשתי לאדם זה וביקשתי את עזרתו, אך הוא דחני. דעו לכם בניי, ייתכן שאילו היה לי אז זוג נעליים טובות, אולי הייתי מוסיף חיל בתורה, אולי הייתי מגיע להישגים גדולים יותר, ואז היה לאותו אדם חלק הגון בתורתי, אולם מאחר שלא זכה העשיר לתמוך בנער הקטן, אין הוא ראוי עתה לתמוך בהוצאות הדפוס הספר" . (מורשת אבות )

 

"ואכלת ושבעת וברכת" (ח, י)

הברכה הגדולה ביותר לאדם היא שיכיר בטובה שניתנה לו ויברך לאלוקיו "על הארץ הטובה אשר נתן לך", שכן פעמים רבות זוכה האדם לכל טוב, אולם מאחר והוא אינו נותן לב לכך, הריהו כמי שלא קיבל מאומה . מסופר על הבעש"ט הק' שהגיע לעיירה כלשהי, והבחין בשואב המים, יהודי מבוגר וישיש, נושא בקושי את אסל הדליים על שכמו . מה שלומך, רבי יהודי? פנה אליו, ובתשובה זכה לשמוע אנחה קורעת לב: כמה קשה לי, אין בי כל כוח… כמה אומלל אנכי.. . . למחרת היום, שוב הבחין באותו שואב מים, הפעם הייתה נסוכה הבעה של תקווה על פניו, ובתשובה לשאלת שלומו, הוא נענה ואמר: ברוך ה' יום יום, העבודה, אמנם, קשה, אולם אם בגילי עוד ביכולתי לסחוב דליים כבדים כל כך, איני יכול שלא להודות לבורא יתברך ! אותו אדם בשני ימים נפרדים, ביום הראשון הוא אומלל שבאומללים, ואילו ביום השני הוא שבע רצון. על כך אומר דוד המלך (תהלים קמה, טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", החסד הגדול ביותר לאדם הוא הרצון שאותו הוא נוטע בו ביחס למצב ולנתונים שהוא התברך בהם, שכן את אותם מאורעות ונתונים יכול האדם לחוות בצורה נעימה יותר, או באופן הפחות נעים .