ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויחי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וישתחו ישראל על ראש המיטה" (מז, לא)

מפרש רש"י: שהפך את עצמו לצד השכינה, ומכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. ולכאורה תמוה, אם השכינה שורתה עליו, הרי היה צריך להשתחוות מיד לאחר שחלה, ומדוע המתין עד עתה לאחר שבא יוסף אליו? אלא שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ומכיוון שיעקב היה בצער שמא יקברוהו חלילה במצריים, לא היה בשמחה, ומכיוון שכך לא שרתה עליו השכינה. ורק לאחר שהבטיח לו יוסף בשבועה שיקברנו בארץ ישראל, באה אליו השמחה, ומיד בטל הצער ממנו ושרתה עליו השכינה הקדושה. (ליקוטים והערות)

 

"וידגו לרוב בקרב הארץ" (מח, טז )

יעקב מברך את בני יוסף שיהיה בהם את תכונת הדג שהוא פרה ורבה . לכאורה המילה 'לרוב' מיותרת, שהרי מספיק בכך שהוא מדמה אותם לדגים, וכבר שומע אני שהם פרים ורבים כמותם, לשם מה הוסיף את המילה 'לרוב'. בגליון לקראת שבת, הביא בשם הר"ר חנניה יו"ט ליפא ליוש זצ"ל שהרי לדגים יש שתי תכונות, אכן תכונה אחת חיובית שהם פרים ורבים, אך מנגד יש להם גם תכונה שלילית שהדגים הגדולים בולעים את הקטנים, א"כ יעקב מברך את בני יוסף שאכן ידמו לדגים, אך לא בתכונה השלילית שהגדול אוכל את הקטן, אלא בתכונה החיובית שיפרו וירבו כדגים. גדולי עולם ששקדו על מידותיהם כשם ששקדו על התורה, למרות גדלותם העצומה ושיעור קומתם הרב, כיבדו את הקטנים מהם, ובכל מאודם דאגו לבל יפגע מהם האדם הפשוט, הקטן מהם בדרגתו. כבר בהיותו נער נודע שמו של הגאון רבי עקיבא אייגר לשם ולתהילה, למדנותו ושקידתו בתורה קנו להם שם של כבוד בעולמה של תורה. אחד מנגידי הקהילה, אשר שמו הטוב של רבי עקיבא איגר הגיע אף לאוזניו, חפץ בו לחתן לבתו, ואכן יכולותיו הכספיים אפשרו את העניין, והשידוך נסגר בסימן טוב ובמזל טוב. למותר לציין את התרגשותו של העשיר על זכייתו בחתן כה מופלא, לכבוד גדול הוא זכה בין בני עיירתו. כבודו ירום עוד יותר, כאשר יגיע החתן רבי עקיבא אייגר אל העיירה, אז כולם יחזו בעיניהם את גאונותו המופלאה, כך חשב החותן המאושר. אך לא כך היו פני הדברים, מיד כשהגיע החתן הצעיר לבית המדרש, הקיפוהו הלמדנים בקושיות סבוכות, וקיוו לעמוד על ידיעותיו ולמדנותו, אך רבי עקיבא איגר מילא את פיו מים, הרי הוא כאילם, לא ענה על קושיותיהם ולא פתח את פיו בדברי תורה. 'וכי זהו החתן המהולל שכה שיבחוהו?!' התפלאו למדני הקהילה. אכזבתו של החותן העשיר לא ידעה גבולות, ובסתר לבו עלו מחשבות על ביטול השידוך. החתן הצעיר ראה בעיניו החכמות את אשר מתרוצץ במוחו של חותנו, והוא ביקש ממנו להמתין עוד יומיים . עברו יומיים, נכנס רבי עקיבא איגר לבית המדרש, העלה בפני הלומדים את שאלותיהם, וענה עליהם בחריפות מיוחדת, כולם נדהמו מגאונותו, בקיאותו וחריפותו, וב"ה כבודו האבוד של השווער חזר אליו, אך פליאתו גדלה עוד יותר, 'מדוע המתנת יומיים?!' העז השווער לשאול את חתנו החשוב. השיב לו החתן: 'בימים הראשונים, היה פה עוד חתן מוכשר מאוד, ואף חותנו רצה להתפאר בו, והוא אכן זכה להערכה רבה בקרב בני העיר, אך אם אני הייתי עונה ומראה את כוחי, הייתי מאפיל על גאונותו, וההתפעלות ממנו היתה מתגמדת, ובכך חלילה היה נגרם צער לחתן ולחותנו, לכן העדפתי לשים עצמי כעם הארץ, ולספוג את העלבונות הללו, עד שהחתן ההוא יצא מהעיר, ובלבד שלא אגרום צער לאחרים. סיפור נוסף המתאר בעוצמה רבה את דאגתו של הגדול לכבודו של הקטן. מנהג פלא, צד את עיניו של אורח שנקלע לבית מדרשו של האדמו"ר מבאבוב זצ"ל בבורו פארק בליל חג השבועות. האדמו"ר עוסק באמירת תיקון ליל שבועות, אך מידי שעה הוא קם ממקומו המכובד, יוצא מבית המדרש ושב אליו רק כעבור עשר דקות, כך חזר ונשנה הדבר בכל שעה ושעה. לפלא היה המנהג בעיני האורח. למחרת בתום תפילת שחרית הוזמן האורח לביתו של הרבי לקידוש, הרהיב האורח עוז בנפשו ושטח בפני הרבי את שאלתו: "תורה היא וללמוד אני צריך! מדוע יצא הרבי מבית המדרש מידי שעה בשעה?" השיבו הרבי בחביבות: "הרי אין זה סוד כי להיות ערים כל הלילה אינו דבר של מה בכך, ישנם יהודים חלשים שדבר זה קשה להם והיו רוצים לחזור לביתם לנוח, אך אינם עושים כרצונם, משום שהם מתביישים שהרבי יראה אותם יוצאים מבית המדרש, ומשום כך הם עלולים להישאר בבית המדרש למרות עייפותם הרבה, לכן אני יוצא מידי שעה מבית המדרש לעשר דקות, כדי שבדקות אלו יוכל מי שרוצה לעזוב את בית המדרש מבלי לחשוש למיעוט כבודו". נמצאנו למדים, כי הזהירות בכבוד הזולת חשובה שבעתיים, כאשר האחד גדול יותר וחשוב יותר מזולתו, אל לו למכובד לנצל את מעמדו הרם, ובכך יזולזל אפי' בעקיפין, כבודו של יהודי אחר .

 

"ויברכם ביום ההוא לאמור" (מח, כ)

ויאמר איש לבנו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (רש"י ) יעקב אבינו מתפלל על צאצאיו ומברך אותם ומנחיל בכך אף לנו את היכולת לברך את בנינו שלנו. ואכן, זקוקים הם ילדינו לתפילות הוריהם, נצרכים הם לדמעות ולתחינות, לברכות ולבקשות על מנת שיוכלו להצליח בחייהם, להתמודד מול הקשיים שנכונו להם, ובעיקר כדי שיבחרו בטוב ויעשו את הישר בעיני אלוקים ובעיני אדם. הרה"ג רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זי"ע, אשר זכה להעמיד תלמידים במשך למעלה משישים שנה, כשלעיתים שלושה דורות זוכים ללמוד אצלו, שח פעם, שלעיתים הוא מבחין בתלמידים אשר בתחילת דרכם נחשבו כבלתי מוצלחים, אולם בסופו של דבר הצליחו מאוד, ולעומתם היו כאלו שבתחילת הדרך עוררו תקווה גדולה, ואילו במשך הזמן נוכחו הכל לראות שלא הצליחו באופן מיוחד. מהי הסיבה לכך? הטעים רבי מיכל יהודה ואמר: דווקא אלו שלא הצליחו בתחילה, העתירו עליהם הוריהם תחנונים ושפכו דמעות בתפילה, הם נתנו צדקה בעבורם וקראו לזכותם פרקי תהילים, ובזכות כל זאת עלה הבן על הדרך הנכונה ועשה חיל בתורה. בצעירותו נשאל רבי משה שטרנבוך שאלה מסובכת בלימוד על ידי הרב מטשעבין, והצליח לענות תשובה מבריקה באופן מיידי. כששמע הרב מטשעבין את תשובתו הוא נענה ואמר לו: "התשובה הזאת איננה שלך! זה לא אתה!" התפלא רבי משה על תגובה בלתי צפויה זו, שכן התשובה היתה מדעתו, אולם הרבי הסביר לו מיד: "זה לא אתה! תשובה זו היא מכוח הדמעות של אמא שלך!"… גם מרן הרב שך מפליג היה בשבחה ובמעלתה של תפילת ההורים על בניהם, כאשר הוא מייחס לה את הצלחתו של הבן בתורה וביראת שמים – כמו את הצלחתו וישועתו הגשמית. בענין זה, מספר אחד ממקורביו את המעשה הבא: מעשה היה באברך אשר סבל במשך תקופה ארוכה ממיחושים שונים ומשונים, ולאחר בדיקות מקיפות שעבר – התברר כי מקורם מבעיה בלב רח"ל, בעיה חמורה ומסובכת המצריכה ניתוח דחוף. את הניתוח האמור – המליץ רבנו לבצע בחוץ לארץ, שם הוא סבר כי סיכויי הצלחתו גבוהים ביותר, האברך התכונן לנסיעה הממושכת אל מעבר לים בצער רב, כאשר בליבו מקנן לו החשש המפחיד: "מי יודע אם אחזור משם? מי יודע אם אזכה לראות שוב את משפחתי, את אשתי ואת ילדי? " מלבד החשש האמור – התעורר בליבו של אותו אברך חשש נוסף, חשש אשר נגע דווקא להוריו הקשישים אותם הוא מותיר כאן בארץ הקודש… ההורים הקשישים – לא היו בבריאות שלמה, והאברך חשש לספר להם על דבר המחלה הקשה ועל הנסיעה המתוכננת, פן תזיק הבשורה הקשה לבריאותם הרופפת. את התלבטותו ואת חששותיו – הציג בפני רבנו, כאשר הינו שואל לעצתו: האם לספר להוריו על דבר המחלה – או להעלים מהם את המידע הקשה ? דעתו של רבינו – היתה נחרצת וחד משמעית: "עליך לספר להוריך את האמת!!" – הוא פסק. "אל לך להעלים את דבר מחלתך מהם!! אולי אינך מחויב לפרט את כל הפרטים, אולי יכול אתה להמעיט מעט בחומרת המצב, אך עליך בוודאי לספר על המחלה עצמה ועל סכנת החיים בה אתה נתון!!" "מדוע?" – הקשה האברך, "איזו תועלת תצמח מכך שאבשר להם את הבשורה הקשה? הלוא בין כה וכה אין הם יכולים לסייע במאומה, ושום תועלת לא תצמח מכך שאטריד את מנוחתם!" אך רבנו לא השתכנע, רק שב ואמר: "חשוב מאוד לספר להם, וזאת על מנת שיתפללו עליך ויעתירו עבורך!! נכון, בפועל – אין הם יכולים לסייע לך במאומה, אולם עליך לדעת כי לתפילה של אבא ולדמעה של אמא ישנו כוח גדול ורב בשמים!! על התפילות האלו, על הדמעות האלו – אסור לך לוותר בשום פנים ואופן!!" (לאור הנר )

 

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (מח, כב)

ובתרגום, 'בצלותי ובבעותי' – בתפילתי ובבקשתי . רבים מקשים מדוע לא נכתב בהדיא 'בתפילתי ובקשתי'. מבארים בשם הגה"ק ה'בן איש חי' זי"ע, משל לאחד שהיה מהלך בתוככי יער עבות, ורק מקלו בידו. בתוך כדי הילוכו הגיח לעברו דוב אשר רצה לטורפו ולאכול את בשרו, הרים האיש את מטהו והעמידו כאילו קשת בידו והוא עומד לזרוק את החץ, ואכן נתפחד הדוב ובין רגע נפל על הארץ – מת. התמלא האיש שמחה, והחל להלל את המקל שבידו על שהצילו ממוות לחיים. עבר שם אחד ואמר לו, שטיא, וכי תעלה על דעתך שהרגתו במטך, לא כי, אלא על עץ גבוה בסמוך אליך עמד צייד וקשתו בידו, וכראותו האיך שהדוב מתקרב אליך ירה בו חץ ומזה נפל הדוב מת. ולענייננו יאמר, מי שאינו מבין שכל הקורה עמו על פי מעלה הוא – שמשם באים כל ה 'חיצים' הן לטוב הן למוטב, הרי הוא דומה ממש לזה שהיה מהלל למקלו על שהצילו, ולא שם על לבו שיש אחד ממעל שעשה הכל. עפ"י אלו הדברים מבאר ה'בן איש חי', שיעקב אבינו אמר לבניו, אל תדמו בנפשכם – שבמקלכם וכלי זיינכם ניצחתם את אנשי העיר 'שכם', לקחת אותה מיד האמורי, לא כן, אלא 'בצלותי ובבעותי' – התפילה לבורא כל עולמים היא אשר ערכה את המלחמה ועשתה הנצחון. (באר הפרשה )

 

"יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" (מט, יד)

דימויו של יששכר לחמור דווקא, הסביר הגר״צ מרקוביץ זצ״ל לאור ההבדל שיש בין דרך מנוחת החמור לבין דרכו של הסוס בעת מנוחתו. כאשר הסוס שב מיום עבודה מפרך ורוצים ליתן לו חופש ומנוחה צריכים להסיר ממנו את העול הקשור עליו ואז הוא רץ ומתגלגל לו להנאתו. לעומתו, החמור, די לו אם נותנים לו פינה שקטה שם הוא רובץ לנוח עם כל העול והמשא שעליו. שבט יששכר ידוע כשבט לומדי התורה. אחת הבחינות לבן תורה אמיתי היא עת המנוחה שלו. אם בשעה או בתקופה המיועדת לו למנוחה, הוא עדיין עומד עם עול התורה והיראה בשלימות, הרי זה סימן להיותו בן תורה אמיתי. אבל מי שלא תתכן אצלו מנוחה ללא הסרת העול – מעין דרכו של הסוס – אינו יכול להקרא בן תורה אמיתי. כדי לרמוז על הקשר שבין התנהגות החמור בשעת מנוחתו לבין אופיו ודרכו של בן תורה – שלעולם אינו מסיר מעל עצמו עול תורה ויראת שמים, נאמר ״יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים״. (ילקוט לקח טוב)

 

"וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול" (מט, טו)

סוחר אחד התלונן לפני הרה"ק רבי משה מלעלוב זי"ע על 'עסקיו' המוצלחים שהחלו לרדת מטה מטה רח"ל. שאלו הרה"ק האם הוא קובע עתים לתורה, נענה האיש שאין לו כל 'קביעות' בתורה, אמר לו הרה"ק, איתא (תענית כה.) שזוגתו של רבי חנינא בן דוסא בכתה בפניו על מצבם הדל, התפלל ר"ח ויצתה כמין פיסת יד והושיטה לו רגל אחד משולחן של זהב, בלילה ראו בחלום שכל הצדיקים אוכלים לעתיד על שולחן של זהב עם שלשה רגלים, ואילו הם יושבים על שולחן עם שתי רגלים, מיד הבינה שהיא קיבלה בזה את שכרה דלעתיד והתחרטה על קבלת המתנה 'בעי רחמי ושקלוהו' . תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי', פי' גדול הנס שנטלו חזרה את הרגל, כי בדרך כלל נותנים השפעות טובות מן השמים ואין נוטלים חזרה. ואמר הרמז בזה, שכאשר האדם מקיים 'גמירי' – אם תקבע שיעור קבוע בגמרא, תזכה שיתקיים בך משמיא מיהב יהבי – שיתנו לך מן השמים פרנסה בהרחבה, ומישקל לא שקלי – מה שבידך לא יאבד ממך, וכן הוה, שהלה קבע לו זמן לשקוד על דלתי ביהמ"ד בקביעות, ומאז חזר לעלות מעלה מעלה ולהצלחה מרובה. (באר הפרשה )

 

"ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה" (נ, כ)

לעתים נוכחים בני האדם לראות בעיניהם את נפלאות ההשגחה העליונה הנסתרת מהם במרבית הפעמים, ומבחינים בעליל עד כמה קצרי רואי הם אלו המתייחסים אל מקרה מסוים כ"רע", בעוד שאינם יודעים עד כמה רבה הטובה הגלומה בו עצמו. אחת מן הדוגמאות לכך היא שידוכו של רבי צבי ביאליסטוצקי, אחד מן האריות שבחבורה בישיבת גרודנא, ומקורב ביותר לראש הישיבה, רבי שמעון שקאפ, ולמשגיח רבי שלמה הרכבי, וכך מובא בספר "לעבדו בלבב שלם". ביום מן הימים נחלה הבחור החשוב צבי, במחלת השחפת. שחפת הנה מחלת ריאות חריפה, ובאותם ימים עדין לא נודע לה מרפא, ורבים מאלו שחלו בה נפטרו לאחר תקופה. צבי נסע לוורשה לדרוש ברופאים, והם המליצו שיסע למנוחה של כמה חדשים בעירת המרפא אוטובוצק. עד מהרה נסע לשם, וכעבר כמה חדשים התחזק והבריא, ושב ללימודיו בישיבה, כשבני הישיבה, אשר דאגו לבריאותו במשך תקופת העדרותו, עומדים על המשמר ומשגיחים לבל יתאמץ, עד שיחלים כליל . מנהגה של הישיבה היה לממן את הוצאות הנפש בעיירות לונא או דרוזגניק לבחורים מצטיינים במיוחד, או חלשים באופן מיוחד בגופם. משום כך באותה שנה היו הבחורים משוכנעים כי הישיבה תשתתף בהוצאות הנסיעה של הבה"ח צבי, הן משום היותו ממצוייני הישיבה, והן משום מחלתו הקשה, אולם דא עקא שבדיוק באותה שנה הודיע הגאון רבי שרגא פייבל הינד'ס, חתנו של הרב שמעון שקאפ, שהיה מראשי הישיבה והנושא בפועל בעול הכלכלי שלה, שמחמת המצב הכלכלי הקשה של הישיבה היא לא תוכל להשתתף בהוצאות כלל. גם כאשר ניסו הבחורים ללחוץ עליו, ולהסביר לו את חשיבות העניין, לא יכול היה רבי פייבל להיענות לבקשתם. כל מה שיכולתי ללוות למען הישיבה כבר לוויתי – אמר להם בצער. גם בשנה הבאה לא נסע צבי לנופש מאותה סיבה, ונותר בישיבה, מקוה לנוח מעט בין כתליה . באותה שנה דובר בו נכבדות בשידוך חשוב מאד: מרת לאה, בתו של הגאון רבי אברהם צבי גרודז'ינסקי ראש ישיבת ראמיילס בוילנא, ואחיו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזי'נסקי . כידוע, לגאון רבי חיים עוזר לא היו ילדים מלבד בת יחידה שנסתלקה בדמי ימיה, וילדי אחיו היו קרובים אליו מאד, אולם לא רק מחמת הדוד הגדול רבה היתה חשיבותו של שידוך זה, אלא אף משום שכולם ידעו כי הבחור המצטיין שיזכה בשידוך זה, יהיה בעתיד אחד מראשי הישיבה. השידוך הלך והתקדם לשמחת לב שני הצדדים, אלא שלפתע שמע הגאון רבי אברהם צבי על השחפת בה לקה הבחור, והסתפק האם להמשיך בשידוך. הגאון רבי חיים עוזר הכריע שיש לבדוק ולברר בישיבה מה היה באותם שנתיים, האם ניכרו בבחור סימני חולשה, וכן, האם נצרך לנסוע מפעם לפעם למנוחה?… כשהתברר שלא נסע אף פעם למנוחה מאז החלים, הוחלט לגמור את השדוך למזל טוב… או אז הבינו כלם, כי דוקא העובדה שלא נסע למנוחה, שהיתה נראית כדבר רע, היא שעמדה לו בסופו של דבר וסייעה לו להכנס לבית גדול זה ! רבי צבי התחתן ואף נולדו לו כמה ילדים ונעשה לאחד מראשי הישיבה, אלא שבמלחמה הנוראה נספה עם כל משפחתו במעלות קדושים וטהורים הי"ד.