ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וישלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (לב, ב )

וברש״י, ׳אחרון אחרון חביב׳, היינו שלפי סדר חביבותם כך הרחיקם מעיניו של עשו . הקשה הרה״ק משינאווא זי״ע האיך הותר ליעקב לעשות כן, הלא ׳אין דוחין נפש מפני נפש׳ (אהלות ח ו) ? אלא, מתרץ ה׳דברי יחזקאל׳, שהרי כלל ידוע הוא כי ׳אלוקים יבקש את הנרדף׳ (קהלת ג טו) ואפילו צדיק הרודף את הרשע – גם כן אלוקים יבקש את הנרדף (מדרש קהלת ג) ומכיוון שהשפחות ובניהם היו נרדפים מבני הגבירות, ידע יעקב שעשו לא יוכל להרע להם, כי הקב״ה שומרן מכל משמר, לכן העמידן ראשונה, ולאחריהן את לאה וילדיה שיותר מסוכנים המה מבני השפחות אבל לא כמו רחל, כי לא היו נרדפין כבני השפחות, אבל גם לא היו אהובות כרחל ובנה, ואת רחל ובנה החביבין ביותר שעליהם אין כל כך שמירה מרוב חביבותם, לכן העמידם -׳אחרון אחרון ׳חביב׳ – כי לפי גודל החביבות כן גודל השמירה הנצרכת לאדם. ובעל ה׳ברך משה׳ מסאטמאר זי״ע הוסיף (אות ג), דלכן נאמר (לג ה ־ ו) ׳ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוונה, ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו׳, דאיתא ב׳בעלי התוספות׳, שמדיוק הפסוק נראה שאצל השפחות רק הן השתחוו ולא בניהם דכתיב בהן ותשתחוונה (לשון נקבה), ואילו גבי בני הגבירות (לאה ורחל) השתחוו הן ובניהן, שבהן נאמר וישתחוו (לשון רבים) והיינו שגם בניהם השתחוו, והטעם כמו שאמרנו, כי בני השפחות לא נתייראו כ״כ מעשו בהיותם ׳נרדפין׳ וה׳ עמהם, לכן לא השתחוו ולא הכניעו עצמם לפני עשו. ואכן, כראות עשו כי יש מבני יעקב שאינם מתפחדים ממנו כלל ועיקר, שאלו ׳מי אלה לך׳ – מי הם אלו אשר אמיץ לבבם ואינם מתייראים ממני, אמר לו יעקב אבינו ׳הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך׳ -שיש עליהם שמירה מיוחדת של אלוקים יבקש את הנרדף. (באר הפרשה)

 

"עם לבן גרתי" (לב, ה)

"גרתי בגימטריא תרי"ג. עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י). המפרשים תמהים, מדוע צריך היה יעקב לספר לעשו על מגוריו עם לבן, ועוד להוסיף ולהדגיש בפניו כי 'תרי"ג מצוות שמרתי'? וי"ל דבאמת צריך להבין כיצד מלאו לבו של עשו לצאת ולהלחם ביעקב אבינו, צא וראה כי אף המלכים האחרונים היו יראים לצאת ולהלחם בישראל, כמו שמצינו בנבוכדנצר וכדו', אלא עשו חשב כי מאז בא יעקב לבית לבן והשתקע שם כ' שנים, בוודאי נמשך להיות כאנשי המקום ונדבק מטומאת לבן. מה עוד שעזב את ארץ ישראל ואף ביטל מצוות כיבוד אב, לכן מלאו לבו לצאת למלחמה נגדו. כדי למנוע את עשו מלהילחם כנגדו, שלח יעקב להודיעו: "עם לבן גרתי" – אכן הייתי בבית לבן שנים רבות, אך כל אותן שנים הייתי רק בבחינת 'גר' [כדרך שאומרים בהגדה של פסח: "ויגר שם – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם"], וכן "תרי"ג מצוות שמרתי", ונותרתי בשלימות ללא כל שינוי והשפעה. (חוות דעת)

 

"ויהי לי שור וחמור" (לב, ו )

מסופר על האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך זיע"א, שלפני שנתפרסמו ערכו גלות, והיו מחזרים בעיירות כאביונים. בכל פעם שהגיעו לעיר לודמיר לא נמצא להם מקום לינה אלא אצל חסיד אחד ר' אהרן שמו. לימים כשנתפרסם שמם בעולם הגיעו פעם ללודמיר במרכבה רתומה לסוסים. יצא לקראתם גביר גדול מנכבדי העיר והזמינם ללון בביתו. לא אמרו לו, לא הן ולא לאו ושילחוהו לביתו. כשנכנסו העירה פנו תיכף אל ביתו של ר' אהרן, וביקשו מהבעל העגלה להביא את המרכבה עם הסוסים אל בית הגביר. ונשארו ללון אצל ר' אהרן. למחרת השכים הגביר לחפשם, וכשלא מצא אותם, לא הסתיר את כעסו, מדוע זה לא סרו אל ביתו, ולמה שלחו אליו את הסוסים? אמרו לו הצדיקים, אנו הרי נשארנו אותם זושא ואלימלך כשהיינו, רק המרכבה והסוסים נתחדשו, חשבנו איפוא שכבודו רוצה לארח את הסוסים ולתת לפניהם מספוא.

 

"כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (לב, כט )

יש מי שבעת התפילה או כשהוא עוסק בתורה ובמצווה, הנו זוכר את ה׳ הניצב עליו, אבל משיצא לשהות בין הבריות בעבודת הבית או בשדה, נשכח ממנו הכל, וכבר נדמה לו כי פלוני הזיק לו בענין פלוני, ומתקנא ברעהו ש׳הרוויח׳ בכוחות עצמו כך וכך… לזה בא שרו של עשו והעיד ׳כי שרית עם אלוקים ועם אנשים׳, כלומר שאף בשהותו בין אנשים היה עם אלוקים, ולא הסיח דעתו מהבורא יתברך שמו בכל עת ובכל מצב. (קדושת לוי)

 

"כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים" (לב, לא )

ביאור הדברים הוא עפ"י משלו של הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע, לאב שרצה להרגיל את בנו שלא לפחד מכל דבר שבעולם, מה עשה, הלביש עצמו בעורו של דוב, והיה מהלך סביבות בנו ובתוך כך השמיע קולות משונים ומפחידים כדוב. אך הבן שחכם היה הכיר כי בתוך הדוב מסתתר אביו רחומו, התבונן בפניו וזעק לעברו, אבי אבי, הרי לא דוב אתה אלא אבי, אף אם תתסתר מתחת לעור הדוב מכיר אני אותך, ולא אפחד, כי הרי אבי אתה . פשיטא ואין צריך לומר שבאופן כזה אין כבר כל טעם שישאר האב בבגדי הדוב, אלא מתגלה הוא במלוא הדרו בפני הבן 'בפנים מאירות', כן נמי כביכול אצל 'אבינו שבשמים', פעמים והוא רוצה להוכיחנו, לכן מסתתר מאתנו מתחת לדרכי הטבע – בכל מיני קשיים וצער, והכל בכדי לעוררנו, אמנם אם נביט מתחת להסתר והטבע, נגלה ש'אבינו' נמצא מתחת לכל זה – ונזעק אליו 'אבי אבי' לא אירא רע כי 'אתה' עמדי, כי אתה צדיק על כל הבא עלינו, אז, אין כבר כל טעם כביכול שישאר האב מתחת למעטהו בהסתר, ויתגלה אלינו מתוך רחמים וחסדים מגולים . וכי תאמר בלבבך, כיצד יתחזק האדם בבטחון כשהוא מוטל חולה על ערש דוי (כל אחד ועת צרתו), הנה משל ששמעתי מפי הגאון הצדיק רבי פנחס רוזנבוים זצ"ל, באחד מבתי ישראל בשעה שהסבו בני הבית לסעודתם בהשקט ובבטח, הגיע לביקור ללא כל הודעה מוקדמת מלך החיות ה'אריה' בכבודו ובעצמו, למותר להאריך בגודל הפחד והבהלה שנשתררה באותו בית, הכל חיפשו מחסה ומגן מפחד מוות, זה נכנס לארון הספרים וזה לארון הבגדים, זה קפץ על הארון וזה כמעט נפל מהחלון… אבל, ממקום מסתורם רואים הם את אחד האחים יושב לו בשלווה – לא קם ולא זע, אדרבה הוא מביט לאריה בעיניו כשכולו אומר שלוות הנפש וישוב הדעת. המה ראו כן תמהו, כיצד ייתכן מעמד נורא כזה, וביותר גדלה פליאתם משראו איך שהאריה מתקרב אליו מתוך נהמת הארי ומחבקו ומנשקו מכל צדדיו, ואילו האח אינו מתפעל כלל, משל אביו מחבקו באהבה רבה… ואכן, אחר זמן מה הוריד האריה את ה'מסווה' מעל פניו ונתגלה אליהם 'אביהם' ברוב פארו והדרו, האחים לא יכלו לעצור בעצמם, וישאלוהו, אחינו הקטן… כיצד לא רעד גופך מפחד, כיצד נשארת לעמוד בסמוך לאריה מבלי להניד עפעף. .. ויספת להביט לו בפניו… ויען הילד ויאמר, חשבתי לעצמי, הנה הבית בקומה שלישית הוא, גם הוא נעול על מנעול ובריח, א"כ, כיצד נכנס האריה דרך דלת הבית, וכי יש בידו 'מפתח' הבית, ועוד, וכי יש ביד 'מהלך על ארבע' לתחוב מפתח בחור הדלת לסובב המנעול ולפתחו, ע"כ תאמר שאין כאן אריה ולא חיה טורפת, אלא אבינו אוהבנו שהוא 'בעל הבית' ורק בידו ה'מפתח' להיכנס הביתה, והוא הוא המסתתר תחת עור האריה ולא בא עלינו כל מזיק, א"כ ממה יש לי לחשוש ולפחד, ע"כ הבטתי ל'אריה' בעיניו כאומר לו להדיא 'ידעתי אבי ידעתי' כי אתה המסתתר תחת עור האריה, חפץ אני בקרבתך, וגם בזו העת – אזעק בפניך 'ידיד נפש אב הרחמן' רחם עלי וקבל רצוני להתקרב אליך כמאז כן עתה, ואכן האב השיב לי באהבה כפולה ומכופלת, ובעודו לבוש בעור אריה המסתיר את 'אבהותו', חבקני ונשקני.. . והמשל מובן מאליו, פעמים ונראה לנו כי אריה טורף ושואג בא לקראתנו – זה בחולי קשה, וזה בהמתנה על זש"ק, זה ב'מיעוט' נחת דקדושה מבניו או בנותיו, זה בקושי הפרנסה וזה בקושי בין איש לרעהו, דע נא, מי עשה זאת, הרי אין כח בעולם זולתי אבינו שבשמים – ורק בידו ה'מפתח' לעשות בעולם ובבריותיו ככל רצונו, א"כ בע"כ תאמר שתחת הקושי מסתתר לו 'אבינו אב הרחמן' תחת לבושים והסתרות, אין לך אלא להביט בעיניו (כביכול) ולומר לו הנה אבי אתה מכיר אני בך אף מתחת לעור האריה הנראה כמחשיך ומסתיר, לא אעזבך, ובזה יפתחו בפניו שערי רחמים ויצא מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, ואף בטרם ישועה הנגלית לא יהא חושך בעדו בראותו את אביו מביט עליו ברחמים וחמלה . (באר הפרשה)

 

"ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו" (לב, לב )

רש״י ומדרש אגדה ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו. בירושלים עיה״ק היה איש חסיד זקן רבי לייבקע גלויברמן, שהיתה לו מחלת הסוכרת, והיה מוכרחים לחתוך לו רגל אחת רח״ל. כשהכניסו אותו לחדר הניתוח קרתה טעות נוראה, הרופאים חתכו את הרגל השניה, לא אות ה הרגל שהוצרכו לחתוך, וקלטו את הטעות רק כשהיה כבר בחדר התאוששות. הבנים ידעו על כך, ולא ידעו איך לבשר את הבשורה הזאת לרבי לייבקה כשיתעורר מההרדמה. הכינו שם כמה רופאים לשמור עליו כשישמע הבשורה הנוראה הזאת, אויף אלע גויים. כששמע רבי לייבקה את הבשורה שחתכו לו את 'הרגל שלא היו צריכים לחתוך', תיכף ענה ואמר 'אם הקב״ה עשה כך, הרי שכן היו צריכים לחתוך אותה. חשב רגע כמימרא ותיכף ענה כך, ואח״כ בירך ברכת 'הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב' ליד ספר התורה, כשחסר לו רגל אחת בגלל הסוכרת, ורגל שניה בגלל טעות… הודה לה' שהתעורר משני הניתוחים והוא חי, והראש והידיים והלב הכל כראוי, ברוך השם [הגם שבבעלזא נהגו לברך הגומל רק לאחר שהבריא בשלימות, אך כל זה רק שייך בדבר שאמור להתרפא, אך כיון שהרגליים לא אמורות לצמוח מחדש, הרי הוא כבר מברך הגומל] . (ממשקה ישראל)

 

"ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו" (לב, לב )

וברש״י, ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו . רמז נפלא נתן ה׳שבט סופר׳ (עפ״י דברי זקנו הרה״ק ה׳חתם סופר׳ זי״ע בספרו תורת משה פר׳ ויצא בשם רבו הרה״ק רבי נתן אדלר זי״ע) להטיף טללי תחיה וחיזוק לכל אלו שנראה להם כי שקעה עליהם חמה שלא בעונתה… כדאמרי אינשי – היו זמנים טובים, אבל היום… כל מצבם ומעמדם חושך ואפילה, ואינם רואים כל אור בחייהם, ילמדו ממעשי אבות – כי גם כאן שקעה החמה על יעקב אבינו באמצע היום, והיה נראה שה פסיד ב' שעות מאור היום, אבל לפי האמת אותה שמש ששקעה וחדלה מהאיר על הארץ הייתה בוקעת ועולה לו כש׳ותקע כף ירכו׳ – כשהוא בעצמו היה צריך לה לסוף כ״ב שנה, כשהיה צולע על ירכו והקדימה רפואתו בב׳ שעות, והרי שכבר שנים רבות קודם צליעתו כבר הוכנה רפואה למכתו, נמצא שמה שנראה כרעתו היה בעצם לטובתו ולעזרתו, ובאמת כל הקשיים הם הם ׳זריחה׳ עבורו . (באר הפרשה)

 

"ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו ויאמר אל עבדיו עברו לפני ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" (לב, יז )

וכתב רש׳׳י: עדר לפני חברו – כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על ריבוי הדורון. . . דרש הגה״צ רבי יחזקאל לוינשטיין זי״ע ואמר: בא ונראה מה השביע את עינו של אותו רשע, כלום! אוויר – רווח! כן כל תאוות העולם, הם רק דמיון כאילו יש לו ממשות, ובאמת כלום אין בו ! ועפ״ז אפשר להסביר את העניין ששמים יד על העיניים בקריאת שמע, למען נדע כי רק האמונה בה' היא אמיתית, וכל מה שאתה רואה בעיניך הוא מציאות זמנית ולא ממשית "רוח אוויר״ המטעה את האדם. . .

 

"ויוותר יעקב לבדו" (לב, כה )

שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רשי) שחזר יעקב על הפכים הקטנים מפני שכל דבר שנתנו לאדם מן השמים יש בו בחביון נפשו איזו שייכות אליהם, ולכן יש להיזהר לא לקלקל ולא לאבד את הדבר. ומכאן מוסיף הרי"מ, מקל וחומר, למעלות ותכונות טובות שאדם מחונן בהם מן השמים, שיהא זהיר לא לקלקל ולא לאבד מהם… (החידושי הרי"ם בשם האר"י זצ"ל)

 

"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (לב, כה )

רבינו יצחק עראמה זצ"ל פירש בספרו "עקידת יצחק" את המאורע, כמעשה אבות סימן לבנים: כל זמן שהעביר יעקב אבינו את כל אשר לו, שקד בהעברת בני משפחתו את הנחל והבאתם למקום מבטחים, לא היתה עליו תביעה. אבל כשהכל בא על מכונו ופנה לעסוק בפכים קטנים, בזוטות, או אז התגרה בו שרו של עשיו. ומכאן אלינו, כל עוד עוסק האדם בפרנסתו ובצרכי ביתו, אין עליו תביעה. להיפך, גם זה בכלל "עוסק במצוה". אבל בתום יום העבודה, אל לו לעסוק בפכים קטנים. יעלה לבית המדרש, לשיעור תורה. יתחבר למידתו של יעקב אבינו יושב אוהלים ולא לשרו של עשיו, "איש שדה", אדם בטל! שאז, חלילה, "תקע כף ירכו", הרומזת לצאצאיו, כפירוש הרמב"ן. אשרי הבנים הרואים את אביהם הולך לשיעור תורה בערבו של יום! (מעיין השבוע)

 

"ויותר יעקב לבדו" (לב, כה)

יעקב הותיר לבניו את התקווה והחזון של "לבדו". שבכל צרות הגלות, במאבק עם עשו, ישאפו לחזון אחרית הימים שאז יהיה ה' נשגב לבדו. (ר' ברוך ממז'יבוז')

 

"ויאמר שלחני כי עלה השחר" (לב, כז )

שהגיע זמנו לומר שירה. (רש"י) בספה"ק עבודת ישראל הביא לבאר, שידוע שהשטן בעצמותו אינו רוצה שישמעו לקולו ושיחטאו, אלא שתפקידו הוא לפתות את האדם, כדי שיתגבר האדם ויקבל שכרו על זה, ואם מפתה אדם לעבור עבירה, תקוותו שהאדם לא ישמע אליו, ואם האדם נכשל, הרי זה מצערו. והנה כאן יעקב אבינו שהיה בעל כח גדול, ובכל זאת לא השתמש בזה לשום תאוות, וכעת שנלחם עמו פנים בפנים, והתגבר על היצר, הרי שהמלאך שמח שמחה גדולה למאוד, שיעקב אבינו עמד בצדקתו ונצחו, וממילא הגיע זמנו לומר שירה על שיעקב אבינו נצחו .

 

"קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל" (לג, יא)

אצל אברהם נאמר 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'. אצל יצחק כשסיפר לעשיו על שבירך את יעקב נאמר 'מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה'. ובפרשתינו אומר יעקב אבינו לעשיו 'קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל'. גם בברכת המזון אנחנו מבקשים: 'כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה'. רבינו האור החיים הקדוש מבאר את ההדגשה בברכת 'כל', והיא, שיש בחינת קדושה הנקראת 'כל' שאם היא שורה על נכסיו של אדם, יש לה כוח מיוחד, שגם אם נחסר האדם מנכסיו, אין החסרון עושה רושם, כי החסרון מתמלא אחר כך מעצמו, והאבות הקדושים זכו לברכה מיוחדת זו . ולכן אומר יעקב אבינו לעשיו שיקח ממנו את המתנה, 'כי חנני אלקים וכי יש לי כל', כלומר, יש לי את הברכה המיוחדת והסגולה של 'כל', ואתה לא מחסיר ממני כלום, כי זה יחזור ויתמלא אחר כך . ובסופו של דבר אכן כך היה, וכמו שנאמר בהמשך הפרשה, ודרשו חכמינו 'שלם בממונו', ואפשר לפרש 'שלם' מלשון תשלום והשלמה, שהקדוש ברוך הוא השלים ושילם לו כל מה שנחסר מהמתנה שנתן לעשיו הרשע. ומוסיף רבינו הקדוש, שזה היה גם אצל אליהו הנביא, שהיה רעב בזמן עצירת הגשמים, שביקש מאשה הצר פתית פת לחם, ואמרה לו שיש לה רק כד קמח וצפיחית השמן, שהיא צריכה אותם לה ולבנה, ואמר לה אליהו 'כה אמר ה' אלקי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר', ובהמשך נאמר 'כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו' .

 

 

במהלך מלחמת ווייטנאם נשלחו אלפי חיילים לשדה קרב מסוכן ואכזרי, המראות שם היו קשים והבלבול היה נורא, עד שעלה חשש כבד שהחיילים הלוחמים יאבדו את שפיותם ר"ל, ובכדי למנוע מהם להגיע לכך, החליטו המפקדים להזריק לחיילים מדי יום מעט סמי הרגעה, כדי ששמחת החיים שלהם לא תיפגם. אבל, בצבא ידעו, שאם עוברים עשרים ואחד ימים רצופים שבהם האדם משתמש בסמים הללו, הוא הופך למכור, ומאותו יום ואילך לא יוכל יותר להסתדר בלי הסמים המרגיעים. ומשום שלא הייתה להם ברירה, החליטו להכין כמות אדירה של סמי הרגעה לחיילים, וכך, כאשר ישובו לארצם, יהיה בידם להשיג כפי צרכם. אולם, לאחר המלחמה הופתעו הקצינים לגלות שהחיילים כמעט ולא הגיעו לבקש מאותם הסמים, וזה היה מאד מוזר בעיניהם. והחליטו לערוך מחקר על עכברי מעבדה. מה עשו? לקחו עכבר מעבדה וסגרו אותו בתוך קופסה, והניחו בתוך הקופסה שני בקבוקונים של שתיה, באחד מילאו מים רגילים ובשני-את החומר הממכר. ואכן, כפי שציפו, שתה העכבר עוד ועוד מהמשקה הממכר, ולא העיף מבט לעבר המים הרגילים. כעת, לקחו החוקרים קבוצה גדולה של עכברים והניחו אותם יחד בקופסה סגורה עם שני בקבוקונים. כעת, להפתעת החוקרים, לא השתמשו העכברים במשקה הממכר ולא שתו ממנו כלל! כתוצאה כך הסיקו החוקרים שהרצון והכמיהה לחומר ממכר קשורה איכשהו להיות האדם לבדו או בקבוצה. היוצא מכך: כל ההתמכרויות והרצונות הריקניים של האדם באים מתחושה של מצוקה, כשאדם מרגיש את עצמו בודד, לא מחובר ולא מפתח קשרי ידידות, אוטומטית הוא מחפש למלא את עצמו בדברים אחרים. אבל האמת שהשורש של הבעיה אינה בחומרים, השורש של הבעיה אינה בדברים האסורים, אלא הם מגיעים מחוסר וממצוקה, מהבדידות שהוא מרגיש בליבו. והעצה לזה היא להתחבר ולהתאחד עם חברים ולא להישאר בודד! "או חברותא או מיתותא" (תענית כג, א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (נקודות של אור – ספינקא)