ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת יתרו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה" (יח, א)
רבי יחזקאל שרגא משינובה היה רגיל מנעוריו לשחר את פני צדיקי דורו, והיה נוסע תדיר לצדיקים. פעם תמהו בפניו על כך, שהרי מעולם לא מש מאהלה של תורה, ומה ראה לכתת רגליו למרחקים ולא הסתפק בישיבה באהלו על דלתי התורה. הרה"ק השיב: "חז"ל דרשו על הפסוק וישמע יתרו' מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'. ולכאורה תמוה, מדוע המתין יתרו עד אחר מלחמת עמלק, וכי קריעת הים לבדה אינה מרעישה דיה כדי להתעורר ולבוא? ומדוע כלל היה צריך לבוא למשה, וכי לא היה יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים בהיותו במדין? אלא ששתי השאלות מתורצות זו בזו. כאשר יתרו שמע על קריעת ים סוף התעורר באמת לקבל עול מלכות שמים בעודו במדין, ולא בא למשה, משום שסבר שדי בקבלת העול במקומו. אולם כאשר שמע על מלחמת עמלק, הבין מכך ששמיעה לבדה אין בכחה להשפיע, שהרי עמלק בודאי גם הוא שמע על קריעת ים סוף לישראל, ולמרות זאת בא להלחם אתם מכאן למד, ששמיעה לבדה אינה מספקת, וכדי לקבל עול מלכות שמים צריך להסתופף בצלו של הצדיק ולראות את הנהגתו, כפי הכלל ש"אינה דומה שמיעה לראיה".
"אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם השני אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (יח, ג-ד)
שמו של הבן הראשון נקרא על שם היות משה גר בארץ נכריה, ואלו שם בנו השני נקרא על כך שה' הצילו מחרב פרעה. ולכאורה הסדר צריך להיות הפוך קדם משה נרדף על ידי פרעה, ואחר כך מצא מחסה בארץ מדין הנכריה, ומדוע, אפוא, הקדים משה את השם גרשם לשם אליעזר? מסביר המהרי"ל דיסקין, משה רבנו הגיע למדין מפני שגורש ממצרים. וזו באמת היתה הסיבה לקריאת שם בנו הראשון בשם גרשם, על שם שהיה מגורש מארצו. אלא שהוא חשש להכריז על האמת ולאמרה בפני יתרו, שמא לא ירצה בו, כי למה יחזיק בביתו אדם הנחשב לבוגד ומבוקש למוות על ידי השלטונות. יתר על כן, אולי יתרו היה מסגיר את משה הישר לידיו של פרעה, לפיכך פירסם משה שהטעם לכך שבנו נקרא "גרשם", הוא: "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ", אולם את הברית לבנו השני, אליעזר, עשה משה בדרך במלון, כשהיה כבר הרחק מבית חותנו, וללא כל מורא מפניו, לפיכך יכול היה לפרסם את דבר היותו נרדף ומבוקש על ידי השלטונות, ואכן קרא לבנו על שם: "כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה". (לאור הנר)
"ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב (יח, יג)
שאלו פעם את רבה של ירושלים הגה"ק רבי שמואל סלנט זיע"א, למה הוא לא קובע לעצמו שעות קבלה קבועות, שבהן יענה לפונים אליו? אמר להם הצדיק: יהודי צריך לדבוק במידותיו של הקב"ה, בברכת המזון אנו אומרים "שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה" בלי שעות קבלה.
"ויחן שם ישראל נגד ההר" (יט, ב)
מפרש רש״י: ״כאיש אחד בלב אחד״. בשעה שבני ישראל מאוחדים ומלוכדים, ״כאיש אחד בלב אחד״ יכולים הם לעמוד נגד ההר, נגד יצר הרע הדומה להר, כמובא (סוכה נב, א) כדדרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה… (אור ישרים)
"כל הנוגע בהר מות יומת" (יט, יב)
מכאן למדים עד כמה צריכים להיזהר בכבוד תלמיד חכם. מה ההר שאין בו דעת ואינו מרגיש כלום ובכל זאת נתקדש על ידי קבלת התורה, עד שהוזהרו ישראל מנגוע בקצהו, קל וחומר למי שנוגע ופוגע בכבודו של תלמיד חכם, שיש בו דעת ומרגיש בעלבון. (החפץ חיים)
"ויחן שם ישראל נגד ההר" (יט, ב)
דרשו חז"ל, מדוע נאמר ויחן לשון יחיד? מפני שבני ישראל חנו כולם כאיש אחד בלב אחד. מה מצער הדבר, שאותה אחדות היתה רק בטרם קבלו ישראל את התורה, ומאז נפרדו הלבבות זה מזה, וכל אחד בטוח כי רק דרכו היא דרך התורה הנכונה… (רבי נפתלי מרופשיץ)
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (כ, יב)
שאל רבינו סעדיה גאון זצ"ל: מדוע דוקא במצות כיבוד הורים ראתה התורה לציין את מתן שכרה של המצוה "למען יאריכון ימיך", מה שלא ציינה במצוות אחרות? ומיישב זאת בהסבר מעניין, אריכות הימים יותר משהיא שכר סגולי, היא קריאה של המציאות העתידית. התורה אומרת לאדם: אם תכבד את אביך ואת אמך, תהיה ברכה גדולה באריכות ימיך. ילדיך יגדלו באוירה שמכבדת את המבוגרים במשפחה, וגם אתה, כשתזדקן ויאריכון ימיך, יעזרו לך בניך בשמחה, וממילא תאריך ימים בטוב ובנעימים. לעומת זאת, אם תתרשל בכבוד הוריך, הרי גם בניך לא יכבדוך, ואז מוטב לך שלא תאריך ימים. בספר 'נפלאים מעשיך' מובא סיפור נפלא: מעשה בעשיר שהיה לו אב זקן, עני וקשה יום. האב גר בבית בנו, אך לא קלים היו חיי הבן בצל אביו. הבלבול שלט באב הזקן, הוא הטריד בבקשות רבות, וגרם לתקלות שונות פה שפך את המרק, ושם לכלך את הרצפה, כאן מעד ושבר אגרטל יקר, ושם נקרע ספר שאחז בידיו הרועדות. יום אחד הגיע הקש ששבר את גב הגמל. היה זה כאשר אורחים חשובים הגיעו אל העשיר. בכבוד רב הפנה אותם אל הטרקלין המרווח, וישב עמם לדון בנושא שלשמו הגיעו. והנה הופיע אביו הזקן בסלון, ובהתנהגותו המוזרה גרם לבנו בושה בפני רעיו. פניו של העשיר נצבעו בארגמן, והוא גמר אומר בנפשו לשלח את אביו מן הבית. "שילך לקבץ לו נדבות יחד עם יתר עניי העיר, מדוע שאסבול כל חיי בגללו?!…" אמר ועשה. אלא שעונת החורף היתה אז, וכאשר ירד הליל, התגבר הקור, ובעוד הבן העשיר נם בחדר מוסק ונעים על מטתו המצפה משירך, מכוסה בשמיכות מחממות, ניסה האב הזקן למצוא את שנתו על מצע סמרטוטים בקרן רחוב ולהתחמם בכמה סחבות, אשר עזרו לו כמים מלוחים לצמא. איכשהו הצליח להעביר את הלילה. בן קטן, טוב לב ועדין נפש היה לו לעשיר, ובעת בוקר, כאשר הלך ברחוב בדרכו לבית הספר, נחרד לפתע למראה עיניו. בפינת הרחוב ישב סבו בבגדים בלואים, כשכל גופו רועד מקר, ונראה כי זמן רב לא נכנס לפיו מזון כראוי. מתוך רגש רחמים טבעי נגש אליו, נתן לו את הכריך שהכינה לו אמו, והושיט לו אף מספר פרוטות שנמצאו בכיסו. לאחר מכן רץ הילד לביתו, כדי לספר לאביו את אשר ראו עיניו, אולי יחוס על הסב ויחזירהו לביתו. מה נדהם הבן כאשר שמע את תגובתו הצוננת של אביו. האב העשיר כלל לא הטה או זן ולב למצבו של אביו, אלא רק הציע לו ברוב "נדיבותו", כי יכול הוא לגשת לעליית הגג, שם באחת הפינות, בין החפצים הישנים מונח לו מעיל ישן שכבר יצא מכלל שימוש, "תוכל לקחת אותו לסבא", הפטיר בפנים זועפות. מיהר הבן אל עליית הגג, ומה עגמה עליו נפשו בראותו את המעיל כה ישן ומרופט. דמעות עמדו בעיניו: האם זה כל מה שיכול אביו העשיר לתרום לסבא האומלל?! מה יעשה?! כיצד יפקח את עיניו של אביו הטועה? כיצד ירכך את לבבו האטום? לפתע עלה רעיון בלבו, הוא נטל בידו האחת את המעיל הבלוי, ובידו השניה נטל מספרים גדולים, ירד חיש למטה, והחל לגזור את המעיל לשניים, לנגד עיניו של אביו. "מה אתה עושה? מדוע גזרת את המעיל?" התרעם האב ולא הבין. הביט הבן בעיניו של האב והסביר בתמימות: "לכבודך ולמענך אני עושה זאת… לעת זקנתך, כאשר תהיה זקן ותשוש, ולא אוכל עוד להחזיקך בביתי, לא תצטרך לרעוד מקור עד שילך מישהו להביא לך מעיל. כבר מעכשיו חוצה אני מעיל זה, חציו אלך להביא לסבא כאשר בקשת, ואת החצי השני אשמור בעליית הגג, כדי לשלוח אליך בימי החורף הקרים…" דקות ארוכות שתק האב בתדהמה. דברי בנו טלטלו את נפשו והמסו את לבבו. בהחלטה נחושה יצא לחפש אחר אביו, החזירו לביתו, התרפס לפניו בבקשת סליחה, הלבישו במיטב הבגדים, והושיבו בכבוד בראש השולחן… (אוצרותינו)
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (כ, יב)
סיפר הג"ר בן ציון פלמן זצ"ל: פעם פנה הגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל לבנו הגרי"ז זצ"ל, בהיותו ילד, וציוה עליו: "ועלוועל, רוץ לדואר לקנות בול". הגרי"ז שמע בקול אביו ומיד רץ אל הדואר כדי לקיים את מצות אביו. באמצע הדרך ראה אחד מבעלי החנויות הסמוכות לביתו של רבי חיים, את הילד רץ מהר, הוא עצרו ושאל אותו להיכן רץ. השיב לו הגרי"ז שהוא רץ לדואר כדי לעשות רצון אביו שציוה לקנות לו בול. באותה שעה בדיוק היה לאותו בעל חנות בחנותו כמה בולים שקנה לעצמו. אמר לילד: "הנה יש לי כאן בול, אתה יכול לקנות אותו ממני, אינך צריך לרוץ כל כך רחוק עד לדואר". השיב לו הילד: "אבא אמר לי "רוץ לדואר לקנות בול". מצות כיבוד אב שלי היא לרוץ לדואר ושם לקנות את הבול, ולכן אינני מעונין לקנות במקום אחר את הבול, אלא לקיים את המצוה כלשונו של אבא, לקנות את הבול בדואר ולא במקום אחר". (שלמים מציון)
"והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (יח, כ)
באחד הימים שלאחר פורים, כשבועיים לפני סוף זמן החורף בישיבת מיר, ניגש אחד התלמידים מארה"ב, אל ראש הישיבה הגרנ"צ פינקל זצ"ל וסיפר לו שסבו המתגורר באמריקה חולה מאד, ומכיון שיש לו קשר הדוק מאד עם הסבא, רוצה לנסוע אליו כבר עתה לפני סוף הזמן, כדי שיוכל לפוגשו, אולי בפעם האחרונה. ראש הישיבה הודיע לו נחרצות שאינו מרשה לו לנסוע ונימוקו עמו: "אם אתה תיסע, יקומו ויסעו אחריך עוד תלמידים רבים המתגוררים בחו"ל, ורפיון גדול יורגש בהיכל הישיבה". התלמיד, משום מה לא ציית לרבו, וקנה כרטיס טיסה. הוא הגיע בשעה היעודה לשדה התעופה, ועלה על המטוס. לאחר ההמראה הוא מבחין שבמכשיר הנייד שלו נקלטה הודעה. הוא מאזין להודעה, ומקבל הלם. היתה זו אמו שבישרה לו על פטירתו של הסבא! ואם לא די בכך, הוסיפה אמו בהודעתה, שלפני פטירתו ביקש הסבא שיקברוהו בארץ ישראל… הוא הסביר את בקשתו בכך, שמכיון שיש לו כאן בארץ נכד כה אהוב, השקוע בתורה בצורה מופלגת, לכן מעונין שנכד זה יהיה אחראי על סדרי ההלויה שלו… "רק עליו אני סומך" הודיע הסבא בצוואתו. ולכן ביקשה האמא בהודעתה מהנכד שיכין כל הנצרך להלויה כי הם יוצאים עוד מעט מארה"ב… אין לתאר את הרגשתו האיומה של חנכו, "השי"ת הוכיח לי" אמר לעצמו "כמה לא מפסידים כשמצייתים לקול חכמים. אם הייתי שומע לבקשת ראש הישיבה, לא הייתי מגיע לתרחיש הנורא הזה". בנתיים נאלץ למגינת לבו לטוס עד אמריקה ו… לחזור מיד ארצה. הוא חזר והגיע ממש ברגע האחרון, כשכל בני המשפחה כבר היו מוכנים לקראת ההלוויה… אך בזה עדיין לא תם הלקח הגדול שלמד התלמיד מרבו. כשהגיע להלוויה נדהם לפגוש שם את רבו, רבי נתן צבי, שסימן לו לבוא לצידו. הוא היה בטוח שעכשיו יקבל גערה על שלא ציית להוראתו… אבל רבי נתן צבי הלך לצידו בלי להוציא מילה במשך כל כברת הדרך הארוכה עד לבית העלמין… בסיום ההלו ויה ביקש ראש הישיבה מתלמידו, הנכד, לסור לביתו. עכשיו כבר היה הבחור בטוח שהנה באה הגערה והכין עצמו לשמוע גערות קשות על שלא ציית. אבל כשנכנס לביתו של רבי נתן צבי, פרס ראש הישיבה מפה וערך לפניו שולחן מלא וגדוש במאכלים טובים וערבים… "מן הסתם הגעת להלוויה היישר מן המטוס, ולא הספקת לטעום כלום, אני מבקש ממך לסעוד את לבך "…