ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויגש – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקרא הוציאו כל איש מעלי" (מא, א )

רש"י מביא את דברי המדרש: "אמר רבי חמא בר חנינא, לא עשה יוסף כשורה (שהוציא כל איש מעליו ונשאר רק עם אחיו), שאילו בעט בו אחד מהן מיד מת". יוסף לקח על עצמו סיכון גדול, שהרי אחיו היו יכולין להרגו כשאין איש עמם מלבדו, ולא היה איש יודע מכך, ומדוע עשה כן ? מכאן אנו למדין, מבאר מרן הגאון רבי לייב חסמן בספרו אור יהל, כמה חמור הוא עניין כבוד הבריות, שלא לגרום צער לזולת, עד כדי כך שיוסף הצדיק העמיד את חייו בסכנה, ולא רק את חייו, אלא גם את חיי אביו, שיחשך עליו עולמו לכשיבין שלא יזכה לראות יותר את בנו יוסף… והכל בשביל שלא לבייש את אחיו! ! בשנת תרפ"ג, נערכה הכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בוינה. התרגשות גדולה אחזה בכל תפוצות ישראל כאשר הגיעה השמועה על התאספותם של כל זקני הדור למקום אחד. בהתקרב מועד הכנסיה הגדולה, התפרסמה השמועה כי זקן הדור, הכהן הגדול מראדין, נתן הסכמתו והוא ישתתף במעמד הפתיחה. הדבר גרם לפרץ של התרגשות שלא תתואר, ורבים יחלו וניסו את מזלם, לזכות להשתתף באירוע ההיסטורי ולחזות במלאכי עליון קדושי ארץ. יהודים רבים, שלא היה באפשרותם להשתתף במעמד עצמו, ניסו את מזלם באופן אחר, וביום המיועד, התאספו אלפי יהודים בתחנות הנסיעה לאורך מסלול הרכבת, בה נסע החפץ חיים לכנסיה הגדולה, כדי לזכות לחזות פני הכהן הגדול ועמו צדיקי הדור, כשהרכבת תעצור בתחנות. כשהגיעה הרכבת ליד העיר צ'נסטוכוב בפולין, נאסף קהל עצום ורב בציפייה דרוכה לראות את זיו פניו הקדושות של החפץ חיים. הקהל העצום הצטופף ליד קרונו של החפץ חיים, והמתין בחרדת קודש לראותו ולזכות לברכתו, אך דמותו הקדושה לא נראתה… בתוך הרכבת התחוללה דרמה קטנה… משלחת של רבנים נגשה לחפץ חיים ובקשה ממנו שיצא אל הציבור הרב שממתין לראות את פניו, אך החפץ חיים סרב ! ניגש אליו הגאון רבי מאיר דן פלוצקי, רבה של אוסטרובא ובקש שוב מן החפץ חיים לצאת לקהל שממתין בדריכות עצומה, הסביר לו החפץ חיים, שהיות וכל ימיו ברח מן הכבוד, כיצד זה יתכן לדרוש ממנו כעת לחפש כבוד? "כבוד", הסביר החפץ חיים, "הריהו נסיון מסוכן", והמשיך וציטט את דברי ר' יהודה החסיד, שתמורת כל התענוגים הגשמיים – שאדם נהנה מהם בעולם הזה, אין מנכים לו מחלקו לעולם הבא, בעוד שעבור כבוד, שהוא תענוג רוחני, כן מנכים". אך הרב פלוצקי טען כנגד: "ראשית, סבורני רבי, שכדאי אפילו להפסיד מקצת מן עולם הבא, ובלבד לספק את משאלתם של יהודים כה רבים, שודאי יצטערו באם לא תתמלא תקוותם, ושנית… – הוא ניסה לומר טעם נוסף, אך החפץ חיים הפסיקו ואמר – אין צורך להוסיף, עבורי מספיק הטעם הראשון!…" מיד קם הכהן הגדול מראדין, וניגש לחלון כדי להיראות בפני קהל . משנראתה דמות פניו הקדושות מעבר לחלון, עבר זרם של התרגשות בקהל העצום, וכולם החלו נדחקים כדי להושיט יד לברכת 'שלום עליכם'. בשביל זקן הדור, שהיה כבר ישיש וחלוש, היתה משמעות הדבר סכנת נפשות של ממש, ולכן הרים את ידו וברך את כולם במילים 'שלום עליכם יהודים' (בהעירו, כי כתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב", ומכאן שאפשר לברך ב'שלום עליכם' גם מרחוק, ואין צורך להושיט את היד בדווקא). אירוע זה היה מאמץ גדול בעבורו, והוא הרגיש חולשה, והחליט לבלי לצאת שוב אל הקהל בתחנות הנוספות. הוא ביקש שיסגרו את הדלת והחלונות, כדי לאפשר לו מנוחה. לפתע, רעש גדול… אל הקרון נכנס במרוצה המבקר של הרכבת, בפקודה שכולם יעזבו מיד את הקרון ויעברו לקרון אחר, משום שבצד אחד של הקרון אחזה האש במוט האופן… מששמע החפץ חיים כי נאלצים לצאת מן הקרון אמר: "רואים אתם מה כוחם של רבים, מוכרחים לצאת"! "כדאי להפסיד מקצת מן העולם הבא, ובלבד שאוכל לספק משאלתם של יהודים!…" פסק הגאון הישיש, ואם על סיפוק משאלות כן, על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כדי שלא לגרום בזיון וצער ליהודים! (לקראת שבת )

 

"אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני" (מד, כג )

מסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א שפירש: התורה הקדושה רמזה לנו כאן על אותם צדיקים המתבודדים בתוך ד' אמות של עצמם בעבודתם ואינם דואגים להזריח אורם גם על הסובבים אותם, דאין דעת המקום נוחה מהם . וזהו אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם, אם לא תראו לקחת עמכם את הקטנים בדעת מכם ללמדם ולהדריכם בעבודת השי"ת, לא תוסיפון לראות פני, לא תזכו ג"כ לראות פני א-ל חי .

 

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף" (מה, ג)

במשך כל הזמן מאז באו בפעם הראשונה למצרים לשבור בר, ויוסף התנכר אליהם וידבר אתם קשות וחשדם במרגלים, שאלו איש לאחיו קושיות הרבה, מה זה ועל מה זה, חפשו עצות והאשימו איש את אחיו. וכן בפעם השניה תמהו ושאלו, מה זה עשה אלוקים לנו? עד ששמעו מפי אחיהם את שתי המילים הללו "אני יוסף" ומיד סרו הקושיות, התמיהות והספקות, והענין נתברר להם הכל הצורך. כן כאשר ישמע העולם את שתי המילים "אני ה'" ייתרצו כל הקושיות והתמיהות על הנהגת העולם, שהוא לכאורה לפלא בעינינו עד עתה, יתבררו ויתחוורו כל העניינים וראו כל בשר יחדו, כי יד ה' עשתה הכל לטובתו. (חפץ חיים על התורה )

 

"גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה, ד )

לכאורה הדברים סותרים מיניה וביה, שכן רש"י מביא את דברי המדרש שהסיבה שיוסף נגלה אליהם היה במטרה לנחמם, כשראה שהם נכלמים ועצובים ולכן דיבר איתם בלשון רכה ותחנונים, א"כ מה מקום לומר להם: "אשר מכרתם אותי"? לכאורה אם רוצה לנחמם היה לו לומר להם רק: "אני יוסף" ? אלא, ביאר הגה"צ רבי זיידל אפשטיין זצ"ל מנהל רוחני ישיבת תורה אור שיוסף אמר מילים אלו משום שבלבו קינן תמיד הכרת טובה עצומה אליהם, שכן למרות שהשליכוהו לבור ומכרוהו לישמעאלים מה שנראה היה בשעתו, הדבר הנורא מכל, אולם בסופו של דבר היתה מונחת גם בזה הצלה גדולה, שהיא זאת שהיתה להם להצלה ולישע, ושעל ידה הגיע למלוכה ואיך הגיע לזה רק בזכות המכירה, משום כך הגיע למה שהגיע. הדברים מדוייקים במילים: "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו", מהו "לכל"? אלא העובדה שלא יכול היה להתאפק היה בגינם ולא בגינו. כיוצא בזה, ביאר את הגמ' (תענית כא.) על נחום איש גמזו שנשלח לרצות את הקיסר ושלחו עמו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות. בדרך לן במלון אחד. בלילה קמו בעלי המלון, רוקנו את התיבה ומלואוהו בחול. כשהבחין נחום איש גמזו בכך, אמר: גם זו לטובה. כשהגיע למלך ואמר שהביא לו מתנה פתחו וראו שהביא עפר ורצו להורגו על הזלזול במלך, עד שבא אליהו הנביא כשהוא נראה כאחד מעבדי המלך, ואמר שייתכן שהעפר הוא מהעפר שזקנם אברהם אבינו זרק על אויביו במלחמה ונעשה חיצים. הם אכן בדקו את הדבר על אויביהם, והתברר שאכן כך הוא שהעפר נעשה לחיצים, וכבדוהו כבוד גדול וגם הכניסוהו לאוצרות המלך שיקח מהם. מספרת הגמרא שכששב התאכסן שוב באותו מלון ושאלוהו בעלי המלון, מדוע עשו לו כבוד גדול וסיפר להם את כל הסיפור. הם הזדרזו להרוס את ביתם והביאו את העפר למלך וכשהתברר שהעפר הוא עפר רגיל הרגו אותם . לכאורה צריך ביאור, מדוע שב נחום איש גמזו והתאכסן באותו מלון, כאשר הוא יודע מנסיון לאיזה מעללים מסוגלים בעליו? אלא ששב דוקא לשם, משום שלמרות שידע שצריך להזהר מהם, בכל אופן קיננו בלבו רגשי הכרת הטוב לבעלי המלון שלמעשה על ידם התגלגל "בזכותם" שזכה בכל מה שזכה. (לעבדו בלבב שלם)

 

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה, ד)

רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, מקשה: הן בפסוק הקודם נאמר "אני יוסף, העוד אבי חי". ומה טעם חזר לומר כאן "אני יוסף אחיכם". וביאר בקדשו שבפעם הראשונה שהתגלה יוסף לאחיו, לא ענוהו מאומה כמפורש בפסוק, אלא שלשתיקתם של השבטים יכולות להיות ב' סיבות: א. מחמת שהם מפחדים מיוסף. ב. משום שאינם מאמינים שהוא אכן יוסף. כנגד שתי הסיבות הללו חזר יוסף לומר: "אני יוסף אחיכם", אין לכם מה לדאוג מפני שכן אני 'אחיכם' ולא אנקום בכם, ודעו שלא רק כעת אני 'אחיכם' אלא אף בזמן "אשר מכרתם אותי מצרימה", עם כל זה לא סרו ממני רגשי האחווה . אלא מאי, אינכם מאמינים שאני יוסף? לכך נתן בידם סימן מובהק: "אשר מכרתם אותי מצרימה" ודבר זה לא ידעוהו שום אדם ובריה, שכן החרימו למי שיגלה ושיתפו את הקב"ה עמהם. מוכרחים אתם להודות שאם יודע אני מהמכירה, הרי ש"אני יוסף אחיכם" .

 

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי…" (מה, ה)

שנים רבות היה הרה"ק רבי יעקב זצ"ל (אביו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל) חשוך בנים רח"ל. הוא שימש כש"ץ בבית המדרש בימים הנוראים. פעם אחת, בליל יום כיפור, האריך בתפלת הלחש של מעריב מעט יותר מהרגלו, והדבר עורר את כעסו של אחד העשירים שהיה מנכבדי הקהילה, וכאשר פסע רבי יעקב ב"עושה שלום", ניגש אליו העשיר וסטר לו על לחיו לעיני כל והוסיף לגעור בו על ש"הטריח" את הציבור הקדוש להמתין לו . מתפללי בית הכנסת שנזדעזעו מהמעשה רצו למחות באותו רשע, אך רבי יעקב השתיקם, וכאילו לא אירע דבר שב לעמוד ופתח בנעימה את הפיוט "יעלה תחנונינו מערב". כך גם לאחר סיום התפלה לא התייחס כלל לאותו מעשה אלא בירך את המתפללים בברכת היום, וחזר לביתו . לאחר זמן-מה דפק על דלתו אחד מעשירי העיר וביקש בתחנונים "לקנות" ממנו את זכות הבזיונות שנחל זה היום ברבים, אך רבי יעקב השיב בפשטות "איני יודע מה אתה סח… הרי "בתוך כדי דיבור" מחלתי וסלחתי לאיש שפגע בי, בלב שלם ובנפש חפיצה. אין לי עליו כל טינה והקפדה בלבי ח"ו". בלילה ההוא חזה רבי יעקב בחלומו שבשכר שהעביר על מדותיו יזכה להוליד בן שיאיר את עיני ישראל בתורה. ואכן התממש החלום ולתקופת השנה נולד לו בנו רבי אהרן הגדול זצ"ל שהאיר את העולם בקדושתו. (באר הפרשה – מסעי )

 

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי… כי למחיה שלחני אלוקים" (מה, ה)

נמצאנו למדים מעלתו המופלאה והנשגבה של יוסף הצדיק, אשר לא די שמחל לאחיו שהשליכוהו לבור נחשים ועקרבים ואחר כך מכרוהו לעבד, אלא אדרבה, עוד ניחמם ועודד את רוחם ודיבר על ליבם כי מעשיהם גרמו לו ולהם טובה גדולה! ידועים דברי חז"ל (ראש השנה יז, ב) על מעלתו הנשגבה של המעביר על מדותיו ש"מעבירין לו על כל פשעיו". פעם חתם הגאון רבי עקיבא סופר זצ"ל (אב"ד פרשבורג) יחד עם הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל על מכתב המתנגד לתנועה פשרנית מסויימת. ראש התנועה שהיה אדם מפורסם ומכובד להמון העם, חש עצמו נפגע, והחליט לצאת בפומבי נגד הגר"ע סופר בשצף קצף, וכינהו בכינוי גנאי ובגידופים שאי אפשר להעלות על הכתב. תלמידיו רצו להביע את מחאתם ולהשיב לו מנה אחת אפיים, אך הוא ביקש מתלמידיו לא להגיב כלל בנימוק "כי טוב לי הבזיון לכפרת עוונותי". הגר"ע סופר המשיך ואמר: "כתוב בשמואל (טז, י) שכאשר קילל שמעי בן גרא את המלך דוד, אמר אבישי בן צרויה: "למה יקלל הכלב המת הזה את אדוני המלך… ויאמר המלך… וכי ה' אמר לו קלל את דוד"… ופירש הרד"ק: "ה' העיר את רוחו לבזות אותי, לעונש עוונותי". והפטיר הגר"ע סופר: "אם המלך דוד, משיח ה', לא נתן שיגנו ויענישו את מי שקיללו, כי זה מהשי"ת, בוודאי גם אני צריך לחשוב שמה שביזו אותי, זה לכפרת עוונותי, ולכן אינני רוצה שיגיבו לכבודי". (במחיצתם)

 

"ויפול על צואריו" (מו, כט)

רש"י כותב: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע". הנה על פי דברי רש"י נראה להמתיק בטוב טעם את דברי הגמ' (יומא יט:) "רבי אלעזר בן חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו עליו הכתוב אומר (ישעיה מג, כב) 'לא אותי קראת יעקב'", וכך נבאר: הרי יעקב אבינו אפילו אחר עשרים ושתים שנה שלא ראה את בנו אהובו – העדיף לקרוא קריאת שמע במקום ליפול על צואריו ולנשקו, ולכן המרמז באמצע קריאת שמע הרי שסר מדרכו של יעקב אבינו!… (מהרש"א)

 

"וילקט יוסף את כל הכסף" (מז, יב)

כתב הרמב"ן: "שהיה [יוסף] איש אמונים שהביא את כל הכסף בית פרעה ולא עשה לעצמו אוצרות כסף… אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף, וקנה לו האדמה… ומצא בזה גם חן בעיני העם, כי ה' הוא המצליח את יראיו". בעת שנזקק הגרי"ש אלישיב זצ"ל לקנות מנעלים חדשים, נהגה הרבנית ע"ה לשלוח את אחד הנכדים לחנות הנעלים, כדי שיביא משם זוג או שניים, והגרי"ש ימדוד בבית. פעם נשלח נכד על ידה וכששב עם הנעלים נדהם לראות את הסבתא טורחת לשטוח מגבת גדולה על הריצפה… לתמיהתו הסבירה בפשטות: "יתכן ונצטרך להחזיר את הנעלים הללו לחנות. אינני רוצה שכאשר הסבא ימדוד את הנעלים הם יתלכלכו מהרצפה… רצוני להחזירם לחנות נקיות בדיוק כפי שלקחתי אותם…". (משוש דוד)