ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מצורע – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"זאת תהיה תורת המצרע" (יד, ב)

אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: זאת תורת נגע צרעת" (יג, נט), "זאת תורת אשר בו נגע צרעת" (יד, לב), "זאת התורה לכל נגע הצרעת" (יד, נד), "זאת תורת הצרעת" (יד, נז). והקיף: "זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע. ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה (ויקרא רבה טז, ו)
צריך להבין, הלא גם אם היה כתוב רק פעם אחת "תורה" היה אפשר לרמז את אותו הדבר. ותרץ ה"פנינים יקרים" שכוונת חז"ל היא, כי בכל חומש וחומש מחמשה חומשי תורה מופיע ענין לשון הרע. בספר בראשית – מסופר על הנחש שסיפר לשון הרע על בוראו אשר "מהעץ אכל וברא עולמו". בספר שמות – "אכן נודע הדבר" (ב, יד), וכפירוש רש"י שם שהיו בהם דלטורין. כמו כן, "ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג" (ד, ו), ואמרו לנו חז"ל שצרעת זו באה למשה רבנו כי דיבר לשון הרע על ישראל, ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי". בספר ויקרא – "לא תלך רכיל בעמך" (יט, טז), וכל פרשת צרעת ונגעים. בספר במדבר – ענין מרים שדברה לשון הרע על משה. בספר דברים – "השמר בנגע הצרעת" (כד, ח), "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים" (כד, ט). נמצא שכל ספר מחמשה חומשי תורה מזהיר על איסור לשון הרע. לכן כתובה המילה "תורה" חמש פעמים, לרמז על חמשה חומשי תורה שהזהירו על חטא זה.

 

"ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש כי כחטאת האשם הוא לכהן קודש קדשים הוא" (יד, יג)

קשה למה לי כל האריכות, ולמה לא אמר 'ושחט את הכבש צפונה' ותו לא מידי. וגם אם טעם שחיטתה בצפון מפני שדומה לחטאת, מה ענין עולה לכאן, ועוד מה זה שכתב לכהן, ועיין רש"י. ונראה דהנה איתא בסוטה (דף ל"ב) שלכן נשחטת החטאת בצפון כמו העולה, אף שעולה גדולה מחטאת כי כולה כליל, כדי שלא לבייש את המביאים חטאת, כי עכשיו יחשבו שזה עולה מכיוון שנשחט במקום העולה. ולפי זה גם האשם ראוי שישחט בצפון מטעם זה, כי גם האשם בא על חטא. אולם יש לחלק כדאיתא בזבחים (דף פ"ט) שחטאת חשובה מן האשם כי זריקת דם החטאת על ארבע קרנות, לכן ראוי לשחטה במקום עולה הקדושה, משא"כ דם האשם זריקת דמו בשתי מתנות. אך זה לא מעלה ולא מוריד, כי מכל מקום קדושת שניהן שוה דמשניהן אוכל הכהן את הבשר, ואינה כעולה שכולה כליל, על כן שפיר דין האשם בצפון כחטאת. וזה שאמר הכתוב, ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת, ולמה, לזה אמר ואת העולה, כדי שיחשבו שזה עולה ולא יתבייש על חטאו, וכי תימא במקום הקודש, כי המקום קודש יותר מדי עבור שחיטת אשם אשר דמו נזרק רק בשתי מתנות, לזה אמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, שלגבי הכהן קדושתו שוה דמשניהן אוכל הכהן, קודש קדשים הוא, דכשם שחטאת קודש קדשים הוא אף שאוכל ממנה הכהן, כן האשם קודש קדשים הוא וראוי שישחט בצפון. (מלא העומר)

 

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (יד, לד)

וברש"י הק' שהאמורים הטמינו זהב וכו' כל מ' שנה, וע"י שנותץ הקירות ימצא המטמוניות. וקשה וכי אין לקב"ה דרך אחרת לתת לישראל מטמוניות אלא ע"י נגעים, ועוד הרי נגעי בתים בא על צרות עין (ערכין טז) שאחד מז' סיבות שבא הנגעים היא צרות עין שאינו רוצה ליהנות אחרים משלו לכן יורד הבית לטמיון והוא ג"כ לא יהנה מביתו, וא"כ האם בגלל זה החטא עוד ימצא כסף וזהב שטמנו האמוריים? אלא כל זה בא ללמד אותנו שאף שאנו רואים שבאים עלינו ח"ו יסורים, מכל מקום צריך להאמין שבא מאהבת ה' אותנו ורוצה להחזירנו למוטב, ולבסוף נראה שהכל יתהפך לטובה, וכמו שראינו במכירת יוסף הצדיק שממנה הגיע למלכות וכן בכל צרה וצרה יצא מזה דבר טוב כמ"ש ממכה עצמה ממציא רפואה, והנה אם לא היו חוטאים בצרות עין או באחד מז' דברים שמביא שם בגמרא, כי אז היו מוצאים את המטמוניות ללא שום צער, ועכשיו שחטאו ימצאו ג"כ לבסוף אבל זה יהיה בדרך יסורים בתחילתו. (ערוך השולחן)

 

"כנגע נראה לי בבית" (יד, לה)

אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע, ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. (רש"י) ולכאורה, מדוע הקפידה התורה ע"ז, הלא בין כך תלוי בכהן לטהרו או לטמאו, ומה יתרון לבעל הלשון אם הוא יאמר "נגע" או "כנגע"? אלא ע"פ מה שכתב רש"י "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל מ' שנה שהיו בני ישראל במדבר, וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן". א"כ, הרי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" ונגע זה מטרתו הוא לעורר את האדם, להודיע להם דרכיו הנפלאים אשר נסתרו מעיני אדם, וסופו שעל ידו יגיענו טובה גדולה, ועל כן אל לו לאדם לומר "נגע נראה לי בבית" שמשמעותו לדבר שלילי, אלא יאמר "כנגע", היינו שבוודאי עי"ז תצמח לו טובה מכל הרע. (שי לתורה)

 

"זאת תהיה תורת המצרע" (יד, ב)

אמר ר' יהושע בן לוי… "זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע. (ויקרא רבה טז, ו) פעם נסע החפץ חיים בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים. בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות, סוסים וכדו’. ר’ ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם ליבו לשיחותיהם. פתאום העלה אחד האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחיל ללעוג עליהם. ר’ ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו, והעיר להם בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם, אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות"… שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו להלך מוזר והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בעניניהם ומטיף להם דברי תוכחה. ר’ ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בענייני לשון הרע. לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם. החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם. כשלא הועילו דבריו הוא ביקש מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להישאר באמצע הדרך מלשבת בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות. (מורשת אבות)
בעת מסעותיו למכור את ספר "חפץ חיים", נקלע ר’ ישראל מאיר באחת השבתות לעיר ידבוונה והתאכסן בביתו של השוחט. כשהתכונן ליטול ידיים לסעודה שלישית, שמע שהשוחט מספר לאשתו שיוסף הקצב רימה את פלוני והבטיח לו כי הבשר משחיטת אתמול הוא בלי סירכא. ר’ ישראל מאיר הסתלק מיד מהבית מבלי לדבר דבר. כשהשוחט הרגיש כי אורחו איננו, החל לחפשו בעיירה, עד שמצאו מסב לסעודה שלישית באחד הבתים. לשאלת השוחט, מדוע שינה את מקום אכסנייתו, השיב לו ר’ ישראל מאיר שאינו יכול להתאכסן יותר בביתו. אם יש למר טענות על הקצב, הרי זו שאלה של איסור והיתר ויש לקראו אל הרב או יש להוכיחו בינו לבין עצמו, אבל כיצד הוא מספר זאת לאשתו? הרי יש בזה משום לשון הרע. "הנני עוסק במכירת ספרים על זהירות מדיבורים אסורים, וכיצד אני רשאי להתאכסן בבית שמדברים בו לשון הרע?" סיים החפץ חיים את דבריו. (מאורות גדולים)
פעם בא לרבי נפתלי אמסטרדם יהודי לבקש "היתר מאה רבנים" כדי להוסיף אשה על אשתו. ובינתיים הוציא על אשתו דיבה רעה ככל העולה על לשונו. ר’ נפתלי הפסיקו ושאל אותו, אם כבר קיבל היתר ממאה רבנים על איסור לשון הרע. (מורשת אבות)
רבנו ה"חפץ חיים" כותב באריכות בספרו את חומר העוון של לשון הרע, שפעמים רק על ידי עקימת אף או קריצת עין אפשר להרוג בן אדם, וכמו שנאמר: "כי באפם עקרו שור" הוא יוסף הצדיק, שעליו נאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו". מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון מפוסקי הדור, רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, בארוחת בוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מהודרים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השנייה, מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך יותר על החברה השנייה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצווה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים. הלך לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השנייה עמדה לפני פשיטת רגל, החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם, שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת. ישב, חשב ונזכר, באותו מעשה וסיפר להם על חשדו בבחור שהיה אצלו, אך פשוט כשאחז בשקית החלב של אותה חברה, היא הייתה ריקה, ולכן לקח את השקית השנייה, ורק ההבנה של אותו בחור גרמה לכל הצער, והשם הרע על אותה חברה. כמה עלינו להיזהר בלשון הרע, שלא לדבר רע על שום יהודי, והזהירונו חכמינו זיכרונם לברכה, שהמדבר רע על יהודי, הוא כמוציא לעז על התפילין של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו) וזוהי סיבת הצלת עם ישראל ממצרים, והיא מפתח הגאולה העתידה. (כתונת פסים)
הגה"צ ר’ משה אהרון שטרן שליט"א, משגיח בישיבת קמניץ בירושלים, סיפר מעשה מהחפץ חיים זיע"א, אותו שמע בבחרותו בארה"ב, במהלך שיעור מפי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל. פעם יצאו החפץ חיים זיע"א ואדם גדול נוסף לנסיעה ארוכה בעניין דחוף של מצוה, הדרך ארכה להם כמה ימי נסיעה, כי המקום שאליו נצרכו להגיע רחוק היה. בהגיעם לאחד המקומות, שמו מיד פניהם לתור להם מקום אכסניה למען יוכלו להשיב את נפשם מעמל הדרך ולהשביע רעבונם. והנה, לאחר שמצאו אכסניה אצל שולחנה של בעלת בית יראת שמים, שהידורי הכשרות אצלה ענו על הדרישות המיוחדות של החפץ חיים וחברו למסע, ישבו שניהם וסעדו נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: האוכל טוב מאד, ואילו אותו אדם גדול שחבר למסע אמר: כן, האוכל טוב למדי, אם כי חסר היה קצת מלח, אבל באופן כללי היה טוב מאד… שמעה האשה ויצאה מהחדר, אבל מיד בצאתה מהחדר תפס החפץ חיים בידיו את זקנו וראשו ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועתה נכשלתי פה ממש ששמעתי וקיבלתי לשון הרע, ואני מתחרט כבר על שנסעתי אתכם, ובודאי לא היתה מצווה בנסיעתי אתכם… כשראה אותו אדם גדול כיצד התעטף החפץ חיים ביגון, נאחז חרדה ותדהמה, אך גם תמה תמיהה מסויימת: מה לו כי נזעק ונסער כל כך? ואולם מכיוון שבחפץ חיים מדובר, פתח ושאל: מה כבר אמרתי, רבי ישראל מאיר, איזו לשון הרע היתה פה?… ענהו החפץ חיים: כלום אין לשון הרע במה שאמרתם לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הן לא היה היא זו שבישלה את האוכל כי אם המבשלת שהיא מעסיקה, וזו אישה אלמנה, ומיד כששמעה את הטענה מפיכם על המלח, הלכה למטבח ופתחה בטענות על המבשלת המסכנה, למה לא שמת מלח בתבשיל, והמבשלת ענתה, כמובן, כי כן שמה מלח, ואז כבר הרעימה בעלת הבית את קולה וגערה בה באומרה לה, הלא הרבנים הסועדים על שולחני ואוכלים את התבשילים שבישלת אומרים שלא שמת מלח, וכיצד זה את אומרת אחרת? כך בוודאי מתווכחים השתיים, כשהמבשלת אומרת בבטחה ששמה מלח ובעלת הבית מטיחה בה וצועקת עליה שהיא שקרנית, שכן אם הרבנים אומרים שהאוכל חסר מלח, בוודאי שאינם משקרים, והיא זו שמשקרת, והאלמנה כועסת ואומרת ברוגז: בטוחה אני ששמתי מלח בתבשיל, ואז אומרת לה בעלת הבית: אם את כה מעיזה פנים לומר על הרבנים שהם שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה בך יותר כמבשלת!… חברו למסע של החפץ חיים, שכאמור אדם גדול היה, יושב ושומע בהקשבה מרובה לדברי החפץ חיים ופליאתו גוברת מרגע לרגע על דמיונו המופלג: מנין לו כל זה? איך הוא בונה מדיבור כל כך פעוט מגדלים באוויר? ובגמר פליאתו הוא אומר: רבי ישראל מאיר, הנכם מגזימים!… ענה לו החפץ חיים: אם כן, אם ברצונכם להיווכח שצדקתי, הבה ניכנס שנינו למטבח ונראה מה מתרחש שם… קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ונרגשות ומוחות דמעה מעיניהן, וכל זאת לאחר דיון ודיבור קולני ופוגע ולאחר שבעלת הבית הודיעה למבשלת שהיא מפוטרת, הכל כפי שתיאר החפץ חיים קודם לכן. כשראה אותו אדם גדול מה שקרה, השתדל, כמובן, בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהם השלום והשלווה!.. (שאל אביך ויגדך)
רבי רפאל הכהן שפירא מוולוז'ין, היה מפליג בשתיקה ולא היה מוציא מפיו דברים אלא לעתים רחוקות, כדי שלא להיכשל בלשון הרע ורכילות. פעם שאלו אחד ממקורביו: "רבי, האינך עייף לפעמים מן השתיקה"? השיב רבי רפאל ואמר: "עלי להודות, כי באמת השתיקה מעייפת אותי לפעמים, וכדי לנוח מן השתיקה, הריני חוזר ושותק"… דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים. כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש שביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה. אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות. כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש. ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (במסכת ערכין ט"ז, ע"א), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך". (מעשיהם של צדיקים)
רבי זלמן מוולוז'ין, היה שומר על לשונו שלא לדבר על הזולת וחיפש תמיד להפך בזכותם של ישראל. בערב שבת חזר פעם מהמקוה לביתו, ואשתו ראתה כי הכתונת הנקיה שנתנה בידו לכבוד שבת, איננה עמו. "היכן הכתונת"? תמהה, ורבי זלמן השיב בתמימות: "כנראה נטל עני אחד את הכתונת בהיותי בבית המרחץ". "והיכן, אפוא, כתונתו של אותו עני"? השיב רבי זלמן: "אותו עני שכח ולא השאיר לי את כתונתו שלו"…

 

"ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (יד, ד)

פירש רש"י "ועץ ארז" לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. "ושני תולעת ואזוב" מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב. מעשה בבעש"ט שבא פעם לשבות שבת בפולנאה, כשהוא נוסע במרכבה מהודרת, היה שם אחד בעל מחלוקות, שהלך ורינן אחרי הבעש"ט שהוא נוהג בגדלות ורחבות. נענה הבעש"ט ואמר: משל למה הדבר דומה למלך שחיפש אחרי סם רפואה מיוחד שיש בו כדי לחיות לעולם, בא חכם אחד ונתן לו סם רפואה שיתרכך מן הגאווה וינהג בענווה, מיד החל המלך לנהוג בענווה יתירה, עד כדי כך שהיה מהלך ברגל אחרי המרכבה המלכותית, אך ככל שהרבה לנהוג בענווה, הלכה וגברה בו גאוותו יותר ויותר, באומרו הביטו וראו! הרי אני מלך גדול ועם כל זה הנני עניו. עד שבא החכם והסביר לו שלא לזה נתכוון אלא שיעלה וישב בתוך המרכבה ויהיה עניו בלבו פנימה, אומנם ענווה זו תעלה לו ביותר קושי, אך תהיה זו ענווה אמיתית. (צפנת פענח)

 

"וגלח את כל שערו" (יד, ח)

סיפר הד"ר הרב משולם הרט: מעשה בבני זוג שלא שמרו מצוות, ולא נפקדו שנים רבות בילדים. הרופאים חיוו דעתם שבדרך הטבע אין להם כל אפשרות להיפקד. בשלב מסוים הציע להם הרופא המטפל, לעלות לביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי ולקבל ממנו ברכה. בני הזוג הסכימו, והבעל הגיע לביתו של הגר"ח. כשסיפר את סיפורו הביט בו הגר"ח, וראה שהוא מגודל-שיער. שערו שגלש על גבו, נראה כשל אשה… פנה אליו הגר"ח ואמר לו: "אינני מבין כיצד אתה רוצה שיהיו לך ילדים, הרי גם אתה אשה!"… כיון שהיה זה בימי ספירת העומר, אמר לו הגר"ח שבל"ג בעומר ילך להסתפר ובירכו. והנה פלאי-פלאים; הבעל הסתפר, הברכה התקיימה, נגד כל התחזיות של הרופאים. (דרשו)

 

"ואם דל הוא" (יד, כא)

נסיון העני מביא עמו הרבה קושי ומצוקה, כאב ובושה, ואנו מוצאים לא מעטים מבין גדולי ישראל, אשר למרות גדלותם העצומה, חיו בדחקות נוראה ונאלצו לרעב ללחם… ממש. בספר "מרביצי תורה מעולם החסידות" מסופר, כי בעל ה"יסוד ושרש העבודה" חי חיי דלות ועניות עצומים. באותם ימים נהוג היה שכל עקרת בית היתה מכינה סיר חמין בערב שבת, ומביאה להטמינו בתנור האופה, כדי שחומו ישתמר עד למחרת. מאחר ומטבחה של אשת ה"יסוד ושורש העבודה" היה ריק, לא היה לה במה למלא את הסיר, ומפני הבושה נהגה למלא את הסיר במים צלולים, ולכסות אותו היטב. באחד הימים ננעצו בה עיני שכנה רעת לב, ומשום שחשדה שאין לעלובה זו כל תבשיל, החליטה להרים את מכסה הסיר לעיני כל הנשים, כמבקשת להציץ מה מתבשל בתוכו, ועל ידי כך שמה אותה ללעג ולקלס, מאחר והיא לא זכתה לנס בדומה לאשת התנא רבי חנינא בן דוסא (תענית כה.)… העלבון והבושה היו כה גדולים, עד כי עיניה החלו לזלוג דמעות, וכך הלכה לבעלה הגדול ובכתה לפניו: "עד מתי נצטער כך?" בראותו עד היכן הגיעו הדברים, הוא עמד והבטיח לה: "עד כאן! היי בטוחה שנושע במהרה, ויותר לא נסבול חרפת רעב". ואכן, זמן קצר לאחר מכן נמנו וגמרו פרנסי הקהילה להכתירו כראש ישיבה בישיבה המקומית בסלונים, עיר מגורי חמיו, והוא החל להשפיע בין כתליה מרוח חכמתו וצדקותו, כשכל פרנסתו מסופקת מקופת הישיבה, וכך נתקיים בו מה שאמרו חז"ל (מועד קטן ט ע"ב): "כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ".

 

"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר" (יד, לה)

בספר "אמרי קדש" (עד) הובא המעשה הבא: רבי אברהם מרדכי מפינטשוב, שהיה גם תלמידו של החוזה מלובלין, היה עני מדוכא. היו לו שלש בנות שכבר הגיעו לפרקן, ולא היה לו כסף לנדוניה ולצרכי נשואין ומלבושים. בכל פעם שהיה נוסע לרבו ללובלין, היתה אשתו מדברת על לבו שישיח את דאגתם לפני רבו הקדוש, אבל בכל פעם שהיה בא לפני החוזה – היה שוכח את עצת אשתו ולא מזכיר כלל את מצבו הקשה. פעם אחת נמלכה אשתו הרבנית ונסעה גם היא לובלינה אחרי בעלה, מבלי להגיד לו. כשנפגשו שניהם בבית מדרשו של החוזה מלובלין, הוכרח כבר ר' אברהם מרדכי לשפך את מרי שיחו לפני רבו. אמר לו החוזה: "מדוע לא אמרת לי דבר עד הנה?" השיב לו ר' אברהם מרדכי: "חשבתי שהרבי ברוח קדשו יודע מעצמו את אשר אתי". "לא כן", השיבו החוזה. "הנה בנגעי הנפש כתוב בתורה: 'אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן… וראה הכהן את הנגע', כלומר הכהן בעצמו יראה את הנגע מיד, מבלי שיגידו לו, אבל בנגעי בתים כתוב: 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית'. מכאן שב'נגעי בתים', כלומר בצרכי הבית, צריכים לומר, ולא לסמוך שהכהן ידע מכך בעצמו"…

 

"כנגע נראה לי בבית" (יד, לה)

יש לדקדק מדוע אומר נראה לי 'בבית' ולא אומר 'בביתי', ויש לומר דהנה אמרו חז"ל (יומא יא) נגעי בתים באים על צרות עין שלא רצה שיהנו אחרים מביתו, וזה שדייקה כאן התורה 'ובא אשר לו הבית' שהוא חושב שהבית רק שלו לעצמו ולא ליהנות אחרים ומטרת הקב"ה הוא לחנכו כי לה' הארץ ומלואה, והוא רק מחזיק פקדון אצלו ואינו בעליו, ואם יחשוב כך אז יהיה מטיב לאחרים, ביודעו שה' עושה עמו לחם חסד שהפקיד בידו רכוש זה, לכן בבואו אל הכהן יאמר 'כנגע נראה לי בבית' ולא בביתי, כי אין הבית שלי אלא של הקב"ה ואז יחזור ויהנה אחרים מהנכסים. (שבט סופר)