ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וישב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ב)

מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דיברו אחד בפה ואחד בלב. (רש"י) כ"ק האדמו"ר רבי יחזקאל הלברשטאם משינאווא זצ"ל הקפיד תמיד שיהיה תוכו כברו. בהיותו פעם בעיר אוהעל נשא דרשה בבית הכנסת וכעבור שנים התעורר ספק בליבו האם כל כוונתו בדרשה זו היתה לשם שמים.. . מה עשה? קם ושב לעיר אוהעל וציוה להכריז שיבואו כולם לבית הכנסת כי רוצה לדרוש לפניהם, ואכן נתאספו כל אנשי העיר לשמוע דרשתו . עלה רבי יחזקאל על הבימה וכך אמר: שמעו נא רבותי! לפני שנים אמרתי כאן דרשה ולא הייתה כוונתי לשמים בשלימות, וזהו חטא גדול לדרוש בכוונות לא רצויות ופניות לחוץ. רציתי איפוא לחזור בתשובה על זה, על כן באתי לכאן וכינסתי אתכם, כדי שיהא ממש באותו מצב כמו שהיה אז בשעת הדרשה. והנני מבקש באזני כולכם מהקב"ה שימחל לי . (מגדולי החסידות)

 

"ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו " (לז, יח)

הרה"ק רבי יצחק מוורקי זי"ע אמר: כאשר אחד מדבר עם השני, אזי יכולים לראות כי השנאה ביניהם מיותרת ובטעות יסודה, ורק הולכי רכיל הפרידו ביניהם, ממילא מתפייסים ונעשים אוהבים. אבל כאשר מתרחק אחד מחבירו, ואינם מדברים זה עם זה, אף אחד אינו שואל את השני מדוע עשית ככה, אינו שומע תירוצו של חבירו, אזי השנאה מתגברת והולכת . זהו הפירוש "ויראו אותו מרחוק", לפי שלא נתקרבו לדבר עמו ולברר את סיבת שנאתם, על ידי זה הגיע אחר כך השנאה עד אשר "ויתנכלו אותו להמיתו"…

 

"וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל א ותו מידם להשיבו אל אביו ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים" (לז, כא- כד)

מפרש רש"י ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו (ב"ר ושבת כב, א). תמהים כולם, א"כ מה היתה הצלתו של ראובן, להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים. הרי שנינו ביבמות (קכא, א) מי שנפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת אבל אם נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת. רואים שמי שנפל לחפירה מלאה נחשים נחשב כוודאי מת. בספר "יגדיל תורה" מובא הסבר מענין שהסביר הרה"ק בעל ה"בית ישראל" מגור זי"ע ע"פ סיפור שהיה: מעשה שאירע אודות אחד הצדיקים מרוסיה, שנתקף באמצע הלילה תשוקה חזקה לעלות לארץ הקודש. החליט לצאת בעיצומו של הלילה, ושלח לקרוא לעגלון, שיכין את העגלה לנסיעה. באותה תקופה הוצרכו לנסוע בעגלה עד לעיר הנמל אודיסה ומשם היו מפליגים באוניה. כששמע העגלון את בקשת המשמש לצאת לדרך באמצע הלילה, כשהדרכים מלאות שלג וערפל, שלחו מביתו בכעס. לקול צעקותיו התעוררה אשתו וכששמעה שגירש את המשמש, זעקה: "כיצד מיאנת להיענות לבקשת הרבי, הרי עלול הדבר לפגוע בנו – אינך יודע עם מי יש לך עסק"! עד שהשתכנע לצאת לדרך . הם נסעו בחשיכה עבותה. העגלון הישן למחצה נסע כשיכור ובטעות נכנס לסימטה בה דר הפריץ. הסוסים דהרו לתוך החצר, פגעו בבית הפריץ ושברו את השמשות. לקול הנפץ התעורר הפריץ ויצא בזעם ובידו רובה דרוך על מנת לירות בעגלון. העגלון המבוהל הראה באצבעו על הרבי שישב מאחוריו מכורבל במעילו, כלומר – הוא האשם בדבר, הוא כיון אותי לנסוע מכאן . מן השמים עזרו, יד הפריץ שותקה, והבין שאיש קדוש לפניו, הוא ביקש סליחת הרבי, הרבי שילם לו את הנזק, והעסק הסתיים בכי טוב. לאחר מכן שאל הרבי את העגלון, אם אתה נוסע כשיכור וגורם נזקים, מדוע אתה מצביע עלי? ענה העגלון בחכמה: "אני הייתי אמור לישון כעת במיטתי, כלל לא חפצתי לצאת לדרך בעיצומו של ליל סגריר. אולם הזהירוני שהנך צדיק גדול, ואוי לנפשי אם לא אשמע לבקשתך, לכן הסכמתי. אך כשארע מה שארע בבית הפריץ, אמרתי בלבי, במקום שיהרגוני, עדיף שאצביע עליך. אם הנך צדיק וקדוש כפי שאומרים עליך, מן השמים יצלוך. ואם הנך מעמיד פנים, אכן מגיע לך כדור בראש"… כמו כן – הסביר ה"בית ישראל" מגור זי"ע – השבטים דנו את יוסף למיתה, בטענה שהוא משתרר עליהם, ומוציא דיבתם רעה, והם עלולים להידחות בגינו. אך ראובן סבר שיתכן שיוסף צדיק יסוד עולם ודרגתו גבוהה משל כולם. על כן הציע להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים. אז יראו מה האמת, אם הוא אכן צדיק יסוד עולם, הוא ודאי ינצל מהם, ואם לא, "מגיע לו"… (פנינים)

 

"והנה ארחת ישמעאלים… וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט" (לז, כה)

אם נצעד יחד עם יוסף הצדיק לכל אורך העלילה, נבחין כי גם במקומות האפלים ביותר אליהם נקלע, תמיד שלח לו ה' קרן אור בחשיכה, בבחינת "בצר הרחבת לי" (תהלים ד, ב). כאילו אמר לו ה' "בני, אמנם מרחק אתה מאביך, אך אני אביך שבשמים נמצא כאן אתך, ואני הוא שמוביל אותך למקום שאתה בא אליו". זה מתחיל בבור אליו הושלך יוסף, בור השורץ נחשים ועקרבים שבאורח פלאי אינם נוגעים בו לרעה. יוסף בוודאי ראה מסביבו את השרצים הללו מסרבים להתקרב אליו, וחש שגם בבור האפל, נמצא איתו ה' יתברך. גם כאשר הובילוהו הישמעאלים למצרים, מן הסתם הרגשתו היתה קשה מאד. הוא, ילד השעשועים של אביו, מובל כאחרון העבדים… ומי מכרו לעתיד גרוע ולא ידוע? לא פחות ולא יותר – אחיו, בשר מבשרו. אלא שאז מבחין הוא מזוית עינו בחיוכו של אביו שבשמים, המרמז לו שהוא כאן איתו ודואג לו. יודע הוא כי בדרך כלל נושאים הערבים לצורך מסחרם עטרן ונפט המדיפים ריח רע, ואילו כאן באופן חריג הם מובילים בשמים בעלי ריח טוב. שאף יוסף את ניחוחות הבשמים, והתמלא בתקוה . כל אדם הנמצא בעת צרה, יכול לגלות את חיוכו של אביו המשגיח עליו ממרומים. רק צריך לתת את הדעת ולהבחין בהארת פנים זו, ויוסף הבחין גם הבחין, והשגחה זו היא שהחזיקה אותו לבל יפול במשברי חייו. תחושה טובה ובטוחה זו באה לידי ביטוי במילותיו גדושות הבטחון של דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ד): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". למה? "כי אתה עמדי". וממשיך דוד המלך ומסביר: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" – גם כאשר הקדוש ברוך הוא מכה בנו בשבט של מוסר, בכל זאת חשים את המשענת – והמה ינחמוני. משל למה הדבר דומה – ביום בהיר אחד חשקה נפשו של בן המלך לצאת ליער לצוד לו ציד. במהלך המסע, העמיק בן המלך אל תוך מעבה היער, ולא שת לבו לחבורת שודדים האורבת לעוברי דרכים. השודדים הבחינו בו מיד. "זה בן המלך", ציין אחד מהם. ללא אומר ודברים החליטו חבורת הרשע לחטוף את בן המלך, וברגע אחד התנפלו עליו. הוא נסה בכל כוחו להמלט מהם, אך מה היה כוחו מול החבורה הרצחנית. כך הוא הובל כפות ומושפל אל עתיד לא נודע. באותה שעה, כפרי אחד שהתגורר בסמוך ליער, היה בודק ביער אילו עצים כדאי לחטוב לקראת החורף. ממקומו המרוחק קמעא הבחין בנעשה, והחליט להיחלץ לעזרת בן המלך. בכוחות כבירים ובגרזן פלדה הצליח לשחרר את בן המלך מידי שוביו, ואספו אל ביתו. בינתיים, בעיר הממלכה – הכל סובבים נרעשים סביב החידה להיכן נעלם בן המלך. פלוגות חיילים נשלחו לארבע רוחות השמים בחיפושים נמרצים. רק לאחר מספר ימים, מצאו את מקום משכנו בבית הכפרי ליד היער. הודו החילים לכפרי בשם המלך על הצלתו, ובקשו שימסור את הנסיך להשיבו אל אביו המלך. אולם הופתעו כשנתקלו בסירוב מוחלט מצד הכפרי להשיב את ה'אבדה'. תמהים ומתפלאים על נועזותו של הכפרי, שבו אל המלך ומסרו את דבר סירובו. המלך הופתע גם הוא, אך אמר "שמא בכבוד חפץ הכפרי… אחרי הכל הרי הוא שהציל את בני מחמדי ממות. אשלח אליו משלחת שרים היושבים ראשונה במלכות". אלא שהסירוב המוזר שב על עצמו גם כעת. המשלחת המכובדת נדהמה לנוכח קבלת הפנים הנחרצת שציפתה להם. "בן המלך נשאר אצלי!" חרץ הכפרי את גורל הבן. כששבו למלך בידיים ריקות, כבר לא יכול היה המלך לעצור את זעמו. "עז פנים הוא כפרי זה!" הסיק המלך, והפעם נקט באמצעים חמורים יותר – לא שרים ולא תודות, רק מכתב פשוט נשלח אל ביתו של הכפרי, ובו פקודה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם לא ישיב את בן המלך עד יום שישי בשעה 12:00 בצהרים, אחת דתו להמית! עברו הימים ובבית המלך הצפייה הולכת וגוברת. "האם יבוא הכפרי היום או לא?" כך נקרה המחשבה בלב כולם. עד שהגיע היום האחרון, יום שישי. שעות הבוקר המוקדמות כבר עברו, השעה כעת עשר בבוקר, והכפרי ובן המלך אינם נראים באופק. ב- 12:00 שעון הממלכה מצלצל, ואתו נשמעות דפיקות בבית המלך. הדלת נפתחת והנה ניצב לו שם, מי אם לא הכפרי, כשלצידו בן המלך הנעדר. ההתרגשות בחדר עלתה לגבהים, זה ימים רבים שלא ראה המלך את בנו. דמעות רבות הציפו את עיני בני המלוכה למראה המפגש המרגש שהתרחש מול עיניהם. גם הכפרי התרגש עם כולם, אך לאחר כמה דקות הבחין שהוא כבר מיותר ופנה לצאת… "רגע!", עצר אותו המלך, "לא אפגע בך לרעה, שהרי הצלת את חיי בני, אך חייב אני לשאול אותך שאלה שאינה נותנת לי מנוח: מה פשר ההתעללות הזו?! מה ראית על ככה שהתמהמהת מלהביא את בני עד לרגע האחרון? ובכלל, כיצד עלה בדעתך לסרב למשלחות החיילים והשרים ששלחתי אליך, איך לא חששת לנפשך?! " חייך הכפרי בשובבות ונענה: "ראה אדוני המלך, אני הוא כפרי פשוט המתגורר לו במעבה היער, חיי די משעממים, חוץ מלחטוב עצים ולשאוב מים ואולי לצוד פה ושם כמה ארנבות, אין לי בחיי כלום! " "ביום בהיר אחד", המשיך הכפרי, "ראיתי חבורת שודדים מתנפלים על נער צעיר, הבחנתי מיד שזהו בן המלך, ומצאתי לעצמי הרפתקה מעניינת שתכניס מעט צבע לחיי האומללים, קפצתי מיד להצילו והבאתיו אל ביתי. הרגשתי חשיבות, כעת בן המלך נמצא בביתי! כששלח אדוני המלך את המשלחת לביתי, מיד הסקתי לעצמי שאם אשלח מיד את בן המלך כמצופה, אזי כאן תגמר ההרפתקה שלי ואחזור לחיי המשעממים, לכן החלטתי לסרב ולמשוך את החוט עד שלא תהיה בררה". "אמנם", סיים הכפרי במבט משעשע, "המלך כעס עלי, אך הרגשתי בשמים, יש לי עסק עם המלך, אני איתו במשא ומתן, הוא שלח לי שלוחים, אני מסרב, הוא שולח לי מכתב, וגם לזה אני ממאן. חיי השקטים קבלו טעם וצבע… אבל כעת כנראה נגמר מסע ההרפתקאות שלי, ואאלץ להמשיך להשתעמם עד ההרפתקה הבאה… " מה אנו יכולים ללמוד מכפרי זה? גם כאשר חווים אנו קשיים וצרות, עלינו לזכור מי עומד מאחורי הניסיונות הללו. לראות את יד ה' שבדבר. להבין כי אין לנו עסק עם איזה מזל רע, אלא מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו – הוא שמדבר איתנו! אנחנו בקשר עם המלך אבינו החנון והרחום שהחליט שמגיעה לנו הצרה הזו. על ידי שרואים מצד אחד את השבט שבצרה ומצד שני את המשענת, אז – "המה ינחמוני!" (אוצרותינו)

 

"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (לח, כו)

אמרו חז"ל יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא (סוטה ז:) אחד מתלמידי הרב מפוניבז' – הגרי"ש כהנמן זצ"ל שהוסמך לרבנות מספר: אחרי שלמדתי טוב שולחן ערוך עם נושאי כליו ועברתי את כור המבחן אצל גדולי הרבנים, ביקשתי את ברכתו של הרב מפוניבז'. אמר לי הרב: "למדת טוב שולחן ערוך כדי לדעת מה להשיב לשואלים. אך עדיין לא למדת כיצד להשיב כאשר אינך יודע. לא אברך אותך אלא רק אחרי שתכנס לחדר הסמוך ותשנן לעצמך בפיך מאה פעמים את המלים: "איני יודע"… רק אחרי שתרגיל לשונך לומר גם "איני יודע" אתן לך את ברכתי שתצליח ברבנות"… (הרב מפוניבז')

 

"ויוסף הורד מצרימה" (לט, א)

כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים… (רש"י) תמר ידעה שמזרעה עתיד לצאת דוד המלך ע"ה, וגם אשת פוטיפר ידעה שעתידים לצאת מזרעה אפרים ומנשה, שאמנם היו בניה של אסנת בתה שנשאה ליוסף. אמנם יש להקשות אם באמת לשם שמים נתכוונו, מדוע א"כ תמר זכתה ואשת פוטיפר לא? אלא אדם צריך לדעת שכשמתכוון לעשות דבר 'לשם שמים', הכוונה בזה שגם אם לא יצליח לו הוא יידע שגם זה משמים, ואז האדם נבחן, כשרוצה לעשות לשם שמים ולא הולך לו. אשת פוטיפר שראתה שלא מצליחה ויוסף ברח החוצה אמרה, גם לי גם לך לא יהיה, וקברה אותו עמוק בבית הסוהר כך שלא יוכל לעולם להתחתן… משא"כ תמר ברגע שתפסוה ויהודה אמר הוציאוה ותישרף הסכימה ליפול לתוך כבשן האש ובלבד שלא להלבין את פניו, מדוע? כי אם מתכוונים לשם שמים אז כעת זהו הלשם שמים! לתת הכנעה. אמנם עשתה גם השתדלות ולכן שלחה לו את הרמזים, אך כוונתה היתה בכל המהלך לשם שמים – כלומר לפי הסיבות ואיך שה' מכוון אותה… (כ"ק אדמו"ר מספינקא שליט"א)

 

"ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (לט, ו)

לכאורה, מה הקשר בין תחילת הפסוק לבין סוף הפסוק שהיה יוסף יפה תואר. בספר 'פה קדוש' מבאר על פי המסופר בתנ"ך (דניאל פרק א) שדניאל חנניה מישאל ועזריה נלקחו להיכל נבוכדנצר מלך בבל, וסירבו לאכול מן המאכלים שהביאו לפניהם והסתפקו רק בזרעונים ובמים. שם נאמר "ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האכלים את פת בג המלך". דהיינו, למרות שאכלו רק זרעונים ומים – נראו טוב יותר מכל האחרים שאכלו מאכלים דשנים . זהו שאומר הפסוק על יוסף: "ולא ידע איתו מאומה", יוסף סירב לאכול אצל פוטיפר שום דבר אחר, "כי אם את הלחם אשר הוא אוכל", רק לחם הסכים להביא אל פיו, ואף על פי כן "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה". (במחשבה תחילה )

 

"והשיבך על כנך" (מ, יג )

סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: בבית מו"ח שמעתי על אברך ת"ח שבא אל מרן הגרי"ש אלישיב בשאלה כדלהלן. אשתו התקבלה לעבודה טובה ורווחית במשרד למחשבים, ברם, רוב עובדי המשרד הם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. השאלה היתה, האם כדאי וראוי שהאשה תעבוד במקום כזה, או שמא יש לחשוש מההשפעות הלא-חיוביות של העובדים השונים באורחותיהם? יצויין שהמשכורת שהוצעה לאשה, היתה מכובדת מאוד, ונחשבת למשכורת שבכוחה לפרנס את המשפחה בכבוד. מרן הגרי"ש השיב לת"ח בהאי לישנא: 'אם הינך רוצה כסף – תן לאשתך לעבוד במשרד ההוא; אם הינך רוצה אשה – אל תרשה לה להמשיך ולעבוד שם'!… האברך שמע, וקיבל. ביום שלמחרת נכנסה אשתו אל מנהל המשרד, שטחה לפניו את חששותיה, וסיפרה לו את דבריו של מרן שליט"א, והודיעה שלמרות המשכורת הטובה שהיא אמורה לקבל כאן, היא נאלצת לעזוב את העבודה. המנהל היה המום. מעולם לא שמע על עילה שכזו לפרישה מן העבודה. עילה הקשורה כל-כולה לצניעות. הוא כבר שמע שאנשים עוזבים את העבודה שלהם, משום שהם מעתיקים את דירתם לאזור אחר, או משום שהמשכורת אינה מספקת את רצונם, וכיוצא-באלו סיבות אחרות. אבל שאישה תעזוב את מקום עבודתה, רק משום שרב גדול בתורה אומר לה לעשות זאת, מטעמי צניעות, על כך הוא לא שמע מעולם. הוא ניסה לשכנע את העובדת, ולהניא אותה מהצעד שהיא מתכוננת לעשות, אבל הדברים לא פעלו על ליבה. הציווי 'לא תסור מכל אשר יורוך' היה חשוב לה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות, והיא ובעלה האמינו בכל ליבם שאם הרב אלישיב הוציא את הדברים הללו מפיו, הרי שזו היא אמת לאמיתה, וכך הם מצווים לעשות. האישה עזבה את העבודה וחזרה לביתה, ולא התחשבה בכך שקשה למצוא עבודה, במיוחד כזו המכניסה סכום כסף גדול. לא חולפות ארבעים ושמונה שעות, ומנהל המשרד נראה בפתח ביתה של האישה, ובידו תיק עב-כרס. עקרת הבית שלא ידעה את סיבת בואו, הופתעה מאוד, והבחינה שהתיק שבידיו הוא תיק העבודה שלה, שבו נמצאים המסמכים עליהם עבדה בימים שלפני פרישתה. 'לאחר ששמעתי את דברייך, אמר המנהל, ידעתי שלא יתכן לאפשר לאשה שכמותך לעזוב את המשרד… והחלטתי שמהיום ואילך תבצעי את כל העבודה שעשית עד היום במשרד – בביתך הפרטי'! המנהל הסביר שלאחר שראה את נאמנותם הבלתי-ניתנת – לפקפוק של בני הזוג, לריבון העולמים, הבין שהם ה'רכש' הטוב ביותר של המשרד, ולכן אין כל מניעה שהאשה תבצע את עבודתה בבית. 'בטוחני שתשמרי על נאמנות מוחלטת לעבודתך, גם אם תעבדי בבית', אמר. זכות שצייתו להוראה, הרוויחו בני הזוג את הכל. (ברכי נפשי)