ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מסעי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אלה מסעי בני ישראל… על פי ה'" (לג, א-ב)

אמר הרה"ק מלעלוב זצוק"ל שכשם שמשה רבינו היה כותב כל המסעות של ישראל ונעשה מהן תורה, כן עתה אליהו הנביא כותב כל המסעות וההרפתקאות של כל אחד מישראל, וכשיבוא משיח בב"א יהיה מזה ספר שילמד ממנו. אמר רבינו החפץ חיים ז"ל כי המצאת הטלפון מחזקת את האמונה בכך שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. כמו כן אמר האדמו"ר מסלונים זצ"ל שמהטלפון ניתן להתבונן שאפשר לפנות אל הקב"ה בכל זמן שיחפוץ האדם. ואילו האדמו"ר מסדיגורה היה אומר שמהרכבת ניתן ללמוד שלכל רגע יש ערך. מהטלפון נלמד שמה שאנו מדברים נשמע במקום אחר. והמטלגרף נלמד שאדם חייב להחשיב כל מילה שכן כל מילה נספרת ונחשבת. ממכשיר הניווט שנותן לנו הוראות מתי ואיך לנסוע אפשר ללמוד כמה דברים:
א. הטון רך ואיננו מתנשא.
ב. לעולם אינו כועס גם כשטועים וחוזרים וטועים.
ג. תמיד ימצא מסלול נכון לחזור לדרך הישרה.
ד. עין פקוחה – בכל מצב יודע היכן אתה בעולם.
ה. כשאתה רוצה להגיע ליעד מסוים, עליך להגדיר מראש את שאיפותיך.
ו. ניצול הזמן – כאן מתארך חמש דקות, מצאנו דרך קצרה יותר.
ז. גם כשהדרך מוכרת, נסע על פיו, כי יתכן ויש תאונה או כביש חסום שעינינו הבשריות לא משיגות.
ח. כשאין סוללה לא יעזור כלום – כשאין חיבור לצדיק, כשאין תורה ותפילה – גם המכשיר החכם ביותר לא יהיה שווה מאומה.
והאדמו"ר מספינקא הוסיף, כשמגיעים ליעד, המכשיר אינו מתריס ואומר "אמרתי לך?".

 

"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א)

כל מסע ומסע של בני ישראל היה על פי ה' (בעל הטורים). סיפר הרה״ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א: בחורף אחד בימי נעורי, נסעתי עם מורי ורבי, רבי מרדכי מקרעמניץ זיע"א ועשינו את דרכנו בעגלה במורד צר בתוך השלג. פחדתי מאד ואמרתי בליבי: עוד מעט והעגלה תתהפך, עד אשר עמדתי לקפוץ מהעגלה. אחז הרבי בידו ואמר: כלום לא יקרה. כעבור זמן לא רב עזבה העגלה את המדרון המפחיד ונסעה בנתיב מישור בנסיעה רגועה וללא כל מורא. לפתע פתאום ללא כל הכנה מוקדמת, התהפכה העגלה ואנו נזרקנו מתוכה אל צדי הדרך. אמר לי רבי הקדוש: מי שפוחד מהיצר הרע, חזקה שלא ייפול אל תוך רשתו, אולם מי שבטוח שלא ייפול לידיו נופל גם נופל.

 

"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א)

נר לרגליו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים, היה הפסוק במשלי "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״. כל רגע מימי חייו וכל תנועה מתנועותיו היו מחושבות, כמו שהעיד עליו גאון המוסר רבי ליב חסמן: ״כל תנועה, כל הרמת יד וכל נדנוד עפעף של רבי חיים, היו אך ורק לשם שמים״. תמיד היה מקפיד ללכת רק באמצע השבילים של שכונת ׳בתי מחסה׳ שבעיר העתיקה בה התגורר, למרות שהיו מרוצפים באבנים חלקלקות ומשופעות שהכבידו על ההליכה. כשהעירו לו מלויו מדוע מקשה הוא על עצמו בהליכתו ואינו מתהלך בצדי דרכים על האבנים הפחוסות שבהן, השיב: ״כל ימי חיי השתדלתי להתרחק מחלונות אחרים כדי ארבע אמות, ולכן מעדיף אני ללכת באמצע הרחוב כדי שלא להיכשל חלילה בהיזק ראיה של תושבי הרחוב משני צדדיו״.

 

"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א)

צריכים להרגיש בעצמנו את ארעיות העולם הזה, וכל ימינו אנו נוסעים אל מקומנו הקבוע. כאשר החפץ חיים היה נוסע למכור את ספריו בעיירות, היה מתאכסן באכסניות שונות. וכך סיפר: באחת האכסניות  שוחחתי עם בעל האכסניה, ואמרתי לו, כי המעון שלו בכללותו הוא טוב, אלא שצריך לתקן כמה דברים: התנור קרוב מדי למיטות, החלונות קטנים ועוד תיקונים. שאל אותי בעל האכסניה אם בדעתי להישאר ימים רבים במקום זה, ועניתי לו כי חושב אני לנסוע לפנות בוקר. השיב לי על כך בעל האכסניה: אם בדעתכם לשהות כאן רק עד אור הבקר, מדוע יש לכם ענין בתיקון הבית והנכם מציעים תיקונים ושכלולים, והרי בקרוב תעזבו את המקום. הסביר החפץ חיים: נאמר בפסוק על ימי חיינו בעולם הזה: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ, י). זמן קצר הוא מאד ביחס לנצח חיי העולם הבא. והנה, למרות זאת, עיקר עיסוקיו של האדם בחייו הם בסידור האכסניה ותיקונה, כלומר, סידור תנאים נוחים יותר למגורים כאן בעולם הזה. הוא משתדל שהכל יהיה על הצד הטוב ביותר, ואין הוא שם את לבו לכך שחיים אלו חולפים במהירות רבה והעיקר הם החיים שיש בהם יתרון, יתרון של תורה ומצוות המביא את האדם לחיי העולם הבא. (חפץ חיים)

 

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן" (לג, א)

קשה מה בא להשמיענו שיצאו ביד משה ואהרן הלא מקרא מלא הוא (שמות יא, י) ומשה ואהרן עשו את כל המופתים. יש לומר על פי מה שפירש בספר "שפתי כהן" עה"ת מה דכתיב "ויסעו ויחנו" ולא כתיב וילכו, אלא מלמד שהיה ענן מוליך אותם כמו שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, בלי עמל, כמו המלאכים שנסעו בלי עמל. זהו שנאמר "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו" מעצמן בלי עמל "לצבאותם" כמו המלאכים הנקראים צבאות ד' ובאיזה זכות זכו לזה "ביד משה ואהרן" בזכות משה ואהרן כי הכבוד היו בזכות אהרן וכשמת אהרן חזרו בזכות משה. (כסף נבחר)

 

"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א)

"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו, כאן ישנו, כאן הוקרנו (לשון קר וצינה), כאן חששת את ראשך" וכו' (רש"י). מבאר ה"אמרי אמת", שבמילים קצרות אלו הוכיחם משה רבינו על חטאיהם ברמז: "כאן ישנו" הכוונה למתן תורה, שמשה רבינו היה צריך להעיר אותם מהשינה ולהוציאם מן המחנה לקראת השכינה. "כאן הוקרנו" הכוונה למלחמת עמלק, ששם "התקררו" באמונתם, כמו שנאמר "אשר כרך בדרך" (דברים כה, יח). "כאן חששת את ראשך" הכוונה למה שאמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד), או שהכוונה לקרח שחלק על משה רבינו, ראש בני ישראל. מה טעם יש בהזכרת המסעות הללו ובציון ההתרחשויות שבהם? אמר הגאון ר' אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, כל אדם עובר בחייו מסעות רבים, מהם פשוטים ומהם מורכבים. גם 'מסע' לבנק ו'מסע' הביתה, מסע ל 'חיידר' של הילד או לקופת חולים גם הם אינם סתמיים. לכל אחד מסעות שונים ומשונים, והתרחשויות המיוחדות לו, ומיוחד לו גם אופן התנהלותו בהם. אומרים לאדם שים לב, עברת כל כך הרבה מסעות, האם למדת מהם משהו? או אולי הסתובבת כאילו הכל מקרי, כאילו יש כאן איזשהו גלגל ענק, שמסתובב ואין אתה רואה לא מטרה ולא תכלית?! לא לחנם אומר המדרש "התחיל אביו מונה כל המסעות", ולא אמר לו: יודע אתה מדוע קיבלת כאן מכה זו? משום שנהגת לא כשורה בעניין פלוני! וצער שהיה לך יודע אתה משום מה בא? משום חטא זה שעשית… התורה פירטה את המסעות, כדי שנבין שאין כאן כל מקרה, כדי שהמסעות לא יעברו 'ליד' האדם, אלא ישכיל וילמד את הלקח הנכון.

 

״ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם… ואלה מסעיהם למוצאיהם״ (לג, ב)

רבים ממפרשי התורה העירו על כך שהפסוק שינה את הסדר: בתחילה הקדים מוצאיהם למסעיהם, ולאחר מכן הקדים את מסעיהם למוצאיהם? מה פשרו של שינוי זה? הגאון רבי דוב לבלוביץ', אב״ד קישקאראש ובעל "דיבובי חן״, ביאר זאת בהסבר רעיוני נפלא: הלא בתורה הקדושה מסופר שכאשר נסעו ישראל ממקום למקום, סבלו בכמה מן המקומות מצער ומכאוב, כגון: במרה היו המים מרים, ברפידים לא היו להם מים ועמלק נלחם עמם, וכאשר סבבו את הר ההר באו עליהם נחשים שרפים וכדומה. והנה, הקורא דברים אלו עשוי לחשוב שדברים מכאיבים אלו אירעו להם רק מפני שהגיעו לאותם מקומות, אך אילו לא הגיעו לשם – היו 'חוסכים' מעצמם את תלאות המקומות הללו… ולא היא! אחד מיסודי אמונתנו הוא: שאין מקרה בעולם, אלא הכל הוא בהשגחה פרטית, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, וכמובן שגם כל מה שאירע לאבותינו במדבר, קטן או גדול, הכל היה בפקודת ה'. מדוע התרחשו ובאו עליהם כל התלאות הללו? הייתה לכך תכלית נשגבה, כלשון הכתוב (דברים ח, ג): "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". וזו הסיבה שהקב״ה הוליכם למקומות הללו: כדי ששם יבואו עליהם הדברים המכאיבים והמעציבים, ויקחו מהם לקח ומוסר. מעתה, זהו פירוש הפסוק שלפנינו: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" משה כתב את כל מה שמצא אותם, דהיינו: כל מה שאירע להם במסעיהם השונים, אבל מזהיר הכתוב את הקורא אל תטעה לחשוב שכל מה שאירע להם במקומות הללו, בא עליהם במקרה, אלא "על פי ה'״ היו כל הדברים הללו, וממילא "ואלה מסעיהם למוצאיהם", דהיינו: הקב״ה הוליכם לכל המסעות הללו כדי להביא עליהם שם את הדברים שבאו עליהם, כדי שיפיקו מהם את לקח האמונה בהשגחתו הפרטית! והרי זה דומה לאדם שנסע ברכבת, ובעיצומה של הדרך התנגשה הרכבת ברכבת אחרת, ורבים מהנוסעים נהרגו או נפצעו, ואדם זה ניצל ויצא בשלום ללא פגע כלל. היעלה על הדעת לומר שרק כמקרה נקלע אדם זה לרכבת בדיוק באותו מקום ובאותה שעה שאירעה התאונה, ובמקרה בלבד ניצל מתוצאותיה הקשות? הלא רק אוויל נבוב מוח יטען כך, אבל אדם בר דעת מבין שמאת ה' הייתה זאת, כדי שינצל ויראה את גודל חסדי ה' עמו, ויתאמץ לתת תודה לה' על טובו וחסדו! כך גם אבותינו במדבר, הובלו על ידי ה' יתברך למקומות שבהם זומנו להם צער וייסורים, כדי שיראו בעיניהם כיצד מוציא אותם ה' מצרה לרווחה, ויכירו גודל חסדי ה' עליהם, וגודל אהבתו עליהם! (שלל לא יחסר)

 

"ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (לג, ב)

מלמדינו הכתוב שיסתפק האדם במה שהכרחי לו ביותר, ואל יבקש המותרות הן באכילה והן בלבוש. שזהו היסוד למי שרוצה לזכות בכתר תורה ולעבוד את השי"ת. הוא שנאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" – כלומר אם תהיינה ההוצאות לצורך המסע לעולם הבא, זהו עפ"י ה', ואילו "מסעיהם למוצאיהם" – המסעות של האדם וטלטוליו ממקום למקום צריכים להיות "למוצאיהם" – רק להוצאות ההכרחיות ולא להתעשר ולמלא תאוותיו. (כסף נבחר)

 

"ואלה מסעיהם למוצאיהם" (לג, ב)

מצינו במדרש, כי בגאולה העתידה יעביר השם יתברך שוב את בני ישראל דרך כל אותם ארבעים ושנים המסעות אשר עברו במדבר אחרי יציאת מצרים, כפי שאמר יחזקאל הנביא בנבואתו: ״והבאתי אתכם אל מדבר העמים״ (יחזקאל כ, לה). זהו אפוא שמרמז הכתוב: ״ואלה מסעיהם״ – המסעות הללו יהיו גם ״למוצאיהם״ – כאשר בניהם אחריהם יצאו מגלותם האחרונה יעברו גם הם את המסעות האלה… (אברבנאל)

 

"ואלה מסעיהם למוצאיהם" (לג, ב)

כשהיו בני ישראל במצרים האמינו במשה והיו נכונים ללכת אחריו המדברה ובזכות אמונה זו נגאלו ממצרים, כפי שאמר הנביא: ״זכרתי לך חסד נעורייך… לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיהו ב, א). אם כן, הרי הייתה אז יציאתם של ישראל בזכות המסעות, היינו: ״מוצאיהם״ בזכות ״למסעיהם״. ואילו לאחר מכן, כאשר חטאו בני ישראל בתלונותיהם היו ניתנים לכליה אלא שעמד משה וביקש רחמים עליהם: ״למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים״ (שמות לב, יא) או: ״למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם״ (שם לב, יב) – יוצא אפוא כי המשך המסעות לארץ ישראל נתאפשר הודות ליציאת מצרים. "ואלה מסעיהם״ – המשכת המסעות הייתה בזכות ״למוצאיהם״ – בשל יציאתם ממצרים… (תורת משה)

 

"ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחודש הראשון" (לג, ג)
"ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות" (לג, ה)

לכאורה פסוק ה' חוזר על מה שכתוב בפסוק ג'. מתרץ בספר "ראשי בשמים" על פי מה שכתב התרגום יונתן בן עוזיאל בפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" שה' נשא את בני ישראל על ענני כבוד לארץ ישראל כדי לשחוט את קרבן הפסח בפסח מצרים, ושחטו את הפסח במקום בית המקדש וחזרו עם ענני כבוד למצרים. והנה, בפסוק הראשון מזכיר את הנסיעה הראשונה להר המוריה לעשות את קרבן הפסח. ובפסוק השני מזכיר את יציאת מצרים ומספר את סדר הנסיעות הרגיל.

 

"ובאלהיהם עשה ה' שפטים" (לג, ד)

בפרשת בא (שמות יב, יב) נאמר: ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'״. ולמה אפוא לא אמר הכתוב גם כאן: "ובכל אלהיהם עשה ה' שפטים״? בפרשת בשלח אומר רש״י שמכל אלילי מצרים נשאר רק בעל צפון, כדי להטעות את מצרים שיסמכו עליו וירדפו אחרי בני ישראל אל הים ושם יבואו על עונשם. משמע אפוא, כי לאחר קריעת ים סוף הושמד גם בעל צפון״. לפיכך, בפרשת בא, כאשר השם יתברך מודיע מראש את כל אשר יתרחש במשך גאולת מצרים, וקריעת ים סוף בכלל זה, אכן נאמר "ובכל אלהי מצרים״, ואפילו גם ״בעל צפון". אבל כאן הרי הכתוב מדבר רק כאשר נתרחש בשעת מעשה – ״בחמשה עשר יום לחדש הראשון״ – שאז עדיין נשאר ״בעל צפון״, לכן לא נאמר ״ובכל״… (ברכת השיר) לפיכך אמר יתרו אחרי קריעת ים סוף: ״עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלוקים, כי בדבר אשד זדו עליהם״ (שמות יח, יא) – שהרי בעצם קשה, מה ראה בנס קריעת ים סוף משום הוכחה משכנעת יותר מבכל האותות והמופתים? אלא, יתרו הרי היה בשעתו כומר לכל מיני עבודות זרות, ובראותו כי ״בעל צפון״ נשאר מכל אלילי מצרים, נתעוררו בו ספקות: שמא באמת יש בו ממש. אך משראה אחרי קריעת ים סוף, שלא נשאר ״בעל צפון״ אלא כדי להמריץ את המצרים כי ירדפו אחרי בני ישראל אל הים ושם יבואו על עונשם מידה כנגד מידה ( = בדבר אשר זדו עליהם), ואחר כך בא גם עליו הקץ – נענה ואמר: "עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל אלוקים" שאפילו בעל צפון אין בו ממש… (שם)

 

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר… וימת שם" (לג, לח)

בספר 'מנורת המאור' (נר ו, כלל ב, חלק א, פרק ב) מובא ששמונים אלף ילדים שנקראו אהרן, הלכו אחר מיטתו של אהרן, והם נולדו לאחר שאהרן עשה שלום בית במשפחתם! אם נחלק שמונים אלף לארבעים שנה שהיו במדבר, נמצא שאהרן עשה "שלום בית" עשרות פעמים בשבוע, זאת בנוסף לתפקידו ככהן גדול, והתפקידים האחרים שהיו מוטלים עליו! צא ולמד עד היכן מדתו של אהרן "אוהב שלום ורודף שלום"! (לאור הנר)

 

"כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו" (לג, נא-נב)

מצינו בגמרא, שהיה משה רבנו מסוגל לבטל לחלוטין את יצר העבודה זרה, אלא שחסרה לו זכותה של ארץ ישראל. (עירובין לב) לפיכך אמר הכתוב: ״כי אתם עוברים את הירדן״ מכיוון שרק אתם עוברים את הירדן בלעדי משה, על כן ״ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו״ לבל תכשלו בהם. ואילו היה גם משה עובר עמכם את הירדן אל הארץ, היה הוא מבטל את יצר העבודה זרה ולא הייתם חוששים מפני כל אלה… (מלא העומר)

 

"ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת… והיו הערים להם לשבת" (לה, ב-ג)

לשם מה חוזר הכתוב על כך פעמיים? אלא, ערי הלויים הרי שימשו בעת ובעונה אחת גם ערי מקלט לרוצחים בשוגג וגם ערים ללויים, והשם יתברך הרוצה לראות אך טוב בישראל אומר אפוא: מי יתן ולא יקרו מקרים כאלה ולא תהיינה הערים הללו מקום המוכן לפורעניות כי אם רק ״להם לשבת״ ללויים בלבד. (מלא העומר)

 

"ערי מקלט תהיינה לכם" (לה, יג)

אדם מישראל שאירע לו מקרה איום כזה, שהרג אדם בשוגג, ונפשו מרה עליו מאד עד שאיננו מוצא לו מקום בעולם, אומר לו הקדוש ברוך הוא: ״ושמתי לך מקום״ בערי המקלט, שם תינצל ותמצא לך מנוח. אמנם, כל עוד לא כבשה המרירות את האדם כולו ועדיין מוצא הוא מקום לעצמו אין ערי המקלט קולטות אותו ואין לו בהן מקום. לפיכך אמרו חכמינו, כי שרו של אדום יטעה וינוס לבצרה, בחשבו ש״בצרה תקלוט לו כבצר״, ולא תהא לו הצלה (מכות י״ב). אם יבוא לבחור לו בעצמו מקום מקלט, הרי סימן הוא זה כי עדיין מוצא הוא מקום לעצמו, ממילא לא יוכל למצוא הצלה במקלט… (חידושי הרי״ם ז״ל)

 

"מות יומת הרוצח" (לה, טז)

יש לציין מעשה פלא שהובא ב"קב הישר" [סי' פו'] וב"יסוד יוסף" (פרק פ"ז) על רבי שלמה גבירול, שהיה בקי בחכמת הקבלה ובדקדוק, וחיבר הרבה פיוטים, ומרוב חכמתו נתקנאו בו שונאי ישראל, וארב עליו ישמעאל אחד והרגו, וקברו בגן שלו, אצל אילן תאנה, והתאנה חנטה פגיה קודם זמנה, ועשתה פירות תאנים גדולים ויפים מאוד. ויתמהו כל יושבי העיר, והדבר בא אל מלך הישמעאלים, וירא המלך הפירות, ויתמה, וישלח המלך אחר הישמעאלי הנ"ל, ושאל אותו, איך התחכם לעשות פעולה לבשל הפירות קודם זמנם, (ובילקוט מעם לועז בפרשתן כתב, שהמלך פתח תאנה אחת כדי לאוכלה, וטעם זה טעם דם, ושאל המלך על זה, הלא דבר הוא). מרוב הפחד לא היה ביכולתו להשיב כלום, ולהשתמט ולדחות את דברי המלך, וציווה המלך לייסר אותו בייסורים קשים ומרים, עד שהוכרח הישמעאלי להודות, שמאותו היום שהרג את היהודי רבי שלמה גבירול, התחיל האילן לעשות פירות קודם זמנו. ציווה המלך לתלות את הישמעאלי הרוצח על אותו אילן.