ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נשא – מאת הרב ברוך רובין הי"ו
"ולבית אבותם" (ד, מו)
אחד מנכבדי ווילנה, ביקר פעם אצל רבי יוסף דב מבריסק. כשעמדו להיפרד, אמר לו הרב: "כאשר תבוא לווילנה, דרוש נא בשלומם של אותם יהודים שאין להם בתים". תמה הלה על הדברים והרב הסביר: נאמר בתהילים (קלה, יט-כ): "בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'". ומפני מה לא נאמר גם "בית יראי ה'"? אלא משום שאין ליראי ה' בתים ואין הם טרודים בדאגות נכסיהם…
"איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה, י)
"לו יהיה" – לעולם ועד יהיה גנוז עבורו ואין בכוחם של גזלנים וחמסנים לקחתו ממנו.
מסופר על אדם שהיה רשע כל ימיו ובשעת פטירתו ביקש לאכול ביצה קלה. כשהביאו לו נזדמן לשם עני על פתח הבית. אמר הרשע הגוסס: "תנו לעני את הביצה, ואח"כ הסתלק מן העולם.
לאחר ג' ימים הופיע בחלום לבנו ואמר לו: בני היקר, תשתדל לעשות צדקה כל ימיך ותנחל חיי עולם הבא, שכן כל ימי לא עשיתי צדקה חוץ מאותה ביצה קלה שנתתי לעני לפני מותי. והנה הכריעה ביצה זו כמה וכמה עבירות, וזכיתי לגן עדן בזכות ביצה אחת שבה החייתי את העני שנטה למות מרעב. כמו שכתוב כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא.
(מעם לועז פרשת מסעי)
כל הנותן צדקה – אפילו ניתן רשות למלאך הפורענות ליפרע ממנו, המלאך הממונה על הצדקה אינו מניחו. אלא רץ בין מלאכי השלום, עומד לפני הקב"ה ומלמד עליו סנגוריא ואומר: ריבונו של עולם, פלוני שנתת רשות לאבדו, זכות גדולה בידו. ומלאך הפורענות עומד ואומר: הלא כמה עבירות יש בידו! משיבו המלאך ואומר: מצוה זו שעשה שקולה היא כנגד כולם. באותה שעה אומר הקב"ה למלאכי הפורענות שלא יגעו בו, כי מצאו לו זכות. (תשובת מהר"ם)
"ופרע את ראש האשה" (ה, יח)
"סותר (הכהן) את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגילוי הראש גנאי להן" (רש"י).
מסופר על האדמו"ר רבי צבי הירש פרידמן (מייסד חסידות ליסקא) זצ"ל שלא הביט מחוץ לד' אמותיו, וכך לא היה מודע לפריצות, שנבקעה להן בעיירתו אודות נשים נשואות שפרעו ראשן.
באחד הימים התבקש הרב לערוך חופה בחצר בית הכנסת. הצדיק התעטף במעילו ויצא אל הקהל שכבר התאסף. המחותנים עדיין התמהמהו בשל חילוקי הדעות אודות הנדוניה.
זמן מה עמד הרב בראש שחוח ובעיניים עצומות כששפתותיו מרחשות דברי תורה, אך השעה התאחרה, ואף סבלנותו שלו פקעה לבסוף, נשא את ראשו ופקח עיניו, ומה שראה, לא נשא חן בעיניו.
סוף-סוף נשמע קול השירה, ולשמחת הקהל הובא החתן ולאחריו הכלה. לאחר שנערכה החופה, הרב נטל את ידיו לסעודת המצווה ואכל כזית.
לאחר מכן לא הצליח לכלוא את בערת רוחו וקרא: "איני מבין מדוע לא סיפרתם לי על הצרה האיומה הזו? האם יש בי עוולה?
האם איני רבכם? צרה כזו פשתה בקהילה, ואף אחד לא בא לספר לי, כדי שאתפלל בפני בורא העולם?".
הביט בו הציבור בחוסר הבנה, כשאיש אינו מבין, על מה המהומה ולמה הצדיק מתכוון בדבריו.
כשראה את מבטי הקהל הבין שלא ירדו לפשר דבריו ולכן ביאר אותם: "לפני החופה נשאתי את מבטי, ואוי לעיניים שכך רואות".
הרב עשה אתנחתא קצרה ואז אמר בצער:
"המון נשים מבוגרות, ואפילו כאלו ששיבה כבר נזרקה בשערן, עומדות עם מחלפות שערותיהן! מדוע לא מצאתם לנכון לספר לי, כי נערות כה רבות לא מצאו את זיווגן והן עדין רווקות?"
ולא נחה רוחו, עד שאמר בקול גדול: "אם יש לי זכות בשמים הריני מעתיר, שכל הנשים גלויות הראש תינשאנה עוד השנה".
לשמוע דברי הצדיק החלה סערת רוחות עזה בציבור, בעלים רבים קרבו אל הרב וביקשו ממנו להעביר את רוע הגזירה, שכן חששו ש'ברכת' הצדיק תתקיים, והם יתבקשו 'לעולם שכולו טוב' ונשותיהם שיתאלמנו יבואו בברית הנישואין עם בעלים אחרים והסבירו לצדיק, שעל אף מה שראה מדובר בנשים נשואות, ויש להן בעלים…
בתחילה סירב הרב להאמין לדבריהם, אך כשהשתכנע אמר: "את הנעשה אין להשיב, אך כוונתי היית, שהנשים תכסינה ראשן עוד השנה, אם כך ואם כך". וכמובן, הנשים כיסו את ראשיהם – וכך עלתה בידו לחסום את הפרצה.
"ומחה אל מי המרים" (ה, כג)
אמר הקב"ה ימחה שמי על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו (מד"ר פרק יא)
אל רבה של מינסק – הגאון רבי גרשון תנחום זצ״ל הגיעה אשה מרת נפש וזעקה: ״רבי! אינני מסוגלת יותר לסבול, יש בביתנו הרבה בעיות בשלום בית, וכשל כח הסבל… לא אצא מכאן עד אשר יבטיח לי הרב כי יסדר לי גט. רצוני להתגרש מבעלי״!
השיב לה רבה של מינסק: ״מוכן אני להסדיר לך את הגט, אך זאת בתנאי שתמלאי את כל אשר אורה לך לעשות״!
לאחר שהסכימה, אמר לה: ״במשך חודש ימים יהיה עלייך ללכת בכל ערב שבת, לבתים השוכנים ברבע העוני שבעירנו, ולחלק לעניים המתגוררים שם, חלות ובשר לכבוד שבת. לאחר חודש, אם תרצי, אסדר לך את הגט״.
הסכימה האשה. ואולם אחר שחלף יותר מחודש ולא הופיעה שנית בבית הרב, שלח לקרוא לה.
״מדוע לא באת מקץ חודש״? שאל אותה הרב.
השיבה האשה: ״עשיתי כל ערב שבת כפי שציוה עלי הרב. חילקתי לעניים מזון לכבוד שבת. ואולם כשעברתי בבתי העניים וראיתי מה הן צרות אמיתיות, נוכחתי לדעת שיש אנשים אשר להם צרות גדולות משלי, והחלטתי כי מוטב שלא אתגרש״…
(גדולי הדורות)
סיפר הגרמ״מ שולזינגר זצ״ל באחת מדרשותיו: ״יהודי בא אל רבינו הגרא״מ שך זצ״ל והתלונן שבביתו צרות רבות בנוגע לשלום הבית…
אמר לו הרב שך: "איני יכול להכנס לעניין שביניכם, אבל דבר אחד אתה צריך לדעת לפני הכל: יש הבדל עצום בינך לאשתך, אתה הרי לומד תורה והיא לא לומדת תורה״! (והלומד מבין שכדאי לוותר).
״והנה באמצע השבוע אחרי שסיפרתי בליל שבת את הסיפור הזה״ – ממשיך הרב שולזינגר – ״ניגש אלי אדם וסיפר לי שבליל שבת אחרי ששמע ממני בדרשה את דברי הרב שך, חזר הביתה ושולחן השבת התחיל כרגיל אצלו, כאשר אשתו מדברת אליו בנוסח הרגיל אצלם, מרימה את קולה ומדברת בצורה לא ראויה, והוא… שותק!
הם נשואים שש עשרה שנים, ולא קרה כדבר הזה שאשתו תדבר בצורה כזו, והוא ישתוק… המקובל בביתם היה שגם הוא היה משתף פעולה, והיו קולות וברקים ….
״האם קרה לך משהו״? שואלת האשה בדאגה, והוא עשה לה סימן הרגעה בידו שהכל בסדר. היא ממשיכה בדרכה ואומרת לו, לפחות תגיב משהו, זרוק איזו מילה… והוא שותק. עד שאמרה לו: אולי בכל זאת תגיד לי איזה מלה ואז אוכל להמשיך…. עד שאמר לה דברים כהוויתם: שמעתי מהדרשן בבית הכנסת שהרב שך אמר שמי שלומד תורה צריך לוותר, ובדעתי לקיים את זה בעז"ה.
"ונקה האיש מעון" (ה, לא)
בספרו של הרב ישר זצ"ל מובא סיפור מתולדותיו של החפץ חיים.
הרב אהרן הכהן, חתנו של החפץ חיים, בהיותו אברך סמוך על שלחן חותנו, נחל אכזבה בהשתדלותו להשיג משרת רבנות בעיר מסוימת.
השיח ר' אהרן את צערו בפני חותנו, והחפץ חיים דבר על לבו והצביע בפניו על כובד העול וגודל האחריות המוטלת על רב בישראל, עד שאין זה כדאי להצטער ולהתמרמר בשל אי קבלת המשרה.
ברם, דעתו של ר' אהרן טרם נחה, והחפץ חיים שהכיר בכך, אמר לו, שכדי לסיע לו בהבנת הדברים הוא מוכן לספר לו סיפור, אבל בתנאי שיקבל על עצמו ויבטיחו נאמנה לבל יספר זאת לאיש כל עוד שהוא (החפץ חיים) בחיים.
ר' אהרן הבטיח, והחפץ חיים סיפר לו את המאורע שארע בתקופה הקצרה שבה כהן כרב בעירה ראדין, שהוה את אחד הגורמים לעזיבתו את הרבנות.
ארע פעם ואחד הקצבים נתפס במכירת בשר טרפה, וכמובן שהעבר מיד מחזקתו. בא הקצב לפני, סיפר החפץ חיים, והביע חרטה גמורה על מעשיו, הבטיח בכל ההבטחות שבעולם לבל ישוב לכסלה, והתחנן בדמעות שאחזיר לו את תעודת הכשרות.
מאחר שנוכחתי שהלה מתכון ברצינות להבטחותיו, ונכרים דברי אמת, ומאידך היה האיש בעל משפחה גדולה ומצוקתו הכלכלית היתה עצומה, שתפתי את מדת הרחמים במדת הדין והחזרתיו לכשרותו. ועל החטא עצמו קנסתי אותו בסכום כסף גדול שינתן כתרומה לבית הכנסת המרכזי שבעיירה.
הקצב לא האריך ימים לאחר אותו מעשה, וכעבר זמן קצר הלך לעולמו.
באחד הימים, המשיך החפץ חיים לספר, בעוד אני לומד כדרכי בעזרת הנשים שליד בית הכנסת, נפלה עלי תרדמה, ובחלומי והנה מופיעים לפני שלשה אנשי צורה, והגדול שביניהם פונה אלי בשאלה: ר' ישראל מאיר, הלא תזכר את המאורע עם אותו קצב שקנסת אותו בתרומה לבית הכנסת.
אמור נא אפוא, מה היתה כוונתך בקנס זה, האם רק למען יזהר להבא וישמר את עצמו לבל יכשיל עוד את בני העיר, וכן לטובת הצבור למען ישמעו וייראו. או שכוונתך בקנס היתה גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו.
בשמעי את הדברים רתת וחלחלה אחזוני, ולא יכלתי להוציא הגה מפי. אבל ראש המדברים הרגיעני ואמר, שימתינו לי עד שתתיישב דעתי.
כשנרגעתי, הרהרתי בלבי מה הייתה אכן כוונתי, והשבתי שעד כמה שאני זוכר, הטלתי עליו את הקנס לשם עונש, ולא לשם כפרה. האורחים הודו לי על תשובתי, ופנו לדרכם.
כשהתעוררתי מתרדמתי, היה ראשי כבד עלי, לא יכולתי למצוא מרגוע לנפשי, חזרתי לתלמודי, והנה שוב נופלת עלי תרדמה. הפעם הופיע הקצב בעצמו, כשהוא כולו רצוץ ושבור, והחל לטעון כנגדי בקול בוכים: אוי רבי, ראה נא מה עוללת לי בתשובתך לבית דין של מעלה. כשעמדתי בדין, והקטגור תבע לדון אותי לחיוב בעוון האכלת טרפות, טענתי שכבר התכפרתי בקנס שהטלת עלי.
הקטגור טען כנגדי ואמר שהקנס לא היה לשם כפרה, אלא לשם אזהרה להבא בלבד. ובית הדין החליט לשאול את פיך, על כוונתך. ומאחר שתשובתך היתה שלא התכונת לכפרה, יהיה עלי עתה לעבור יסורי גיהנום קשים ונוראים כדי להזדכך מאותו עוון… כך סיים את דבריו והלך לו.
פנה החפץ חיים לחתנו, ואמר לו: כיון שעול הרבנות בכללו היה למורת רוחי, הרי לאחר מעשה זה, גמלה בקרבי ההחלטה להסתלק מן הרבנות לגמרי. אף אתה, ר' אהרן חתני, ראה נא גם ראה מה גדולה ונוראה היא האחריות הכרוכה ברבנות, ולכן אל תצטער שלא קבלת את המשרה.
"והזיר לה את ימי נזרו" (ו, יב)
פירש״י ז״ל יחזור וימנה נזירותיו כבתחילה״ וזאת תורת הנזיר. מאחר שהכתוב קאי על נזיר שנטמא ונסתרו ימי נזירותו, הכיצד נסמך כאן 'וזאת תורת הנזיר' והרי תורת הנזיר מיועדת לנזיר הממלא ימי נזירותו בקדושה ובטהרה כדת וכהלכה, ולא לזה שנפגמה נזירתו וטעון כפרה על כך.
אלא שכאן רמזה לנו הכתוב כי קיימת מציאות של תיקון אותם הימים שעבר על האדם ללא עבודת השי״ת שעליהם נאמר: והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, ובכל זאת בכחו להשלים ולהעלות את מה שהחסיר, ע״י לימוד התורה אף בשעה שאין דרך בנ״א לעסוק בה, כגון בזמנים שאחרים מתעסקים בהם בשינה או באכילה שלכאורה אין החיוב עליו ללמוד אז, ואילו הוא משתדל גם באותה שעה לעסוק בתורה, הרי הוא משלים בכך אפילו את הימים הראשונים שנפלו, באופן שנחשב לו כאילו מילא חובתו והשלימה אף אז. לכך נסמך: ״וזאת תורת הנזיר לרמז שע״י התחזקות והוספה בלימוד התורה אף באותם זמנים המיועדים, לעניני רשות יוכל לתקן את והימים הראשונים יעלו אותם הימים שלא עבד בהם את קונו.
(כ״ק מרן מהר״י מבעלזא זי״ע)
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג)
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י).
אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם.
הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל.
(כתב סופר)
"יברכך ה' וישמרך" (ו, כד)
כתיב (תהלים קמה, יט) ״רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם״ כאשר הצדיקים היראים מבקשים מהקב״ה טובה לעמו ויודע תעלומות יודע שח״ו יכול לצמוח מטובה זו רעה אעפי״כ ״רצון יראיו יעשה״, וממלא את בקשתם ומשפיע טובות לעדתו, ואם ח״ו באה הרעה עי״ז, ואז בעת הרעה צועקים ומשוועים הצדיקים אל אביהם שבשמים להסיר מהם את הצרה, אזי שוב ״ואת שועתם ישמע ויושיעם״ מן הצרה לאלתר.
״יברכך ד'״ וישפיעך ברכות עד בלי די, ואם ח״ו יצאו מהם רעות אזי ״וישמרך״ מהם ומהמונם.
(הבעש״ט הק')
"יברכך ה' וישמרך" (ו, כד)
ודרשו חכמינו 'יברכך' בממון ועשירות, 'וישמרך' מן החטא.
ומסביר רבינו האור החיים הקדוש, שדווקא אחרי ברכה ושפע, צריך שמירה מיוחדת מיצר הרע, כי לפעמים על ידי ריבוי שפע
וברכה, האדם עלול לבוא לידי תקלה וחטא, וכמו שנאמר בספר משלי 'פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה". ולכן לאחר שאומר 'יברכך' צריך גם 'וישמרך' מן החטא.
בפרשת דברים על הפסוק 'ודי זהב' (דברים א, א) כותב האור החיים הקדוש, וזה לשון קודשו: שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו 'ודי זהב' שיאמר לזהב די.
"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו, כז)
כאשר אדם הוא חשוב ומפורסם, נקראת אשתו על שמו – אשת פלוני, והיא מכובדת גם כן בכבודו, ועל אחת כמה וכמה שאנחנו נכבדים ויקרים ומבורכים מכל מלאכי מעלה, מחמת שהבורא ב"ה 'שמנו קראת בשמך', ואנחנו ישראל עמו ככלה המקודשת בסוד 'וארשתיך לי לעולם' (הושע ב, כא). וזהו שאמר הקב"ה: 'ושמו את שמי על בני ישראל', דהיינו שתקרא אותם בשמי, כי הם עמי וידידתי. וממילא 'ואני אברכם' בכל הברכות, ויסכימו פמליא של מעלה, כי כבוד ישראל הוא כבודי, כמשל הנ"ל.
(עבודת ישראל)
״ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו״ (ז, ט)
מדוע לא נתן משה שוורים לבני קהת לשאת את הארון? אלא שאין זה דרך כבוד לארון הקודש שיישאוהו בהמות.
(החפץ חיים)
״כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו״ (ז, ט)
״בכתף ישאו״, בעבודת הקודש נדרש עמל רב. אין הדבר בא בהיסח הדעת ועל נקלה, כמו שאמרו חז"ל: ״לא יגעתי ומצאתי אל תאמין״.
(רבי מנחם־מענדל מקוצק)
״ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו, נחשון בן־עמינדב״ (ז, יב)
הוא לא נקרא כאן 'נשיא', כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון. האחרים נקראים נשיאים, לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו.
(חזקוני)
עוד טעם בזה, לפי ששמו של נחשון בן־עמינדב הלך לפניו, כי היה הראשון שקפץ לתוך הים. שמו היה חשוב מתוארו.
(עיטורי תורה)
"זה קרבן נחשון בן עמינדב" (ז, יז)
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זה קרבן"? אלא
ביקש הכתוב להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שביקש לנהוג כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. אלא "זה קרבן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל נשיא הייתה מחמת רצון עצמו.
(הרה"ק רש"ב מפרשיסחא)
"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר" (ז, יח)
ביאר הרמב"ן, שמה שחזרה התורה על קרבנות כל נשיא ונשיא למרות שקרבנותיהם זהים הוא שלא למעט בכבודו של אף נשיא. ונוראים הדברים למתבונן, עד כמה התורה חסה לכבודו של האדם, ולא קיצרה במילותיה, אע"פ שכל המילים שבתורה ספורות ומדודות.
סיפר הרב מאיר רוך שליט"א: במלחמת העולם השניה, איבד דודי הגאון רבי יחיאל מיכל גורדון זצ"ל את כל משפחתו, אשתו וילדיו, והוא נותר בגפו. לאחר המלחמה, נישא בזיווג שני והתגורר בארה"ב.
פעם נסעתי לארה"ב, והודעתי מראש שאגיע להתארח וללון בביתם. לפי התכנון הייתי אמור להגיע לביתם בשעה שתיים עשרה בלילה, למעשה הנחיתה התאחרה והגעתי בשעה שלוש לפנות בוקר. בליבי קיוותי שהדוד הלך לישון, והשאיר את הדלת פתוחה. כשהגעתי, אני רואה לתדהמתי את הדוד הישיש עומד ברחוב, בחזית הבנין, בלילה בו שרר קור עז וממתין לבואי.
שאלתיו בפליאה, מדוע המתין למטה? וכי לא היה מספיק להמתין בתוך ביתו?
כאן התגלתה אצילותו ושמירתו על כבוד אשתו. באצילות נפשו הסביר לי שרצה לפוגשני קודם שאכנס לביתם ולבקשני שכשאפנה לאשתו, אקרא לה בתואר 'דודה’ (טאנטע). הוא הסביר שהיא כה מסורה אליו, וחשוב לו מאד שתרגיש שקרובי משפחתו מרגישים איתה קשרי משפחה ומכנים אותה דודה.
שווה היה לו להמתין שעות ארוכות בקור העז, כדי לכבד את אשתו ולעשות לה הרגשה טובה!
(לתתך עליון)
"ביום השלישי נשיא לבני זבולון אליאב בן חלן" (ז, כד)
מפרש רבינו האור החיים הקדוש, שבשמו של נשיא שבט זבולון, שהוא היה מחזיק את אחיו יששכר בכדי שיוכל לעסוק בתורה, יש רמז שהמחזיק תורה נחשב כאביו של העוסק בתורה, והעוסק בתורה נחשב כבנו. וכביכול 'זבולון' חשוב יותר מה'יששכר' במידה מסויימת. ולמרות שהוא עוסק בעניני חולין ומסחר, מקבל את החשיבות הזאת, היות שבני התורה לומדים מכוחו, והרי הוא כבן שנולד וגדל בזכותו של האב.
וזה הרמז: 'אליאב' אלי אב, שהזבולון כאילו אומר לי ראוי לקרותו האב, ואילו היששכר הוא רק ה'בן', ולמרות שהוא 'חלן'
לשון חולין, שמתעסק בעסקים וכיוצא בהם, שהם חולין לעומת עסק התורה.
וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש: 'אליאב בן חילון' נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, והוא מאמר אליאב פירוש לי יתייחס לקרות אב, הגם שהוא חלון, פירוש, חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה, אף על פי כן דין אבא למלכא.
ובפרשת כי תשא (ל, יב) מחדש רבינו האור החיים הקדוש, [בניגוד לדעת רוב הפוסקים] שאם הזבולון נותן ליששכר מחצית מכל רווחיו, הרי הוא מקבל בעולם הבא את השכר של כל התורה שלמד יששכר, ולא רק מחצית מהשכר.
וכמו כן, ליששכר אינו נגרע כלל מחלקו, ושניהם מקבלים את כל השכר בשלימותו, כל אחד לחוד.
ומוסיף שם רבינו, שמי שלא זכה לעסוק בעצמו בתורה, עליו להחזיק בלומדי תורה, כדי שזה יהיה לו לכפרת עוונותיו, ולא יחוס על ממונו כי משיג בזה כפרת הנפש, וגם יחוד השכינה.
ובפרשת בראשית (א, א) כותב רבינו הקדוש, שמי שאינו תומך תורה וגם אינו עוסק בתורה כראוי, אסור לו ליהנות מהעולם הזה, כי כל העולם נברא רק בשביל התורה, ואם אינו עושה כלום בשביל התורה, אסור לו ליהנות.
וזה לשון קודשו: 'מי שזכה בתורה זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש הכשר עמליה'. עד כאן לשון קודשו.
״זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו״ (ז, פח)
צריך להשתדל שרוח ההתחדשות של יום החינוך לא תפקע ולא תפוג לעולם, וההרגשה שהייתה ״ביום המשח״ תימשך גם ״אחרי המשח״.
(חידושי הרי״ם)
וביותר הדברים אמורים כעת בעידן כלולות בני ישראל עם התורה הקדושה, שעלינו לראות שיהיה בניין עדי עד, בקשר של קיימא, ולהמשיך את לימוד התורה והעסק בה.
ואל יחשוב אדם עוד חזון למועד, יבוא יום ואתחיל לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, כי כך אמר הרה׳׳ק ה'בית ישראל' זי"ע ששמע מפי אביו הרה׳׳ק האמרי אמת זי׳׳ע באחרית ימיו, "בהיותי צעיר לימים חשבתי על כמה וכמה דברים בעבודת ה' ולימוד התורה שעוד אוכל לעשותם לכשיבוא היום, אך עתה יכולני להעיד בפניך שכל מה שאין האדם עושה בשחר נעוריו, שוב לא בא לידו לעשותו ולפעול אותו".
(באר הפרשה)