ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת מקץ – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויהי מקץ שנתים ימים" (מא, א)

איתא במדרש (בראשית רבה פט, ג): "על ידי שאמר יוסף לשר המשקים 'זכרתני' ו'הזכרתני', נתוספו לו שתי שנים" . רבי שמעון שקופ ז"ל שאל: מה היה קורה אם היה אומר רק "זכרתני" אחד, כמה זמן היה יושב בבית הסוהר ? בפשטות היינו אומרים, שאם על שאמר פעמיים נוספו לו שנתיים מאסר, על פעם אחת היתה נוספת לו שנה אחת . אבל – אמר רבי שמעון – יתכן שלא, יתכן שאם היה מבקש פעם אחת "והזכרתני לפני פרעה", היה זה עדיין בגדר חובת ההשתדלות המוטלת עליו, ולא היה נענש כלל. (יחי ראובן )

 

"ותפעם רוחו" (מא, ח )

פרעה חלם חלום, ורוחו התפעמה. הוא קרא לחכמים ולחרטומים, ולא הניחו דעתו. הודיעוהו אודות יוסף, והזעיקוהו . פתר לו יוסף חלומו, והוסיף: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע, והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב, ולא תכרת הארץ ברעב" . כתב הרמב"ן: "ואמר יוסף כל זה, בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו". ותמה ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל: מדוע נעשה יוסף יועץ למלך, הלא לא נתבקש אלא לפתור החלום! סיפר הר"ר יעקב גלינסקי : לאחר מלחמת ששת הימים היתה התעוררות גדולה. כגודל החרדה לפני המלחמה כך גודל הפורקן, ירושלים נכבשה, הר הבית בידינו, חזרנו לכותל המערבי, לקבר רחל, למערת המכפלה. הגאון רבי יעקב אידלשטיין זי"ע, רבה של רמת השרון, ערך כנס הודיה. בכנס היו אנשי צבא לרוב, וכשהגעתי הודיעוני שהוחלט לשנות את צביון המעמד: לא דרשה, אלא סימפוזיון, שאלות ותשובות. לא מצא חן בעיני: אני רציתי לקבוע את הנושאים . קמתי ואמרתי: "הזמינוני לדרשה ושינו לסימפוזיון. סיפור, מוכנים לשמוע? " "כן!" ענו במקהלה . פתחתי בסיפור הידוע, בפוזנא עירו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, היה בעל תוקע ותיק, שליבו נטה אחר המשכילים ויסודות אמונתו התערערו. העבירו רבי עקיבא איגר ממשרתו, והלה התאונן בפני מושל העיר: הן שומר תורה ומצוות הוא, אלא שהתחבר עם המשכילים. אמת, שוחר קדמה הוא, והרב חשוך, ממורדי האור, ומשום כך הדיחו ! הבטיח המושל לברר זאת. קרא לרבי עקיבא איגר, ושאל מדוע הודח בעל התוקע הותיק . הרב לא חפץ להיכנס עם המושל בפולמוס, וענהו: "לא הדחתיו, להיפך, הוא הועלה בדרגה – עד עכשיו תקע בראש השנה, אבל ידוע לך שהיום הקדוש ביותר ליהודים הוא יום הכפורים, היהודים צמים בו מערב עד ערב, הולכים יחפים ולובשים לבנים ומעתירים למחילת עוונות, ובכן, הזמן הנעלה ביותר ביום קדוש זה הוא לקראת סיומו, מתפללים בו תפילה מיוחדת שאין דוגמתה בכל השנה כולה, תפילת נעילה, וארון הקודש פתוח כל שעת התפילה, וסיומה בפסגת הפסגות, תוקעים בשופר – ולתקיעה זו מיניתי את המתלונן! יראה כבוד המושל ויווכח, כי אך נרגן הוא וכפוי טובה! " התרשם המושל והתנצל על הטרדת הרב הנערץ והטרחתו. קרא למתלונן והוכיחו על פניו: הרב שדרג מעמדו, במקום לתקוע בראש השנה מינהו לתקוע ביום הכפורים, והוא מתמרמר? ! הלה בא במבוכה, לך ותסביר לגוי, שהרב עשאו ללעג ולקלס , שהתקיעות בראש השנה מדין תורה והתקיעה ביום הכפורים – וליתר דיוק, בצאת היום הקדוש – אינה אלא מנהג בעלמא, ולא היה איכפת לרב שהוא שיתקע . נאזר בהסבר שגם גוי יבין: "אין מה להשוות! בראש השנה תוקעים מאה קולות, וביום הכיפורים תקיעה בודדת! " כאן קצרה רוח המושל. קצף וקרא: "הלא השופר בידך, תקע בו כרצונך!".. . הכל גיחכו, וסיימתי: "זהו, רבותי – המיקרופון בידי, ואשמיעכם את דברי".. . השמעתים דברים שאיני בטוח שנהנו לשמוע . אמת, יוסף לא נדרש לייעץ למלך, אבל רצה שיבחרו בו, ו"המיקרופון" בידו, הכל מאזינים לו, ניצל את ההזדמנות והשמיע דבריו, ובתוך שעה היה למשנה למלך מצרים.. . (והגדת )

 

"אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (מא, מד)

הקושיא זועקת, איך היה ליוסף העוז והגבורה לעלות ולשלוט על ממלכה אדירה כארץ מצרים, בלי שום ניסיון קודם בעניין, בלי ללמוד דרכי ותכסיסי מלכות? הרי יוסף היה בחור ישיבה שכל עסקו היה בתורה ועבודה, לימוד התורה עם אביו, רעיית צאן אביו ואחר כך גדל בבית פוטיפר וישב בבית סוהר שתים עשרה שנה, ואיך הסכים לקחת את השלטון? ביאר הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מנהל רוחני ישיבת פוניבז' במשל: אם יספרו לנו על בחור בן שבע עשרה שרועה עדר בקר של מאתיים וחמישים שוורים, וכי יעלה על דעתינו לשאול, הלא בחור הזה שוקל שבעים קילו, מהיכן האומץ לשלוט על עדר ששוקל מאתים חמישים אלף קילו. קושיא זו מופרכת מעיקרא, כי מדובר בסוגים שונים, האדם הוא נזר הבריאה והוא שולט על בעלי החיים . יוסף הצדיק ידע היטב מה זה יהודי, שיהודי הוא סוג אחר מהגויים, כפי שכותב הכוזרי שיש בבריאה חמשה סוגי נבראים: דומם, צומח, חי, מדבר, ויש סוג נברא שנקרא ישראל. כמו שדומם וצומח הם שני סוגים, כך ישראל ושאר הנבראים הם סוג אחר לגמרי, והיות והוא שייך לעם ישראל אין לו שום קושי לשלוט על כל ארץ מצרים, שהרי בפסוק נאמר (ישעיהו מ, יז) "הן גויים כמר מדלי וכאפס ותהו נחשבו", אומות העולם בעינינו הם כאין וכאפס, כמובן שאנו נזהרים שלא לצערם, כמו שיש הלכה שלא לצער בעלי חיים, אבל יחד עם זה, אנו מבינים את מעלתינו ועליונותינו עליהם . ידיעה זו נתנה ליוסף את העוז למלוך, הוא ידע את מעלתו וחי בהכרה ברורה שהוא נזר הבריאה ואם ההשגחה העליונה סובבה שהוא יטול את התפקיד הוא ייעשה זאת ובודאי יצליח . (אבוא בם )

 

"ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו" (מב, ח)

הגאון רבי שלמה קלוגר זיע"א מפרש ענין החרדה שנפלה עליהם במצאם הכסף בשקיהם . כי בעת שנאשמו באשמת מרגלים, הבינו בנפשם שהוא עונש מן השמים, וראו בכך מדה כנגד מדה על אשר חשדו ביוסף שהוא מרגל אחריהם ומביא דיבתם רעה אל אביהם, ולכך נענשו באותה מדה של "מרגלים אתם" . אולם כעת שמצאו את הכסף, הבינו שעתה תבוא עליהם עלילה חדשה של גניבה, שגנבו כסף ממושל מצרים, ועל זאת יצא ליבם "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלוקים לנו", ובדקו כולם איזה מדה כנגד מדה יכול להיות בזה, והלא לא חטאו בגניבה ולא האשימו את יוסף בגניבה, אם כן "מה זאת", מה המדה כנגד מדה שבזה .

 

"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (מב, ח )

מספרים על הרב הקדוש ר' מנדלי מוורקא זי"ע, שהיה הצנע לכת מאד עד כדי כך שאפילו גדולים לא הרגישו בגדלותו בתורה . פעם אחת נתאספו כמה גדולי תורה ואדמורים במסיבת צדיקים, ואז מצאו אחדים מהם שעת כושר "משנכנס יין יצא סוד", לתהות על קנקנו של ר' מנדלי ולעמוד על טיבו . הרגיש בזה ר' מנדלי ואמר להם, זאת היתה כוונת אחי יוסף שלא יכלו לעמוד על אופיו, פעם הוא אומר "את האלקים אני ירא" ופעם "חי פרעה", לכן החליטו האחים, "וישתו וישכרו עמו", כדי לרדת לסוף דעתו בעת השתיה ובמצב של שכרות . אבל הכתוב אומר על זה "ויכר יוסף את אחיו" למרות זאת, הוא הכיר אותם… אבל "והם לא הכירוהו".. . (באהלי צדיקים-ווארקא )

 

"ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד" (מב, כב)

וקשה הלא האחים כבר הודו ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו", ומה בא ראובן להוסיף בזה שאמר שהוא הזהירם לבל לחטוא, והרי הם בעצמם כבר הכירו בעוולתם . אומר הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז זיע"א כי הנה דרשו חז"ל בגמרא (כתובות קא) מהפסוק "כבד את אביך ואת אמך", "ואת" לרבות אחיך הגדול שצריכים לכבדו . רצה ראובן לעוררם כי מלבד עיקר חטא המכירה, חייבים להתחרט גם על זה שלא שמעו בקולו של ראובן, שהוא גדול האחים ועברו על מצות כיבוד אח הגדול, וכדי שתהא תשובתם שלימה ולא תשאר פגם עון זה, ציוה להם לשוב גם על זה . ולזה אמר "הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם בקולי", ותשובו גם על עוון זה. (אמרי צדיקים )

 

"מה זאת עשה אלקים לנו" (מב, כח )

זה ההבדל בין אדם לחמור. חמור כשנותנים לו מכה, אינו מחזיר פניו להתבונן מאין הגיעתו המכה אלא ממשיך בדרכו הלאה. מה שאין כן אדם שמקבל מכה, מיד מחזיר פניו לראות מיהו המכה, ועל מה הוא מכהו, ומשתדל לתקן הסיבה שמפני זה הוכה. נמצא שהמכה היתה לתועלת. וכן בכל יסוריו של אדם, אם מחזיר פניו ומתבונן מי המכהו ועל מה הכהו – 'מה זאת עשה אלוקים לנו' – יוצא לו מזה תועלת, אבל אם אינו מחזיר פניו לראות ולהתבונן מי הוא המכהו ועל מה הוא מכהו, אין יוצא לו ח ״ו תועלת מזה, ואין הבדל בינו לבין ה.. . (מאמר מרדכי – סלאנים )

 

"כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים" (מג, לב)

רווח גדול היה לאחי יוסף שלא הוצרכו להאבק ולדרוש שלא להיסב בצוותא עם הגוים בסעודה, בזה שהמצרים עצמם הקדימום בסירובם לכך, וכפי שהפסוק אומר 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים' . מעשה באור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש שהלך בלווית תלמידו ברחוב העיר. בדרך הילוכם הבחינו בחבורת צעירים גויים היושבים בקרן הרחוב . פנה הבעל שם טוב למלווהו ואמר: הבה נפנה לצדו השני של הרחוב כדי שלא נבוא במגע עם הגויים ולא יטמאונו. והנה באותו רגע צעק ראש החבורה לשאר הגוים: חברים, נתרחק מכאן שלא יגעו בנו היהודים המצורעים הללו . שמע זאת הבעל שם טוב ונתמלא שמחה, כי חש שמשמים הסירו ממנו את אותה טרחא מועטת לנטות הצידה, ותחת זאת הכניסו את הרצון לזוז לאותם גויים שיעשו זאת תחתיו .

 

"הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני" (מד, טו)

הקשה בספר מאור עינים, האיך הוציא מפיו דבר שקר, ובודאי כי לא נחש ביעקב' (במדבר כג כג), וגם איך כתוב זאת בתורת אמת. ועל כי פשוט נראה, שאמר האמת בלשון שלא יבינו האחים, ואמר כי נחש ינחש איש אשר כמוני, על דרך 'כי כמוך כפרעה' (מ ד, יח ), שהיה שווה לפרעה, וזה שאמר כי נחש ינחש איש אשר כמוני', הוא ינחש, אבל חלילה לי לנחש. כן היה כוונתו, וכן הכניס כוונתו בדיבור אמת, שלא יבינו האחים . (אורח לחיים )