ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וילך ושבת שובה – ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "וילך משה וידבר את הדברים האלה"(לא, א )

הליכות הצדיק, זהו ספר מוסר לעצמו. שאינו צריך לומר מוסר, אם רק מסתכלים על הליכותיו, מזה עצמו לומדים. "וילך משה" (לא, א ) וילך זה מלשון זריזות שתמיד משה היה הולך בזריזות והתורה מדגישה כאן זריזתו, כי גם בשעה האחרונה לפני מותו עדיין הוא היה זריז כדרכו בקודש . (תולדות יעקב יוסף)

 

"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (לא, ב )

פעם נגש נכדו של ה׳חפץ חיים׳ לסבו ושאל בתום ילדותי: ״סבא, בן כמה אתה?״ חייך הצדיק אך לא השיב . הנכד עומד וממתין, עומד ומשתומם – מדוע לא עונה לי הסבא!! וסבא עדיין מחריש . הגיעה שעתו של הילד לעזוב ולשוב לביתו. ניגש אפוא להיפרד מהסבא קדישא, וה׳חפץ חיים׳ מעניק לו מעטפה שבתוכה כסף כמתנת פרידה. מודה הילד במאד מאד. אין הוא פותח את המעטפה לספור כמה כסף בתוכה, רק מהדק היטב את הסגירה וכבר פונה לצאת. קורא לו הצדיק לשוב ושואלו: ״מדוע לא פתחת את המעטפה לספור כמה כסף הכנסתי לתוכה!!״ השיבו הנכד: ״מתנה מסבא הנה דבר יקר מאד. אין זה משנה כמה כסף בדיוק היא מכילה…״ חייך ה׳חפץ חיים׳ שוב ואמר: ״מתנה יקרה ביותר העניק לנו הבורא – מתנת החיים. וכי יש לנו שמץ של מושג או הערכה לגבי כל רגע ורגע של חיות!! נעמוד נא וננסה לחשב כמה רגעים נפלאים בחיינו… כמה טוב צפון בכל דקה ודקה, לו רק נשכיל לנצלה לטובה. והרי מתנה לא סופרים…״ יקרים כל כך רגעי החיים… ורגעים נשגבים של הימים הנוראים!! על אחת כמה וכמה… ! יהי רצון שהקב״ה יכתבנו ויחתמנו לאלתר לחיים טובים ארוכים, ולשלום בספרם של צדיקים גמורים .

 

"וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת" (לא, ח )

פעם נטרפה אניה בים, והיה בה ניצול יחיד שנסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד שאין יד אדם שנגעה בו. מתוך מצוקה נוראה ודאגה לגורלו התפלל בלהט לה' שיציל אותו . בכל יום היה סורק את האופק מקצה לקצה לראות היש מושיע?!. תשוש רעב ופצוע ניסה ואף הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים של האניה הטרופה שנסחפו אל החוף . נחמה קטנה חשב לעצמו לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות וממזג האוויר… לצריף הכניס את מעט חפציו שהטלטלו אתו בים וזה היה כל רכושו בעולם… יום אחד כאשר יצא מצריפו לחפש מזון להחיות את נפשו, פרצה דליקה בצריף הרעוע ממילא, והוא נשרף כליל על כל תכולתו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים… כל רכושו עלי אדמות . הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "למה?!, איך יכולת לעשות לי את זה?! אתה מביא עלי אסון אחר אסון, נטשת אותי לגמרי"?! וכך מרוב בכי וייאוש נרדם . רעש מנועים של ספינה מתקרבת העירה אותו מעלפונו והנה הוא רואה עשרות אנשים יורדים ממנה. היא באה כדי להציל אותו . "איך ידעתם שאני נמצא כאן? איך הגעתם לחור הזה?!" שאל בתמיהה את אלו שבאו להצילו . "ראינו את סימני האש והעשן ששלחת אלינו ופנינו לכאן… טוב שהיה לך שכל להבעיר אש בכמות כזו שנראה אותך…." הפטיר אחד המחלצים.. . הייאוש מפסיד את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד… (קול ברמה)

 

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (לא, יב )

אמרו בגמרא, האנשים ללמוד הנשים לשמוע, הטף למה באו אלא ליתן שכר למביאיהם. יש לבאר דהנה שני טעמים יש למה צריך ללמד את הקטנים, א' כדי שבתחלת גידולם יגדלו רק בתורה ולא בחכמות אחרות, שכשיתחיל ללמוד כבר שתו מן המים הרעים ולא יקבלו התורה עליהם. ב' משום זכות תורתם של תנוקות של בית רבן שאין בהם חטא, שמגינה על כל הדור. והנה בארץ ישראל אין את הטעם הראשון, שהרי אמרו חז"ל חכמים הזהרו בדבריכם שמא יגלו התלמידים וישתו מים הרעים – דוקא יגלו, אבל בארץ המקודשת לא. ולכן הקשו בגמרא האנשים ללמוד והנשים לשמוע, אבל טף למה באו, הרי מצוות הקהל היא בארץ ישראל שם אין חשש שישתו מן המים הרעים, לכן תירץ לתת שכר למביאיהם, שהקטנים יגנו על מביאיהם על ידי הבל פיהם שאין בו חטא. (חתם סופר)

 

"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע" (לא, יד )

איתא בילקוט (ח"א רמז תתקמא) שביום מיתת משה נתייחד הדיבור ליהושע, ושאל לו משה: מה אמר לך ה'. אמר לו יהושע: וכי כל ארבעים שנה שאלתי אותך מה דיבר ה'. מיד אמר משה: טוב אלף מיתות מקנאה אחת. והוא תמוה. ונראה, שהקב"ה רצה שימות משה רבינו ע"ה בנפש חפצה, אולם היות ומשה התפלל תקט"ו תפילות, וביקש שאף אם כבר הגיע זמנו של יהושע, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה, מכל מקום יהיה הוא לו כתלמיד, ובלבד שינתן לו לעבור לארץ ישראל ולא ימות, ורצה הקב"ה להראות לו, שלא יהא זה לו לנחת, לפיכך ציוה ליהושע, שאם ישאלו משה שיענה לו: "וכי כל הארבעים שנה שאלתי לך מה דיבר ה'", כי משה יהא סבור שיהושע הוא העונה אותו כך, ויקבל עליו למות, כאשר אכן אמר לבסוף: "טוב אלף מיתות מקנאה אחת". ואפילו אם אח"כ יבין משרע"ה שכך אמר לו ה' להשיב לו, מ"מ כבר הרגיש באותו רגע גודל כח הקנאה, ולא יחפוץ להיות תלמיד ליהושע. (הגר"א מווילנא זי"ע)

 

"ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך" (לא, טז )

בספרי מובא: בשעה שהגיעה שעתו של משה רבנו להיפטר מהעולם, אמר הקב"ה למלאך המוות: לך הבא לי נשמתו של משה, הלך ועמד לפניו, אמר לו מלאך המוות: משה! תן לי נשמתך. אמר לו משה: במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד, ואתה אומר לי תן לי נשמתך?! גער בו ויצא בנזיפה! הלך מלאך המוות והשיב דברים לפני הגבורה, שוב אמר לו הקב"ה לך והבא לי נשמתו, הלך מלאך המוות למקומו של משה ובקשו ולא מצאו, הלך אצל הים אמר לו היכן הוא משה, האם ראית אותו? א"ל הים: מיום שהעביר את ישראל בתוכי לא ראיתיו, הלך מלאך המוות אצל הר סיני, אמר לו לא ראינו אותו . הלך המלאך המוות אצל גיהנם אמר לה: היכן הוא משה האם ראית אותו? אמרה לו גיהנם שמוע שמעתי אותו, אך לא ראיתי אותו. הלך אצל מלאכי שרת אמר להם: משה, ראיתם אותו? אמרו לו: לך אצל בני אדם . הלך אצל ישראל אמר להם: משה ראיתם אותו? אמרו לו: אלוקים הבין דרכו, אלוקים גנזו לחיי העולם הבא, ואין כל בריה יודעת בו, שנאמר "ויקבר אותו בגי" (דברים לד, ו) כיוון שמת משה היה יהושע בוכה ומצעק ומתאבל עליו במרר, והיה אומר: אבי, אבי, רבי, רבי, אבי שגדלתני, רבי שלמדתני תורה, והיה מתאבל עליו ימים רבים, עד שאמר לו הקב"ה ליהושע: יהושע! עד כמה אתה מתאבל והולך? וכי לך בלבד מת משה? והלא לא מת אלא לי! שמיום שמת אבל גדול הוא לפני, שנאמר: "ויקרא ה' אלוקים צבאות היום ההוא לבכי ולמספד", אלא מובטח שבן העולם הבא הוא, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם".

 

"ואמר ביום ההוא הלא כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני…" (לא, יז-יח)

כתב הרה״ק בעל ה"שם משמואל" מסוכטשוב זי״ע, הקשו המפרשים, אחרי שיאמרו "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" ויתוודו על חטאתם, למה עוד יסתיר פני רחמיו מהם? אלא פירש הרה״ק רבי בונם מפשיסחא זי״ע, שמאמרם "על כי אין אלקי בקרבי" – זה עצמו הוא חטא! שהם חשבו עצמם שהם נדחו מפני הקודש, שהקב"ה לא חפץ בהם וזה גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, כי ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא (סנהדרין מד.), וכתיב, (במדבר לה. לד) "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ואמרו ז"ל (ספרי שם), אף על פי שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. אלא שהיא בהסתרת פנים ואינה נגלה. זה מה שסיים הכתוב, "ואנכי הסתר אסתיר" – היינו, לא כמו שאמרו, "כי אין אלקי בקרבי", אלא, "ואנכי הסתר אסתיר" – אני נמצא אבל בהסתרה ולא בגלוי, עד כאן דבריו ז"ל. וממשיך הרה׳׳ק בעל השם משמואל זי"ע – ובאמת, זה גורם חיזוק גדול לכל איש. שבכל עת יצייר בדעתו, כי אפילו איך שיהיה, עדיין שכינה שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה. וכמאמר חז"ל בש"ס (תענית יא.) "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", שנאמר (הושע יא. יב) "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". ומסיים בלשונו הק': "ומי הוא שלא יתחתכו ויהמו מעיו מאהבת המקום ויראתו – בזכרו את הדברים האלה".. .

 רק אתה יכול "מה ה' אלוקיך שואל מעמך!" כל אחד מגלה את ה' במקומות שרק הוא יכול לגלות אותו, לכל אדם יש מסלול ותפקיד משלו, ואף אחד אחר בעולם לא יוכל להשלים את העבודה במקומו! (נקודות של אור – ספינקא)

 

שבת שובה 

 

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" (ל, ב )

משל לאדם שחטא בחטא חמור במיוחד, אין כל ספק שכל בתי המשפט שהוא יעמוד בפניהם יחייבוהו ויענישו אותו קשות. בתי משפט אלו כפופים הם לחוקים כתובים וברורים ושם מדובר במפורש על חטא זה ועל עונשו. הדרך היחידה להנצל היא להתייצב בפני המלך, לפנות אל רחמיו הרבים ולבקש את מחילתו. המלך מסוגל, מפאת סיבות שונות, לחרוג מספר החוקים ולחון את הנאשם אם הוא רואה את חרטתו ואת רצונו האמיתי לשוב בתשובה ולהטיב את דרכיו. עפ"י זה מסביר המגיד מדובנא את הפסוק: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך". הכשלון בעוון גרם לכך ששוב אין אפשרות להנצל ע"י בתי הדין הרגילים. הדרך היחידה להנצל היא להגיע, כביכול, עד ה' עצמו, "עד ה' אלקיך", עד לפני כסא כבודו כאשר האדם מראה שהוא שב בתשובה מעומק לבו ורצונו להתחיל בחיים חדשים של עשיית רצון ה' בלב שלם, כאן טמון הסיכוי היחיד להנצל .

 

"שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך" (הושע יד, ב )

הרה״ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי״ע אמר: ״שובה ישראל״. ואם תאמר: כיצד שבים בתשובה, מה נקבל על עצמנו, במה נחייב את עצמנו, באילו גדרים וסייגים? הדבר יובן במשל: אדם יצא מביתו ביום שרב, וביקש להגיע לעיר הסמוכה. הוא התחיל ללכת, והשמש קפחה על ראשו. הזעה נגרה ממנו פלגים פלגים, ברכיו פקו, והמשא הכביד על שכמו. כאשר זכר כמה שעות הליכה לפניו, מה רחוקה הדרך ומה קשה היא, נפלה רוחו בקרבו והוא החליט לשוב על עקבותיו, להמתין לעת אחרת, למזג אויר אחר, להזדמנות אחרת . אבל אם הוא חכם, יסיח מלבו את המטרה הסופית, את הדרך הרחוקה, ויאמר לעצמו: ברצוני להגיע עתה רק עד העץ ההוא ולחסות בצלו. כשיגיע לאותו עץ, יינפש מעט ויאמר: עתה אין רצוני להגיע אלא לאבן ההיא, לשבת עליה. וכך, מנקודה לנקודה, ימצא את עצמו במחוז חפצו. זהו שנאמר: ״שובה ישראל״. כיצד? התשובה היא: ״עד״. סמן לעצמך מטרות קרובות, נראות לעין, רק עד שם. מי שיקבל על עצמו ללמוד ברציפות, ללא הסח הדעת, בכל רגעי הלימוד, כל היום כולו, כל ימות השנה, לא ישיג מאומה, שכן החלטה זאת בעבורו היא בבחינת ״על מנת שתעלה לרקיע״. אבל אם הוא יציב לעצמו יעד, ״עד״, ללמוד ברציפות רבע שעה, ואז ינסה להגדיל את הטווח – יצליח ויגיע ״עד ה' אלוקיך״… "כי כשלת בעונך " כישלון לכאו' הכוונה לשגגה, ועוונך הינו במזיד, א"כ קשה מה הפשט "כי כשלת בעוונך"? התשובה. אם אתה מוצא את עצמך נכשל בשגגה, אל תצטדק "נו, זה קרה בשוגג" כי מסתמא אתמול, שלשום עברת עבירה במזיד, והעוון במזיד גרר אחריו עתה כישלון בשגגה, כי "עבירה גוררת עבירה", כשם שמצוה גוררת מצוה . ידוע מה שמסופר על הפגישה בין רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל לרבי מטשורקוב זצ"ל, אמר לו האדמו"ר: ר' מאיר! איני מקנא בך על מצוה זו של ייסוד הדף היומי, אלא אני מקנא בך וגם מעוניין מאוד לדעת מה המצווה הקודמת לה, מצוה גדולה שעשית, שבגינה זכית – כי תתגלגל זכות זו על ידך". (להגיד  )

רבי יעקב יוזיף זצ"ל היה תלמיד ותיק של רבי ישראל מסלנט זצ"ל, והיה הראשון מבין גורי האר"י אשר יסד ישיבה על פי רוחו ושיטתו של רבו, אבי תנועת המוסר. בשנת תרמ"ח נתמנה ר' יעקב יוזיף לרב הכולל של ניו יורק. הוא עזב את עבודתו בווילנה ונטה לגור בארה"ב, כאשר מגמת פניו להפיץ את תורת המוסר והיראה. תקוותו לעשות רבות למען היהדות הנאמנה בניו יורק התנפצה כזכוכית עלי סלע. יהודי ארה"ב היו עסוקים ראשם ורובם ב"לעשות כסף" ובהגדלת הרכוש ובתוספת של מותרות וחיי רווחה. מרוב אכזבה ועגמת נפש הוא נפל למשכב וסבל משיתוק. למרות מחלתו ומצב בריאותו הלקוי, הוא ציווה ב"שבת שובה" שיביאו אותו על כסא לבית הכנסת, כדי שיוכל לשאת לפני הציבור את דרשת "שבת שובה", כפי מנהגו עשרות בשנים. עם התפרסם הידיעה כי הרב יישא דרשת "שבת שובה", התכנסו ובאו לבית הכנסת אלפי אנשים לשמוע את דרשת ר' יעקב, אשר זמן רב לא השמיע את דרשותיו עקב מחלת השיתוק . אחרי שהעלוהו על הכסא לעבר הבימה, התחיל לדבר בקושי ובקול רפה: הרמב"ם אמר בהלכות תשובה.. . לפתע נוכח לדעת כי הוא שכח את דברי הרמב"ם. ושוב הוא פתח ואמר: הרמב"ם.. ושוב נשתתק, כי שכח אשר רצה לדרוש, לאחר שתיקה ארוכה ולאחר מאמצים לזכור דברי הרמב"ם, נוכח כי אכן הדברים נשכחו ממנו לחלוטין. והנה הרב התאמץ בשארית כוחותיו, ובקול בוכים אמר בקול רם: שכחתי את הרמב"ם… אנכי שהייתי מפורסם ובקי בכל חדרי התורה, שכחתי מה שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה, ראו מה סופו של האדם!… הריני דוגמה חיה לפניכם, קחו ממני מוסר לחזור בתשובה בעוד מועד, בעוד בכוחכם לעשות תשובה ולתקן, עד שלא יגיעו ימים, אשר תרצו להיזכר מה אתם רוצים ולא תזכרו מאומה!!.. הרב התרגש מאוד ופרץ בבכי מר, וקהל האלפים שהיה באותו מעמד נסחף איתו לבכי גדול. וההתעוררות לתשובה היתה עצומה. ואמרו: יותר מה שפעל ר' יעקב כל ימי חייו – פעל בשבת שובה האחרונה לחייו . (אוצרות התורה )