ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת יתרו תשע"ט מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

וישמע יתרו" (יח, א)

מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י) הרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע אמר, כתיב ויבא יתרו ולא כתיב ויצא לפני זה וזה שואל רש"י מה שמועה שמע ובא בלי להחליט לפני זה לצאת אלא הגיע פתאום, אלא שמע מלחמת עמלק, שעמלק רץ ארבע מאות פרסה בלי לחשוב כי ידע שאם יחשוב לא ילך, ויצא בלי מחשבות, ולזה בא יתרו בלי מחשבות כי שמע שעמלק רץ, כך גם 'מאויבי תחכמני' גם אני יעשה כן.

 

"ויחד יתרו" (יח, ט)

פירוש שמח, ויש מפרשים לשון חידודין (רש"י) יש מפרשים שיתרו חשב שבא למדבר לחיות חיי צער וייסורים כדי להקריב את עצמו לקבלת התורה, ועכשיו כשבא במדבר וראה שיש להם כל טוב, זהו ויחד שהצטער שלא מקבל את התורה ביסורים, כי חז"ל אומרים אחד בצער ממאה בריוח, פירוש שנותנים שכר למצוה אחת בצער יותר ממאה מצוות שעושה בריוח.

 

"ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלוקים" (יח, יב)

בפרשת קרח כתוב "ויקח קרח" מפרש רש"י ע"ז לקח את עצמו. אף כאן "ויקח יתרו" לקח את עצמו לדרך חדשה: הניח את כבודו ועמדתו במדין והלך אחרי משה למדבר שממה. "ויקח יתרו חותן משה" הלקיחה הזאת היתה "עולה וזבחים לאלוקים", הקרבן היותר גדול שהביא. (שבט מוסר)

 

"כי יהיה להם דבר בא אלי" (יח, טז)

ושפטתי וכו' והודעתי וכו' אמרו חז"ל (סוטה מ"ח ע"ב) ראוי פלוני שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאי לכך, נמצא כשאין הדור זכאי מרגיש בזה גדול הדור בהשגתו, ומשה רבינו שלימד תורה וחוקי אלוקים לישראל היה צריך להסתכל באספקלריא המאירה כדי שתהא תורתו שלימה. ואם יהיה ריב בישראל בין אדם לחברו זה בא אל משה שאם אין אחדות בכל ישראל אין ראוי גדול הדור שתשרה שכינה עליו, וזה שאמר משה כי יהיה להם דבר, דהיינו דברי ריבות בין אדם לחבירו, בא אלי פי' שהוא משה בעצמו מפסיד ע"י זה לכן ושפטתי וכו' והודעתי את חוקי אלוקים ותורתו. (החתם סופר)

 

"והודעת להם את הדרך ילכו בה" (יח, כ)

חז"ל (בבא מציעא ל:) אמרו 'את הדרך ילכו בה' זו ביקור חולים. נזדמנו הרה"ק ר' פנחס מקוריץ, והרה"ק ר' יעקב שמשון משיפטיווקה יום אחד לעיר פלוני, ובאה לפניהם אשה אחת בבכיה גדולה, כי בנה חולה אנוש ונוטה למות והפצירה בהם שילכו לבקרו. הלכו שני הצדיקים וביקרו את החולה, ישבו אצלו שעה קלה ואחר קמו ללכת. בצאתם אמר ר' פנחס מקוריץ לחולה, הנה קיימנו בך מצות ביקור חולים, ועתה עליך לקיים מצוות לווי אורחים. מיד הרגיש החולה את כוחותיו חוזרים אליו, וירד ברגליו מן המטה ללוות את האורחים הצדיקים, וכיון שירד מערש דוי שוב לא עלה. (ממעינות הנצח)

 

"אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת ושונאי בצע" (יח, כא)

במכילתא, 'אנשי אמת' כגון רבי חנינא בן דוסא וחביריו, 'שונאי בצע' ששונאין ממון עצמם בדין, וכל שכן ממון אחרים. תקנה היתה בכולל 'שומרי החומות' להקציב לכל בן הכולל המשיא את בנו או בתו, סך של עשרה נפוליון זהב, סכום שהספיק בימים ההם לכיסוי חלק ניכר של הוצאת החתונה. והנה הגיע עת דודים לבנו של הגה"ק ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ואע"פ שהוא היה ראש כוללנו ועינו צופיה במפעלי ועניני הכולל, קרה שדווקא אליו שכח הגזבר, להעביר את עשרת הנפוליונים המגיעים לו מקופת 'עזר חתן וכלה', למטרת הוצאות החתונה. עברו שבועות ונקפו חודשים, זמן החתונה מתקרב, ובבית מורינו אין פרוטה לפורטה, ושר השכחה עדיין שולט על גזבר הכולל. מורינו בשלו, גם ממונו שלו לא יתבע, אף על פי שמגיע לו בדין. והיות שהיה לו שעת דוחק פנה לכמה מקומות והשיג הלוואות להוצאות החתונה. את זמן החתונה קבעו ליום שישי, כמנהג ירושלים בימים ההם. ב'אופרוף' שנערך בשבת שלפני הנשואין, השתתף אותו גזבר שכחן, שנתכבד בעליה לתורה, לפי הוראה מיוחדת של מורינו, וזה כנראה כדי להוציא מלבו כל שמץ של טינה או הקפדה. ביום השישי שלאחר מכן, דהיינו ביום החתונה, בא הגזבר מבוהל למשרדי הכולל כשהוא ממלמל בעצבנות דברי כבושין לעצמו, כאדם שנתפס בחטא, הזעיק את שמש הכולל ויצוהו לאמר: מהר ושכור לך כרכה מיוחדת רד לדירת רבי יוסף חיים, בבתי מחסה ומסור לו את עשרת הנפוליונים של 'עזר הכנסת חתן', שנשכחו להעביר אליו בזמן הנכון, ואל תשכח להוסיף בשמי דברי סליחה והתנצלות, על שכבשנו ממנו את המענק שהיה דרוש לו כל כך. ומי יודע כמה יסורים וצער נגרמו לו לאותו צדיק בשל כך. שמש הכולל מילא אחר הוראות הגזבר, שכר כרכרה מיוחדת שהובילה אותו עד לשער בבתי מחסה, מכאן מיהר ברגל לבית מורינו, והושיט לו את עשרת הנפוליונים, בהוסיפו מלל ארוך ומסורבל של דברי התנצלות, בשם הגזבר ובשם כל הממונים, אשר כולם כאחד מבקשים סליחה ומחילה על הצער שגרמו לרבי חיים בשגגה ומתוך היסח הדעת. תדהמתו של השמש היתה שלימה בשעה שמורינו הושיט לו את עשרת הנפוליונים, בהוסיפו בטון תקיף והחלטי, זה לא שייך לי. בהבחינו בפניו התמהות של השליח, הוסיף והסביר, ההקצבה מיועדת אמנם לסייע בהוצאות הנשואין של מעוטי יכולת. אבל לפי התקנות זה מיועד להוצאות החתונה ממש, ואילו אני, הלא כבר הוצאתי את הוצאות החתונה, והראיה שהחופה תתקיים אי"ה היום אחר הצהרים בשעטו"מ. אלא מאי נשארתי בעל חוב, אין בתקנות סעיף האומר שזה גם לסילוק הלואות. ואתה עומד ותוהה, האמנם לא היה כסף זה שייך לו, והלא היתה זו זכותו המוחלטת, ואם מישהו שכח להעביר לו את זכותו שלו, האם היא נתקפחה בשל כך. אלא עילה מצא ונאחז בה. ובעובדה זו ובכדומה לה, קבע את מקומו בין אלה שחכמינו הגדירו אותם 'שונאי בצע' ששונאים ממון עצמם בדין. (חכמת חיים)

 

"וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (יח, כג)

הגאון ר' חיים מולוז'ין זצ"ל השתדל פעם השתדלות מרובה להשכין בין שני יהודים פשוטים. אמרו לו, אין זה נאה למר להתערב בסכסוכים של המוניים אלו. אמר להם ר' חיים, חכמינו ז"ל אמרו, צריך להפסיע שלוש פסיעות לאחוריו ואחר כך ליתן שלום (יומא נג א), פעמים אדם צריך לסגת אחרונית כמה פסיעות, ובלבד להטיל שלום. (דעת ר' חיים)

 

"וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (יח, כד)

פירוש שלא יביט עוד במה שהוא עושה ולא יסתכל בדרכו והילוכו שלא יתן לו עוד עצות, ומעשה היה אצל אא"ז זצוק"ל, שהיה רב חסיד אחד בעיר נאשלעסק שנתגדל בין המתנגדים ואחר כך נסע והסתופף בצל אא"ז זצוק"ל ודרכו היה לשאול ולחקור תמיד על דרכי החסידים. פעם אחד היה אצל אא"ז ז"ל בימים אחרונים דחג הסוכות וראה איך שביום הושענא רבא לערב הלכו מהסוכה לגמרי ובליל שמיני עצרת לא פסע פסיעה להסוכה, וגמר בדעתו לשאול את אא"ז ז"ל על ענין זה. למחר בשמיני עצרת הלך פנימה לשאול אותו ותיכף כשבא לשם קודם פתחו את פיו לשאול, אמר לו אא"ז ז"ל אספר לך מעשה בדחנות. פעם אחד השיג מלך אחד מאלארז צייר נפלא מופלג באומנות הציור היינו שצייר איזה דבר אף שצייר אותו על הנייר בשטחו אף על פי כן היה נראה כבולט ועומד. ועשה המלך סעודה וקרא לשרים גדולים להראותם את יופי מלאכת המאלארז וציוה לצייר לצייר איזה דבר. וצייר שדה עם השיבולת עם הקש והיתה נראית מכוון כשדה עומדת עם השיבולת והקשין. והראה להם זאת ונתפלאו מאוד על גודל יופי האומנות כמו שדה ממש. ועמד מרחוק כפרי אחד וראה את הציור ואמר למלך שאינו מכוון זה הציור כשדה, כי השדה כשהיא בקומתה ובגדלה אזי נראין הקשין והשיבולת נעים ונדים לכאן ולכאן. וזה הציור עומד על עמדו בלי תנועה. החזירו לצייר את הציור וצוה לו שיעשה איזה ציור אחר טוב מכוון בלי שום פקפוק, ועשה הצייר באר מים עם הדלי ושוקת להשקות הבהמות ואחד מושך בדלי. והמלך עשה כמו כן יום שני להראות העמים והשרים את יופי מעשה הצייר, וכשנתן להם הצייר תמונת הבאר והמים והדלי והשוקת ומכשיריו נתפלאו יותר. ובא כמו כן הכפרי הנ"ל ופייס למלך ואמר שאינו מכוון זה הבאר לבאר האמיתי, כי בבאר, האדם שמושך בדלי פעם מרכין את גופו ופעם זוקף גופו ומנענע עצמו, ובציור מצוייר אדם עומד ואוחז בדלי בלי תנועה. החזיר לצייר את הציור וצוה לו שיצייר איזה דבר מופלג בשלימות שלא יתבייש עוד. הלך וצייר את המלכה של המלך בתמונתה ולבושה ותכשיטיה מכוון ממש כפי שהיו הכל מכירים אותה. כשראו השרים הציור הזה התפלאו מאוד כי ראו שהיתה תמונתה מכוון ממש בכל תמונת פניה ותכשיטיה. הכפרי הנ"ל העיז פניו ואמר שלא טוב עשה התמונה כי המלכה יש לה חריצים על מצחה כדרך האדם שמתנענעים החריצים שעל המצח, כשראה הצייר שגם במלכה אמר חסרון, הלך הצייר והכה את הכפרי על לחייו ואמר לו בשלמא בבאר ובשדה יש לך ידיעה אבל בעניני מלכה אין לך שום ידיעה. עכ"ל המעשה. ואמר לרב לך בכל טוב, ולא הספיק עוד לשאול. והיינו כנ"ל שלא יסתכל בדרכי הצדיק כי גבהו דרכיו מערכנו ואין לנו הבנה. (דברי ישראל)

 

"ויחן שם ישראל נגד ההר" (יט, ב)

כאיש אחד בלב אחד (רש"י) בשעה שישראל מאוחדים ומלוכדים "כאיש אחד ובלב אחד" יכולים הם לעמוד נגד "ההר", היצר הרע הדומה להר. (אור ישרים)

 

"והייתם לי סגולה מכל העמים" (יט, ה)

"סגולה" הוא מלשון סגול שנקודת סגול אינה משתנה לפי המקום, בכל סיבוב שתסובב אותה – היא נשארת סגול. וזוהי גם מהותם של בני ישראל, שבכל מקומות מושבותיהם ובכל המצבים שיעברו על בני ישראל, הוא קיים לעד, ונצח ישראל לא ישקר. (הרה"ק ר' דוד מלעלוב)

 

"אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (יט, ו)

אלה הדברים לא פחות ולא יותר (רש"י) . ההסבר הוא. הנה על פי דין אם אחד נותן מתנה לחברו על תנאי צריך התנאי להיות כפול, ואם לאו התנאי בטל והמעשה קיים. והנה הקב"ה אמר לבני ישראל: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי… והייתם לי סגולה מכל העמים" בלי תנאי כפול. ומשה עיקר רצונו היה שישמעו בקול ה'. ויוכל דבר זה להיות באחת משתי דרכים: או שלא יאמר להם על המתנה שיהיו סגולה מכל העמים, או שיוסיף תנאי כפול אם לא ישמעו לא יהיו סגולת העמים. לכן אמר לו ה' לא תגרע ולא תוסיף, כי רצון ה' אפילו חלילה לא יקיימו התנאי, לשמוע בקול ה', שתהיה המתנה קיימת ויהיו עם סגולה. (שו"ת חשק שלמה, בשם ר' מ' מ' מקוצק)

 

"אנכי ה' אלוקיך" (כ, ב)

"א"ר שמעון בן יוחאי אמר להם הקב"ה לישראל אלו-ה אני על כל באי עולם אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם, איני נקרא אלוהי עובדי כוכבים ומזלות אלא אלוהי ישראל".

 

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (רש"י). מה שנאמר בזמר "יום שבתון" ליום שבת, המיוחס לר' יהודה הלוי, "ופתחו וענו ה' אחד", יש לפרש לפי מה שמובא (מכילתא, מובא ברש"י שמות כ, א) שהיו עונין על עשרת הדברות על הן הן ועל לאו לאו. ואם כן על זכור היו צריכים להשיב הן ועל שמור שהיא לא תעשה היו צריכים להשיב לאו (השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, מכות יג). ומה השיבו על זכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד? ענו ה' אחד, שהשבת מעידה על אחדותו של הקב"ה. (אמרי אמת מגור)

 

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח)

פירש"י זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, במצות זכור נכלל ג"כ לכבד את השבת ביין ובמטעמים, ומצות שמור הרי הוא כפשוטו שמירת שבת שלא לעשות בו מלאכה. והנה מצויים אנשים הרוצים להבדיל את הזכור מעל השמור, העני בדרך כלל מעדיף את השמור, שהרי הוא איננו מנהל שום עסקים, ואינו עשוי להפסיד כלום משמירת שבת, אבל מאידך קשה לו לקיים את הזכור משום שאין לו ממון כדי לכבד ולענג את השבת ביין ובמטעמים ומגדנות וכד', כנגד זה העשיר מקיים את הזכור לכל פרטיו ודקדוקיו, כי אינו חסר ממון כדי להרבות במיני מגדנות ולכבד את השבת ברוב מטעמים ותענוגים, אבל מאידך קשה לו לקיים את השמור כי הוא סובר שע"י השבתת עסקיו הגדולים עשוי הוא להפסיד ממון רב. לפיכך אמרו חכמינו ז"ל "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" ואי אפשר להבדיל ביניהם כלל, העשיר מחויב לקיים גם את השמור, ובו בזמן חייב הוא ג"כ לסייע לעני שיוכל גם הוא לקיים את הזכור. (המגיד מדובנא)

 

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח)

כתב הספורנו: היה תמיד זוכר את יום השבת בעסק בימי המעשה… לקדשו וכו', הזהיר שיסדר אדם עסקיו בימי המעשה באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת". באור נפלא מאיר הספורנו במצות "זכור את יום השבת לקדשו", שבכל עסק ועסק שהנך עוסק בו בימי החול, ראה והתבונן במהות המעשה ובעתידו שלא יהא מטרידך ביום השבת, ואם תראה שעסק זה יטרידך ואם תתעסק בו תהיה מוכרח להיות מוטרד ממנו ביום השבת – חדל ממנו ולך לעסק אחר. כלומר, יום השבת הוא יהא הקובע לך באיזה עסק לעסוק, ולפי מנוחת או טרדת השבת תקבע אם תקבל את עסקך. ובדוק והתבונן: אם זה עסק שאינו גורם טרדה ליום השבת – עסוק בו, ואם גורם טרדה – חדל ממנו. ובה הנך מקיים "זכור את יום השבת לקדשו", שכבר בימי השבוע, השבת היא המובילה שלך בכל עסקיך, ורק לפי שמירת השבת הנך קובע את עסקיך. הרי שבזה שאתה זוכר את יום השבת לקדשו בכל ששת ימי המעשה. (אות ישראל)

 

"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (כ, ח)

כותב רבינו האור החיים הקדוש חידוש מעניין, שה' יתברך ברא את העולם ונתן לו כוח קיום רק לששת ימים, ובכל שבת על ידי שישראל שומרים את השבת הם נותנים בו כח קיום לעוד ששת ימים, וכן בכל שבת מתחדשת הבריאה לששת ימים נוספים. ובזה מתבארים דברי הגמרא 'כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית' (שבת קיט ב). ולכאורה קשה היאך שייך לעשות שותפות אחרי שכבר נגמרה המלאכה בששת ימי הבריאה??? אלא, שהבריאה מתחדשת בכל שבת על ידי שישראל שומרים את השבת, ועל ידי כך הם שותפים במעשה בראשית המתחדשת בכל שבת. ובזה מתפרש לשון הפסוק 'כי ששת ימים עשה', שלכאורה היה לו לומר 'בששת ימים עשה', אלא כוונת הפסוק שהקדוש ברוך הוא לא ברא ועשה אלא רק 'ששת ימים', ובאמצעות שומרי יום השבת וקדושת היום נבראים מחדש עוד ששת ימים.

 

"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (כ, ט)

וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים? אלא שבות בשבת כאילו כל מלאכתך עשויה. (מכילתא) הביאור לדרשה זו מבואר בסמ"ק סי' ר"פ: מצוה להתענג בשבת, דכתיב וקראת לשבת עונג, וכן רמז משה רבינו בתורה: ועשית כל מלאכתך: ואיך יכול אדם לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד, אלא ייראה לאדם בכל שבת שכל מלאכותיו עשויות, ואין לך עונג גדול מזה. (תורה תמימה)

 

"ויום השביעי שבת לה' אלוקיך" (כ, י)

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי חז"ל שאמרו 'כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו', ודרשו זאת מהפסוק 'אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו', והמילה 'מחללו' נדרשת – 'מחול לו'. ובזה מפרש את הפסוק כאן, 'ויום השביעי שבת' שעל ידי ששומר שבת כהלכתו, אז נעשה 'ה' אלוקיך', שגם אם פנה לאלהים אחרים ועבד עבודה זרה, בזכות שמירת שבת קודש, נעשה ה' אלקיו, ונמחל לו על מה שקיבל אלהים אחרים זולתו יתברך שמו. ובספר חפץ ה' שואל 2 שאלות: א, מהו הכוונה שומר שבת 'כהלכתו', וכי יש שומר שבת שלא כהלכתו? ב. מהו כוונת הפסוק 'אשרי אנוש יעשה זאת' הרי שמירת שבת היא היפך עשיה שלא יעשה מלאכה, ומהו הכוונה 'יעשה זאת'? ומתרץ, 'שומר שבת כהלכתו' הוא, שלא די בכך שלא יעשה מלאכה, אלא שצריך לקיים כל הלכות שבת, אם זה סעודות ועונג שבת כראוי, אם זה התפילות והלימודים, אם זה הדיבור וההליכה שלו, שתהיה כראוי לכבוד שבת ולא כמו בימות החול. וזה גם כוונת הפסוק 'אשרי אנוש יעשה זאת' שיקיים כל סעודות והלכות השבת המעשיות כראוי', וגם יהיה 'שומר שבת' שלא יעשה בו מלאכות האסורות, אז יזכה ל'מחללו' מחול – לו, שימחלו לו כל עוונותיו.

 

"כבד את אביך ואת אמך" (כ, יב)

ידוע המעשה שמובא בגמ' קידושין (לא.) בגודל מעלת כיבוד אב ואם שהיה אצל דמא בן נתינה שכיבד את אביו ולא העיר אותו משנתו ועל זה זכה וקיבל בשכרו פרה אדומה ושילמו לו החכמים הרבה כסף בעבור הפרה. מיד אחרי מעשה זו מובא עוד מעשה בענין שכר כיבוד אב ואם שהיה אבדימי מכבד את אביו ביותר, שאף שהיו לו הרבה בנים בחיי אביו בכל זאת היה רץ בעצמו כל פעם כשאביו הגיע והיה צועק עוד קודם שהגיע שהוא כבר פותח, ולא עוד אלא שפעם אחד אביו ביקש שיביא לו כוס מים וכשהביא ראה שאביו מנמנם ואז התכופף לעבר אביו ולא זז משם עד שאביו התעורר, ותוך כדי שהוא התכופף הוא זכה להבין את הפסוק בתהלים פרק ע"ט "מזמור לאסף".

 

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (כ, יב)

התלבטות לא קלה עומדת לפני הניצבים בפני טיפול אב ואם ישישים וסיעודיים, האם להוציאם מן הבית למוסד סיעודי? אדם שעמד בפני מצב כזה נכנס אל הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א ושטח בפניו את מצב אביו ואת כל המסתעף. הכריע רבי חיים שמכיון שמצות כיבוד אב היא מצוה גדולה וחשובה כל כך, על כן כדאי הוא המאמץ להחזיק את האב בבית ולא במוסד סיעודי והדריכו כיצד להצליח בכך.

 

"לא תגנוב" (כ, יג)

הרה"צ רבי זוסיא מהאניפולי צבר סכום של עשרה רובלים. ביקש לשמרם מפני גנבים, הניחם בתוך ספר חומש, ליד הפסוק 'לא תגנוב'. לימים, ביקש ליטול את כספו, פתח החומש, ולא מצא את עשרת הרובלים במקומם. לעומת זאת מצא חמשה רובלים ליד הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' (יט, יח). נשא רבי זוסיא עיניו לשמים, ואמר, רבונו של עולם, ראה נא מה בין זוסיא לבין אותו יהודי כשר. זוסיא כשהיה לו סכום של עשרה רובלים, לא נתן דעתו על אחרים, וביקש לשמור את הכל לעצמו. ואילו אותו יהודי כשר, הסתפק רק במחצית, כדי לקיים 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו). (ליקוטי ישרים עמוד רפ"ו)

 

"וכל העם רואים את הקולות" (כ, טו)

כבר בילדותו ניכר בו בצדיק רבי יצחק מאיר מגור בעל החידושי הרי"ם, שנועד לגדולות, מתמיד וחריף היה, ולמדני עירו אהבו להשתעשע עמו בלימוד. אמור נא לי – שאלו פעם אחד מן הלמדנים, מדוע נאמר במתן תורה "וכל העם רואים את הקולות" וכי לא היה די אם ישמעו את הקולות ? מה צורך יש בראיה ? תאר לך – ענה הילד – אם לא היו רואים את הקולות, היו טוענים כל הגנבים כי הקב"ה אמר לו תגנוב בו' במקום לא תגנוב, וא"כ היה נמחק ח"ו איסור גניבה, משו"כ עשה הקב"ה נס, וכל העם גם שמעו וגם ראו את הקולות, ועכשיו אין מקום לטענות ומענות. (וקראת לשבת עונג)

 

"אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (כ, כ)

כאשר האדם מחשיב את הכסף, הכסף מעוור את עיניו. אחד מתלמידיו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב התעשר עושר רב. והנה, הוברר שהעושר פגע במידותיו ובדרך התייחסותו לבני האדם, בהיותו עני הוא היה אדם נוח לבריות, האזין למצוקותיהם של רעיו וניסה לסייע להם כמידת יכולתו הדלה, ואילו עתה כשעלה לגדולה ורבו אפשרויותיו לסייע למצוקותיהם של רעיו וחבריו נאטמו אוזניו, הוא הפסיק לשמוע זעקת דל ולא שעה לבקשות האביונים. רבי יחיאל מיכל ששמע על הנהגתו של תלמידו לשעבר צר היה לו על כך והוא החליט לנסוע אליו ולנסות לשפר את דרכיו והנהגותיו. המגיד מזלוטשוב נסע אליו ודיבר על לבו, אולם הדברים לא חדרו ללב וניכר היה שהתלמיד שומע לרבו אך ורק מן השפה ולחוץ. הרבי החליט להוכיח לתלמידו על ידי מעשה עד להיכן הוא הגיע. הוא ביקש ממנו לגשת לחלון ולהביט החוצה לכיוון הרחוב. העשיר הביט החוצה וכשהרבי שאל אותו: מה אתה רואה, הוא ענה אנשים. לאחר מכן ביקשו הרבי להביט במראה ולומר מה הוא רואה, והעשיר ענה, אני רואה את עצמי. על כך הסביר לו הרבי, ההבדל בין הזכוכית של החלון לזכוכית של המראה הינו אחד ויחיד, המראה (הראי) מצופה כסף. הכסף מעוור את עיני האנשים ומונע מהם לראות את הזולת ואת מצוקותיו. האדם מתרגל לראות אך ורק את עצמו ואת טובותיו והנאותיו האישיות. אילו הוא היה מצליח להביט על העולם לא מתוך מבט של כסף והנאות, הזכוכית היתה הופכת לשקופה, והוא היה רואה ושומע את זולתו, את דוחק העניים ואת צרת החולים, והיה משתדל לסייע להם ככל יכולתו.