ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת עקב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" (ז, יב )

אין 'והיה' אלא לשון שמחה, ומפרש רבינו האור החיים הקדוש, שהתנאי להשיג ולשמוע את התורה, זה רק על ידי לימוד בשמחה. וזה הפירוש 'והיה' המרמז על שמחה, 'עקב תשמעון' – רק באופן זה תשיגו לשמוע ולהבין את התורה הקדושה . מוסיף רבינו הקדוש ומחדש, שהטעם שאבל אסור לו ללמוד בימי אבילות, וכן בתשעה באב- כי אי אפשר להיות בשמחה, ובלי שמחה אסור ללמוד תורה. מצד שני, סגולת לימוד התורה וקיום המצוות להביא את האדם לידי שמחה, וזה חלק מהשכר של המצווה שהאדם נהיה בשמחה, ומקיים מצוה בכך, כי מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. ובזה מסביר רבינו הקדוש את דברי המשנה במסכת אבות 'שכר מצוה – מצוה', שהשכר של המצוה היא, שהאדם בא לידי שמחה שהיא מצווה .

 

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" (ז, יב )

רבינו האור החיים הקדוש מבאר, שהאדם נמצא במלחמה עם יצר הרע עד הרגע האחרון בחייו, ולכן אין לו לשמוח רק כשהגיע לסוף ותכלית חייו, וכבר אמרו על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. וגם כשזוכה האדם לקיים מצוות, לא תהיה שמחתו שלימה בקיום חלקי של המצוות, אלא רק אם יקיים את כל התורה כולה מתחילה ועד סוף. זהו הרמז בפסוק: 'והיה' – אין 'והיה' אלא לשון שמחה, 'עקב תשמעון' – 'עקב' לשון סוף, כמו העקב שהיא ברגל בסוף גוף האדם, [וכמו שאמרו בעקבתא דמשיחא] שרק כשיגיע האדם לסוף חייו כראוי, וקיים את כל המצוות, יוכל האדם לשמוח . וזה לשון קודשו: 'אדון הנביאים, בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים, כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות, אז ישמח ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש, שחסר אחת מכל מצוות ה', עליו אמר שלמה 'ולשמחה זו מה זה עושה'… וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך גדול'.

 

"כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון" (ח, א )

הקשה רבינו האור החיים הקדוש, לאיזה מצוה נתכוין הפסוק, ובפרט שהתורה כבר אמרה בתחילת הפרשה 'והיה עקב תשמעון את כל המשפטים ושמרתם ועשיתם', ומה מוסיפה התורה כאן ? ומתרץ רבינו הקדוש, שהפסוק בא להזהיר ולהודיע לאדם, שכל מצוות התורה נחשבים כמצוה אחת גדולה, ויש להם יסוד ובנין אחד, וכשהאדם לא נזהר אפילו במצוה אחת קלה, הרי הוא מחסר חלק אחד בקנין המצוות, וכאילו לא קיים כלל בשלימות, את כל מצוות התורה . ומוסיפה התורה להביא דוגמא לזה, 'למען תחיון' – שכמו שאם יכאב לאדם אבר אחד מרמ"ח אבריו, הרי הוא מכאיב ומשפיע גם לשאר האברים, ואין האדם מקבל מענה על כאבו, במה ששאר אברים אחרים בריאים ושלמים – כמו כן הדבר במצוות התורה, שלא יוכל להשלים חסרון במצוה אחת, במה שמקיים שאר המצוות . זאת ועוד, מוסיף רבינו הקדוש, שהחיות של אברי וגידי האדם תלויים בשמירת המצוות, שהרי ישנם רמ"ח [ 248 ] אברים כמנין רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה [365] גידים כמנין שס"ה לא תעשה, 'וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד' .

 

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך" (ח, ה)

מעשה ברב הונא שהחמיצו לו ד’ מאות חביות של יין. נכנסו חכמים לבקרו ואמרו לו, יפשפש מר ויראה על איזה עוון בא לו הצער הזה, שודאי הדבר אם נחמצו לו ד’ מאות חביות ממין אחד, מן השמים בא לו הנזק על שום צער. אמר להם רב הונא, וכי אני חשוד בעיניכם בחטא? אמרו לו וכי חשוד הקב"ה לעשות דין בלא דין, ובודאי עשית עבירה שבגללה נחמצו לך חביות היין. אמר להם רב הונא, איני יכול להיזכר בשום דבר, שמא אתם יודעים דבר? אמרו לו, שמענו שאין מר נותן לאריסו חלק מן הזמורות היוצאים מן הגפנים כשבוצרים אותם, שהדין הוא כשם שהאריס לוקח חלק בענבים כן לוקח חלק בזמורות. אמר להם רב הונא, הוא קדם ולקח ממני, שהוא לקח הכל והניח לי מעט. אמרו לו: הם גונבים, אבל אין מר צריך להחזיק דבר גנוב ברשותו. וקיבל על עצמו לתת לו חלקו. יש אומרים שנהפך החומץ ליין. ויש אומרים שעלה מחיר החומץ ונמכר במחיר היין . (ע"פ מסכת ברכות ה.)

 

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך" (ח, ה)

משל למה הדבר דומה לאדם שהלוה מעות לשני אנשים, האחד היה ידידו והשני היה אויבו, מידידו היה נפרע מעט מעט, וכשהגיע זמן הפרעון היה נקל לו לשלם, ומן השני לא לקח כלל אלא המתין עד שיגיע זמן הפרעון. וכשהגיע הזמן ולא היה יכול לשלם לו, שלח אותו לבית אסורים. כך היסורים, בגלל האהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, הרי כל פעם שעושה אדם חטא נפרע מן החוטא ע"י יסורים, שאם יבוא הזמן שיסתלק מן העולם, יהיה נקי מחטאים, אבל מאומות העולם אין הקב"ה נפרע בעולם הזה, וכל החטאים מצטברים במקום אחד, ואח"כ דן אותם בגיהנם על כל העונות שעשו. לכן אמרו חז"ל שעולם הבא אינו נקנה אלא ביסורים, שעל ידי היסורים בא נקי ונוחל העוה"ב. על כן ישמח אדם ביסורים הבאים עליו, יותר משהוא שמח על טובה הבאה לו, שאם יש לאדם טובה, אינו מיטהר מחטאיו. אבל ע"י היסורים מתמרק הוא מעונותיו . גדול השמח ביסורין מן המביא קרבן, שכן בזמן שבית המקדש היה קיים, חוטא היה מביא קרבן ומתכפר, ואת הקרבן היה מביא מנכסיו, ואילו היסורים פוגעים בגופו, ולכן ניצול מן הדין ויורש מיד גן עדן, נמצא שהיסורים רעים לגוף אבל טובים לנפש. משל למה הדבר דומה, לאם הרוחצת בנה, אע"פ שהיא גורמת לו צער והוא בוכה, הרי היא עושה כן לטובתו, שהלכלוך לא יזיק לו. וכן האב המכה בנו, חסד הוא עושה עמו, שילך בדרך טובים. כך היסורים, שאם אדם סובל יסורים אין מדקדקים עמו כ"כ בעולם הבא. וכך אומר הקב"ה לישראל, היסורים שאני מביא עליכם אינם כפי מעשיכם, אלא כדרך אב המכה בנו, שמכהו ברחמים, כפי שחטא. זהו שאומר הכתוב: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך". כשם שהאב המכה בנו אינו מייסרו לפי מעשיו ואינו משלם לו כגמולו אלא פחות מן הראוי לו, כיון שבנו הוא ואוהבו. כך הקב"ה מייסר אותך ביסורים בעולם הזה, שאינו מייסר אותך לפי מעשיך. מעשה היה באדם אחד שעמד להיכנס לספינה, וישב קוץ ברגלו ולא היה יכול לילך בספינה. והיה מצטער הרבה שסחורתו נשארה לו. אחר כך נודע לו שהספינה נטרפה בים, נמצא שניצול מיסורים קשים ע"י יסורים קלים. ויסורים אלו קרויים יסורים של אהבה, שמחמת אהבת הקב"ה אליו שולח לו יסורים קלים להצילו מן היסורים הקשים. לפיכך כשבאים יסורים על האדם, הן בממונו והן בגופו, יאמר כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה, ויקבלם באהבה בשמחה ובטוב.

 

"ואכלת ושבעת וברכת" (ח, י)

מדוע אנו מזכירים בברכת על המחיה "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" ובאילו בברכת המזון לא ? יש לומר, שאם אוכל לחם אין זה מראה על מותרות, כמו שביקש יעקב אבינו 'ונתן לי לחם לאכול' ולכן אין לחשוד בו שירד מקדושתו ומההסתפקות במועט, אבל כשאוכל מיני מזונות נראה כמו שמבקש מעדנים לנפשו, ולכן צריך לבקש על עצמו שיאכלנו בקדושה וטהרה ולא ירד ממדרגת ההסתפקות במועט. (הצדיק רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל)

 

"ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוקיך" (ח, י )

חמי הרה״ק רבי נחמיה ז״ל כשחלה פעם ואסרו עליו הרופאים לאכול פת במשך ימות השבוע, אמר, שעל מה שאסרו עליו לאכול לחם יכול לוותר, אולם על זה שלא יוכל לברך ברכת המזון כל השבוע, על זה אינו יכול לוותר. (לב שמחה)

 

"וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל והיה אם שכח תשכח את ה' אלקיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם" (ח, יח-יט)

כתב רבינו האור החיים הקדוש לפרש את סמיכות הפסוקים והעניינים, שהכוונה היא, שאם האדם ישכח שהקדוש ברוך הוא נותן לו כח לעשות חיל, ושהקדוש ברוך הוא גומל עמו טובות תמיד, עלול הוא לסור לחלוטין מדרך התורה, וללכת חס ושלום לעבוד עבודה זרה. וכותב רבינו הקדוש דברים נוראים בענין זה, וזה לשון קודשו: 'שצריך לתת לבו על טובתו, כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם, היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו… הא למדת, שזכירה זו גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה – ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה.

 

"ואתפלל אל ה'" (ט, כו)

בספר "ניצוצות" מופיע סיפור נפלא: מספרים על אברך לא צעיר שיום אחד ניצב בחדרו של "הסטייפלר", רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל. ליבו של האברך דפק בחוזקה בעת שהניח את הפתק על השולחן, אך הסטייפלר היה שקוע בלימודו ולא הבחין באברך הניצב מולו . לאחר זמן מה הרים הצדיק את עיניו מן הס פר. הגיש לו האברך את הפתקה, והסטייפלר קרא את סיפורו העצוב של האיש, שלא זכה עד כה לילדים, הסטייפלר הביט על האברך ואמר: "ה' יעזור לך, יהי רצון שתזכה לזרע של קיימא, דור ישרים יבורך… " אולם האברך לא היה שבע רצון מהברכה, זה שנים אחדות שהוא מתדפק על דלתותיהם של גדולי ישראל וזוכה לברכותיהם, אך עדיין לא התקיימו הברכות. הפעם אין הוא מוכן להסתפק בברכה – הוא רוצה הבטחה! הן כבר זכה בעבר לברכותיו של הסטייפלר.. . הפעם מבקש הוא הבטחה מפורשת שיזכה לילדים! לכן לאחר ששמע את ברכת הצדיק לא עזב איפוא את החדר. הוא נטל את עטו לידו, וברטט רשם על פתק את המילה "הבטחה!" כאומר – הוא לא יעזוב את המקום ללא הבטחה! "וכי מי אני שאבטיח?" התחלחל הצדיק בענוותנותו כי רבה, ובמילים רבות החל להסביר לאיש כי אין טעם בהמתנתו במקום – הוא הסטייפלר לא יבטיח. אך האברך, כשדמעות בעיניו ונפשו מרה לא עזב את המקום. הצדיק חזר שוב ושוב על דבריו. אך האיש במר נפשו עודנו עומד על מקומו, מסרב לעזוב את החדר ללא ההבטחה המיוחלת. כיון שכך, שב הצדיק אל תלמודו ושקע בלימוד… עבר זמן מה, הצדיק נשא עיניו מן הספר – והנה, האברך עודנו ניצב על מקומו. מה רצונך? מדוע אינך עוזב את החדר? ביקש הצדיק לדעת. "הבטחה"! חוזרת ונשנית – תחינתו של האברך. "אין הבטחות!" רוגז מתגנב לקולו של הצדיק, אינני יכול לתת הבטחות! אך האברך אינו מוותר. הוא נשאר בחדר ממתין – אולי בכל זאת יצליח לקבל הבטחה… נוכח הצדיק כי האברך שלמולו אינו מוכן לוותר, ועל כן הסיט את כסאו ופנה להמשיך בתלמודו. האברך מר הנפש העז לפסוע בחדר ונעמד מול פניו של הצדיק. הסטייפלר הבין כי לא יוכל להמשיך ללמוד בשלוה בעוד האיש ניצב מולו, ועל כן הרים קולו בצעקה: "צא מהר מביתי והנח לי ללמוד, וה' יעזור לך ובקרוב תיפקד בזרע של קיימא!" הסטייפלר צעק כה חזק עד כי קולו נשמע אף מחוץ לכותלי החדר, אך צעקה זו "הבריחה" את האברך מן החדר – שהרי עתה היתה בידו הבטחה מפורשת כי יפקד בזרע של קיימא.. . חלפה שנה ושוב הופיע אותו אברך בביתו של הצדיק. הפעם קרנו פניו מאושר עת הודיע לצדיק על ברית המילה שעורך לבנו בכורו, וביקש בכל לשון של בקשה לכבד את הצדיק בסנדקאות. בנגוד למנהגו באותו זמן – הסכים הסטייפלר להיות הסנדק בברית המילה. הזמנת הסטייפלר להיות סנדק בברית עוררה את פליאתו של הסב המאושר, הלא הוא אבי האם. הלה, למדן גדול וחשוב, מבני ליטא, אשר לא היה רגיל לשמוע מופתים. "מדוע מכבד אתה את מרן בסנדקאות ולא אותי, את הסב?" שאל את חתנו . "הן בזכות הבטחתו של הסטייפלר זכינו לבן", השיב האב בשמץ של התנצלות. חיוך של ביטול הסתמן על שפתיו של הסב. "לא יתכן! אני עוד אברר את הסיפור לאמיתו!" ואכן בזמן הברית, פנה הסב אל הצדיק ושאל: "האם כבוד תורתו הבטיח לחתני כי יזכה לבן? האם כך היו דברים כהווייתם?" הצדיק חייך לסב וסיפר: "באותו יום בו ניסה חתנך לבקש ממני הבטחה שיזכה להיפקד בבנים – ברכתי אותו בברכת הדיוט, ופטרתיו לשלום. אך הוא סרב לעזוב את חדרי, ואף כשפניתי ללמוד – עמד והמתין, וכשראה כי איני נותן דעתי עליו – התייצב למולי. מראה האברך השבור והרצוץ, הפריעני מלימודי. אך, מי אני שאתן לו הבטחה? אולם, הוא הוסיף לעמוד על שלו, עד שנאלצתי להרים קולי ולגרשו מביתי. חשבתי לעצמי: כיצד אגרש אותו מבלי לשבור את רוחו כליל? על כן נאצלתי לגרש אותו בלשון הבטחה… וכשהוא הלך זכיתי ללמוד עד הערב. הגיע הלילה, ובטרם עליתי על יצועי, כשנזכרתי באשר אירע לי היום – נחרדתי: שמא חשב האברך כי הבטחתי לו והוא יסמוך על דברי ויצפה?? – דאגתי. והנה נכנס לחדר בני ר' חיים. שחתי באזניו את מועקת נפשי, ולבני היתה עצה: "יאמר נא אבא כמה פרקי תהלים, ישטח תפילתו לפני בורא העולם, שיפקוד את האברך בזרע של קיימא". "עצתו של בני נשאה חן בעיני. נטלתי איפוא ספר תהלים והחלותי קורא בו, ומכיוון שאינני רגיל להרבות באמירת תהלים סיימתי את הספר רק עם אור הבוקר… "אכן", פנה הסטייפלר אל הסב, "לא היה כאן כל מופת, חלילה… השערים נבקעו בזכות התפילה, אבל דע לך שגם אילו אתה היית עושה כן – היה הילד נולד…" האזין הסב לסיפורו של הצדיק, "כן, כן, אין כאן מופת… אילו אני הייתי עושה זאת – היה הילד נולד???…" אך בעצם, אמר הסב, חוץ ממופת הישועה יש כאן מופת אחר מופת גדול ונורא: שיהודי יכול לשבת ולומר את כל ספר התהלים במשך כל הלילה עבור אדם זר, כלום אין זה מופת גדול ?

 

"והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי" (יא, יג)

מעשה ברבי דוד אבוקארה זצ״ל שהיה מהלך בדרך פגש בו אחד פקח בעיניו ושאלו ליתן טעם למצות ה׳ יתברך; מדוע אסור באיסור חמור להתגלח בתער והמתגלח בסכין כאילו אכל חמשה פעמים טריפה ח״ו… ? אמר לו הרב: ״הייתי עונה לך ברצון, אך אין לי פנאי. הרופא נתן לאשתי הרבנית תרופה למחלתה ואני ממהר אליו שיאמר לי מדוע דוקא נתן לי תרופות אלו ובמינון זה, עד שלא אדע לא ארשה לה ליטול את התרופות״. אמר האיש: ״במחילה כבוד הרב, עליך למהר לביתך ולא אל הרופא, כי בודאי נימוקו עמו ואף אם ירצה להסביר לך לא יוכל כי לא למדת רפואה ו אינך בקי בסודותיה. אם רופא מומחה הוא, אין לך אלא ליטול את תרופותיו ולהבריא״. אמר הרב: ״ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. הרופא שהוא אדם כמונו ולמד מפי אדם כמונו, אתה סומך עליו בעיניים עצומות למרות שידוע שיש תרופות רעילות ומזיקות ויש רופאים שאינם מיומנים, ומלך מלכי המלכים מקור החכמה והתבונה שאין יד שכלנו משגת כטיפת מים מחוכמתו, אינך מאמין למצותיו ומבקש לעמוד על סודו?! וכך פירש ב׳כלי יקר׳ בתחילת פרשתנו;
״והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה״ (ז, יב) דעו שגם החוקים שאינם מבינים ויש הנוטים לזלזל בשמירתם ולדושם בעקביהם, לפני ה׳ הם משפטים מובנים ובשמירתם מושג כל השכר.

 

"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם" (יא, יח)

פירש"י אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות והניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא או מר 'הציבו לך ציונים' . שמעתי ממו"ר הגאון רבי משה לייב שחור זצ"ל, דאיתא בצרור המור (מגולי שפניא) דהאנוסים שנבצר מהם להניח תפילין מאימת המציק, היו קושרים על ידיהם חוט אדום, כדי שלא ישכחו מצוות תפילין, ומציין לכתוב 'הציבו לך ציונים'. לפי זה מבוארי ם היטב דברי רש"י שהכוונה הניחו תפילין היינו היכר של תפילין, שיהיו מצויינים בסימנים שלא ישכחו מצוות תפילין, וכן הוא אומר 'הציבו לך ציונים' . (כרם חמד)

 

"ולמדתם אתם את בניכם" (יא, יט )

יש לדקדק, דלכאורה תיבת ״אותם״ מיותרת, כי הרי ברור שהכוונה שנלמד את בנינו את מצוות התורה. אפשר לרמוז, דתיבת ״אתם״ כתובה בלא וא״ו, ואפשר לקרותה ״אתם״, ויהיה הפירוש, דכאשר אתם בעצמכם תלמדו לקיים את המצוות יעשו ממילא גם בניכם כמוכם, ויחשב לכם כאילו שאתם לימדתם את בניכם. (הרה״ק מהר״י מבעלזא זצוק״ל)

 

"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם… למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ" (יא, יט )

יש להבין מהו הלשון ״כימי השמים על הארץ״. ואפשר לומר על פי מה שמובא בקדמונים, דאף שאין מעשה וחשבון בשאול, ואדם זוכה בעולם הבא רק לפי המצוות והמעשים טובים שעשה בעולם הזה, בכל זאת אב המשפיע לבנו תורה ויראת שמים וכן הרב לתלמידו, מתעלה האב והרב בעולם העליון בכל פעם יותר ויותר על ידי לימוד התורה והמעשים טובים שבניו ותלמידיו עושים בעולם הזה. זהו הפירוש: ״כימי השמים על הארץ״, שהאב או הרב שהשרישו תורה ויראת שמים בבניהם ותלמידיהם, מתעלים הם גם בשמים ממדרגה למדרגה על ידי מעשי הבנים והתלמידים. (הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זצוק״ל)

 

״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך ״ (יא, יט )

נאמר בגמרא לגבי שימוש תלמידי חכמים ״גדול שימושה יותר מלימודה״. אמר ה׳׳חזון איש״ שהדבר נכון גם לגבי ההורים שהתנהגותם של ההורים משפיע על הילדים יותר ממה ששומעים מהם דברי מוסר. איך נוכל ללמד את בנינו לדבר בדברי תורה, זה אפשרי על ידי שיראו איך אתה מתנהג ״בשבתך בביתך״, איך אתה מתנהג ״בלכתך בדרך״, איך אתה מתנהג ״בשכבך ובקומך״. מספרים שפעם שאל צדיק אחד את חברו מדוע לא אומר מוסר לחסידיו, ענה לו חברו, אני אוכל יחד אתם, ואם אוכלים כמו שיהודי צריך לאכול אז שאר העניינים הרוחניים גם כן מסתדרים.. .

אמר מי שאמר שהחיים הם כמו משחק 'שח-מט', אי אפשר לשחק בלי להפסיד חיילים, במשחק השח יש שני כללים, האחד הוא, לא להיעצר ולהיעצב על הפסדי הכלים שנפלו, והאחר הוא, לא להיכנס לסחרור אם אתה מצליח להפיל ליריבך כלי או שניים, כי ברגע שנכנסת לסחרור נצחון אתה נהפך לאדיש ורגוע ולא שם לב למהלכים של האויב. לשחקנים מומחים יש מהלך ושיטה משל עצמם איך לנצח, ובדרך הם מפסידים עוד כלי ועוד כלי, אבל זה לא אכפת להם, כי הם יודעים שיש להם יעד ורק אליו הם מכוונים. הרמח"ל אומר שיסוד החסידות ושורש העבודה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, וישים מגמתו כל הימים להתענג על ה'. צריך לכוון אל היעד של עצמו, ואם נופל בדרך, ילמד מזה להבא, איך להתקדם ולהשיג את היעד בצורה הכי טובה. (נקודות של אור – ספינקא)