ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שמות – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

 "ואלה שמות בני ישראל" (א, א)

שואלים חז״ל: 'מפני מה לא השתעבדו גם עשו וישמעאל במצרים׳ הלא גם הם מבניו של אברהם!! אלא אמר רבי אלעזר: למה הדבר דומה, לאחד שלווה ממון מהמלך, לאחר ימים נפטר הלווה והניח שני בנים. האחד ברח והשני היה משמש לפני המלך. אמר המלך לבן ששימש אותו: ממך אני גובה את החוב שחייב לי אביך! אמר לו בן הלווה: בגלל ששימשתי אותך אצא נפסד? אמר לו המלך: בכל זאת שכר גדול אני נותן לך וכשייתפס הבן השני – אני מוסר לך אותו לעבד, כך לעתיד לבוא נאמר: ״וירשו הנגב את והר עשו״ (עובדיה א, יט) לבסוף יהיו ישמעאל ועשו משועבדים לישראל. (מדרש אבכיר)

 

"ואלה שמות" (א, א)

מדוע שינה פרעה את שמותיהן של יוכבד ומרים לשפרה ופועה שהם שמות מצריים? יודע היה פרעה כי כל זמן שהמיילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים: "יוכבד" ו"מרים", לא יוכל לבוא אליהן בהצעה אכזרית כזו, להמית את ילדי ישראל. לפיכך ציווה אליהן תחילה לשנות את שמותיהן ל"שפרה" ו"פועה". סבור היה, כי לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על כל הלך-רוחן וישנה את מהותן ואופיין, עד אשר יהיו מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל. ורק אז נתן להם את הצו השני "אם בן הוא והמיתן אותו". כל עצמו של האדם הוא השם. טמיעת השם משפיע מאד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי. (הרה"ק מרימינוב זצ"ל)

 

"ותמלא הארץ אותם ויקם מלך חדש… אשר לא ידע את יוסף" (א, ו-ז)

גדולתו של עם ישראל טמונה בייחודיות שיש לו. סיפור נפלא הממחיש זאת: הצאר ניקולאי הלך ברחוב ברוסיה וראה יהודי עם זקן ופאות בלבוש מסורתי. שאל לפמלייתו מי זה? אמרו לו זה יהודי! אמר להם – שיגיע אלי לארמון, אני רוצה לראות אותו מקרוב… מיד נתנו לו כרטיס לארמונו של הצאר. כשהגיע לביתו וסיפר למכריו הגויים על רצונו של הצאר לראותו, מיד החלו להסביר לו שאין זה יאה להגיע לצאר בלבוש כזה… לך וקנה לך מכנס ג'ינס וחולצה זוהרת… גלח את הזקן והפאות ותרָאֶה טוב, שהרי פגישה עם הצאר זוהי פגישה חשובה… עשה כדבריהם ולאחר כמה ימים נכנס לצאר. ראה אותו הצאר ושאל אותו- סליחה? מי אתה?! אמר לו היהודי – אני אותו אחד שראית ברחוב וביקשת שאבוא אליך… אמר לו הצאר: כמוך יש לי כאן הרבה, רציתי לראות את האדם ההוא שראיתי עם זקן ופאת ולבוש מיוחד, זה סיקרן אותי… לך מכאן! כל ייחודיותו של עם ישראל הוא בזה שהם מובדלים ומופרשים מן הגויים, וכל הצרות שפוגשות אותנו הם בעטייה של הקרבה לגויים והתחקות אחר מעשיהם. משל לה הדבר דומה: אילו העץ לא היה נותן את עצמו לברזל (ממנו עושים כת לגרזן), הרי שלא היו יכולים לכרות אותו… כן הוא הנמשל: ברגע שעם ישראל מתקרבים לגויים, נותנים את 'עצמם' לגוי בשמם, לבושם ולשונם, הרי שהגויים יכולים לבוא ולכלות בנו… כך זה בכל הדורות: במצרים, "ותמלא הארץ אותם" מיד ויקם מלך חדש על מצרים. בימי אחשורוש, אכלו מסעודתו של אותו רשע, מיד ניסו לחסל אותם… וגם בימינו אנו – ככל שאנו מנסים להתרפס לגויים האיום מאיראן ושכנינו מסביב הופך למוחשי יותר ויותר. אם נעשה הבדלה הקב"ה יקדש אותנו, אך אם לא נעשה קידוש לעצמנו, הקב"ה ידאג שהם יבדילו אותנו מהם… (הרב שלמה לוינשטיין)

 

"הבה נתחכמה לו" (א, י)

מעשה שהיה אצל בעל הקדושת לוי זצ"ל שהתנה עם עני מדוכא פשוט ובור שהוא יפרנס אותו וידאג לכל צרכיו, רק בתנאי שהוא ישמע בקולו ויעשה ככל אשר יצוהו, והנ"ל הבטיח לו. בערב יום הכיפורים לפני כניסת היום הקדוש קרא אותו אליו ואמר לו הלא ידוע לך שיש לנו הסכם, והנה אני את שלי קיימתי, עכשיו עליך לקיים הבטחתך ולשמוע בקולי לכל אשר אצוך, ובעודם מדברים צוה עליו ללכת כעת ולעבור על דת תוה"ק, והוא סירב בתוקף, ובעל הקדושת לוי זצ"ל הפציר בו וגזר בו שישמע בקולו כפי שהתנו ביניהם, עד שבתוך דין ודברים, העני מתוך רוב צער שהפצירו לעבור ח"ו על דת תוה"ק, תפס בזקנו של בעל הקדושת לוי, ונתלשו כמה שערות, ולקחם הקדושת לוי זי"ע ונכנס לבית מדרשו ופתח הארון הקודש ושערות זקנו בידיו ומליצה בפה קדשו, שאפילו איש פשוט בור וע"ה, וסיפקתי לו כל צרכיו, והבטיח לי לשמוע בקולי, ועכ"ז לא הסכים בשום אופן לעבור על דת תוה"ק. ופירשו בזה הפסוק 'היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים', ר"ל שתאמר לעם דברים שהם "מול" האלקים, כלומר בהתנגדות לאלקים, ותראה איך שהם יתנגדו אליך, ואז והבאת את הדברים אל האלקים במליצה ישרה על כלל ישראל. (שארית מנחם)

 

"ויקוצו מפני בני ישראל" (א, יב)

לפתע חשו המצרים בקרבם שנאה עזה כלפי בני ישראל, אף על פי שזה לא היה כל-כך מרצונם (בפה-רך) היה זה רצון ההשגחה העליונה, כדי לבודד את בני ישראל מן המצרים לבל יתבוללו בתוכם. לפיכך אומר נעים- זמירות-ישראל בתהלים: "הפך לבם לשנוא עמו". (שפת אמת)

 

"ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (ב, ב)

כשהיה צעיר לימים נתמנה ה"שפת אמת" זצ"ל לאדמו"ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם "כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים. השיב להם על כך אחד החסידים במשל: אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד. "רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, וישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר. צעד יום, צעד יומים אט אט התקדם, אך הפסגה היתה עדין רחוקה מאד מאד. המשיך האיש בדרכו, ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה. שנים רבות הוסיף האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר, ויהיה מה!" ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר. ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי בודאי רק מעטים חשים נתקלו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על פסגת ההר. מרוב תמהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. 'היתכן'? חשב, 'היתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלי נדרשו שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע?!' "אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!" והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!" ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה'שפת אמת' צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת: אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה'שפת אמת' נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת ה'. לא יפלא איפה כי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו!", שקיבל נשמה גבוהה מאד וכך, להבדיל, נולד משה רבנו שאומר רש"י שנתמלא הבית אור גדול של נשמת צדיק כמשה. (מעשיהם של צדיקים)

 

"ותשלח את אמתה ותקחה" (ב, ה)

ורבותינו דרשו (סוטה יב) : את אמתה, את ידה, שנשתרבב אמתה אמות הרבה (רש"י). ומתחילה מאי סברה בת פרעה, שהושיטה את ידה לקחת את התיבה, הלא ראתה שהיא נמצאת מרחוק, מניין ידעה שיתרחש לה נס ותתארך ידה? אלא מכאן ראיה, שלגבי כל דבר מצוה אין לעשות חשבונות, אין לפקפק ואין לנהוג לפי ההגיון, העיקר הוא הרצון והמעשה – והנס ממילא יבוא. (הרמ"מ מקוצק)

 

"ותשלח את אמתה ותקחה" (ב, ה)

המהר"ם שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, כינס פעם אחד כמה מראשי הקהילה לדיון דחוף בנוגע לעניין מסוים שעמד על הפרק שהיה בו משום פיקוח נפש. הוא דרש מהם לעשות דברים גדולים ורציניים למען המטרה הזו. ראשי הקהל ענו לו כי דרישותיו גבוהות מידי, הן למעלה מכוחם, וממילא אין בכוחם לבצעם. נענה המהר"ם שפירא ואמר להם: חז"ל אמרו שבת פרעה שלחה את ידה אל התיבה הרחוקה. ויש לתמוה, מה ראתה בת פרעה לשלוח יד אל התיבה הלא רחוקה היא? וכי אם יראה אדם חפץ המונח על גג בניין, ויחפוץ בו, כלום יושיט את ידו? ומכאן שכאשר נדרש מאדם לעשות מעשה – אל לו לחשב חשבונות! האם אצליח לעשות או שמע לא? עליו לעשות ומן השמים יסייעו לו. (המהר"ם שפירא זצ"ל)

 

"ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" (ב, ו)

סיפור הצלתו של משה רבנו בידי בת פרעה שימש את רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל באחת מנסיעותיו לאמריקה, כדי לאסוף כסף לטובת הישיבה. היה זה באחד המקומות בהם הזהיר אותו הגבאי לפני שעלה לדרוש, כי הקהל במקום זה לא התברך ברמת משכל גבוהה מדי, וכי טוב יעשה אם ינמיך ככל יכלתו את רמת הדרשה. פתח, אפוא, הרב את פיו ואמר: קהל נכבד, ודאי מכירים אתם את סיפור הצלתו של משה רבנו. הוא היה בתיבה, בתוך הסוף, ובכה בכי נורא, עד שבת פרעה שירדה לרחוץ, שמעה את קולו, ראתה אותו והצילה אותו. בת פרעה – המשיך הרב – לא ידעה שהיא מצילה את משה רבינו! תארו לעצמכם, כמה גדולה היתה שמחתה לו ידעה, שהיא מצילה את משה רבנו בכבודו ובעצמו! כל אחד שתורם לישיבה – קרא הרב ברגש – אינו יודע איזה אדם גדול יצא מן הישיבה הזו? מי יודע, אולי התרומה שלכם תגרם שיצא מן הישיבה מישהו כדוגמת ה"חפץ חיים"?! כדאי, אם כן, לכל אחד ואחד לתרום כפי יכלתו! מיד בסיום דבריו נערכה בין הקהל מגבית. כשסיים הרב לגבות את התרומות יצא מבית הכנסת. רק כעת הזדמן לו להבין, באפן בלתי אמצעי, מהי, באמת, רמת ההבנה של הקהל: אב ובנו צעדו בסמוך אליו, ומבלי להתכוון שמע הרב את שיחתם המעניינת: הבן הצביע על הרב ושאל את אביו: "אבא, זה הוא, מי שהיה שם בתוך התיבה?". "ודאי", השיב האב, "והוא נצל משם?", המשיך הבן. " כן". אמר האב "אם כן, מגיע לו עשרה דולרים לפחות…".

 

"למה תכה רעך… אכן נודע הדבר" (ב, יג-יד)

את המראה הזה הוא לא יכול היה לסבול. משה רבינו רואה יהודי, איש עברי, מרים ידו להכות את רעהו. נורא ואיום. בזעזוע רב הוא פונה למרים היד: "ויאמר לרשע למה תכה רעך?" הרשע מעיז פנים ומתחצף: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" משה רבינו מגיב: "אכן נודע הדבר". רש"י במקום מפרש לפי פירוש אחד ש"אכן נודע הדבר" הוא "כפשוטו". כלומר: נודע הדבר שהרגת את המצרי. מבאר הגה"ק רבי אליעזר דוד גרינוולד, בעל ה"קרן לדוד", את הפסוק בפרשתנו: משה רבינו לא ידע מי מהשניים צודק, לפיכך אמר "למה תכה רעך", הוא רק לא ציין אל מי מכוונת ההערה. הרשע שהרים ידו על חברו, השיב בהתנשאות: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו", בתשובתו החצופה גילה שהוא – הוא הרשע. כלל זהב לימדנו רבינו משה: כיצד בודקים… (במחשבה תחילה)

 

"אכן נודע הדבר" (ב, יד)

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". כך מתארת התורה את מעשהו של משה עבור אחיו הסובלים. למחרת רואה משה שני יהודים רבים. הוא ניגש אליהם: "ויאמר לרשע, למה תכה רעך?" והם מחציפים פנים "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" בפשוטם של דברים, היה צורך בכתיבת המאורע עם המצרי, כדי שבסופו של המאורע השני נבין מה טען אותו רשע שהכה את חברו כלפי משה "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי". דבר-מה נוסף מסתתר פה. משה רבינו, בראותו שאחיו היהודים סובלים ניקרה במוחו תמיהה: מדוע זה כך? הוא יוצא ורואה מצרי מתעלל באיש עברי וכל היהודים מסביב שותקים. הסיק מכך משה רבינו שבעקבות העבודה הקשה קהה רגש הרחמים שבלִבם. ולכן אינם מוחים במצרי המתעלל בחברם. אבל כאשר בא משה למחות בדתן ואבירם שהתקוטטו ביניהם והם מחו בו בלשון גאווה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו", אמר משה: "אכן נודע הדבר" – מדוע הם משועבדים בסבל איום. לכבוד עצמם – רגישים הם. אך אינם דואגים לסבלו של הזולת. (במחשבה תחילה)

 

"ויזעקו ותעל שועתם" (ב, כג)

הפה הוא כלי הנשק של עם ישראל: הקול קול יעקב, והידים ידי עשיו". עשו חי על חרבו, ועם ישראל – כחו בפיו. תפלתו נשמעת במרום, והוא נושע בזכות למוד התורה. אבל כל חייל יודע, שלא די בכך שהוא יוצא למלחמה מצויד ברובה ובתחמושת, יודע לירות ומכוון למטרה, יש צורך בתנאי נוסף: שהרובה יהיה נקי, ולא תעלה בו חלודה! כמו כן אדם הרוצה לפעול בתפלתו ולהיענות בבקשתו, חייב לדאוג שפיו יהיה נקי מדבורים אסורים, מלשון הרע ומליצנות, משקר ומרכילות. בני ישראל שמרו על לשונם במצרים, וחז"ל אומרו "שלא שינו את לשונם", לפיכך עלתה זעקתם השמימה, והם נושעו מגלותם. (עוד יוסף חי)

 

"ותעל שועתם אל האלקים" (ב, כג)

פעם הגיע דרשן לאחת העיירות והאריך בתוכחות מוסר על ביטול תורה ועל זלזול בתפילה וכדו'. הזדמן לשם הבעל שם טוב הקדוש, בשמעו את דברי הדרשן, קם על רגליו ואמר לו הכיצד זה יעז מר לדבר סרה באדם מישראל, הכלום ידע להעריך את מעלתו של האיש הישראלי בהתרוצצו במשך כל היום כולו בשווקים וברחובות להשיג טרף ומחיה עבור נפשות ביתו להאכילם, להלבישם ולהנעילם ולשלם עבורם שכר לימוד וכו' וכו' ובעודו עייף ויגע, נזכר הוא לפתע לעת ערב, שעדיין לא התפלל תפילת מנחה, והוא רץ לעבר בית הכנסת אגב אנחת כאב על אשר כמעט שכח להתפלל, הכלום תדע איזה רעש עושה תפילה, אמנם חטופה, זו במרומים?!… (תלמידי הבעש"ט)

 

"ויזעקו ותעל שועתם" (ב, כג)

בספר "ומשה היה רועה" מסופר, שאחד מן הכללים שהיו שגורים על פיו של רבי משה פארדו, כאשר נתקל בקשיים כלשהם, או שספר לו אודות בעיות שונות, היה: "מי שבוכה – זוכה!", כשכוונתו, שאדם הבוכה לאביו שבשמים, זוכה שיענו לו שלא על פי גדר הטבע. פעם אחת סיפר כי זה לא מכבר נכנסה לחדרו כלה חסרת אמצעים ובקשה את עזרת קופת עזר הנשואין על מנת לרכוש מתנות לחתנה. בדיוק באותה שעה היתה הקופה ריקה, ובלית ברירה השיב את פניה ריקם ויעץ לה לגשת אליו שוב למחרת היום. למשמע התשובה התמלאו עיניה של הכלה בדמעות, ורבי משה, שהזדעזע לראות זאת, אמר לה מיד: "שבי נא, בתי, הבה נאמר ביחד פרק תהלים". הוא הושיט לה ספר תהלים, פתח את שלו, ויחד החלו לומר בחום פסוק אחר פסוק. טרם סיימו את המזמור, וכבר צלצל הטלפון. "הרב פארדו?", מעבר לקו נשמע קול בלתי מוכר. "ברשותי סכום כסף פלוני עבור הכנסת כלה, להיכן אוכל להעבירו?", הרב המשתומם שמע מפיו את גבה הסכום, שהתאים בדיוק לבקשת הכלה!

 

"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (ג, ה)

"אל תאמר לכשאפנה אשנה" אמרו חז"ל, כי האדם חושב בנפשו לכשירחיב לו ד' – את גבולו ויוטב מצבו, אז יעסוק בתורה ובמצות. אבל לא כן עכשיו כשהוא בצרה ומצוקה. ולזה אמר הכתוב "כי המקום אשר אתה עומד עליו" היינו באותו מצב ובאותה שעה קודש הוא. דאפשר שרצון ד' הוא דוקא העבודה מאותה שעה הדחוקה וכבר – ארז"ל במ"ר שה"ש פ"ה הלומד תורה בצער נוטל אלף בשכרו, שלא בצער נוטל סאתים. ולפום צערא אגרא אמרו ז"ל. (חפץ חיים עה"ת)

 

"וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (ג, יא)

משה רבינו טען ב' טענות לנמק את סירובו לגאול את ישראל. א. "מי אנכי כי אלך אל פרעה". ב. "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". בספר "ליקוטי בן אריה" הביא בשם הגאון רבי שמואל שמעלקא מסעליש ביאור נחמד בפסוקים: קיימא לן בחז"ל (סוטה יג:) "א"ר חמא בר' חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו, ובא אחר וגמרו – מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו". [כלשון המפורסמת 'אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה']. לפי האמור טען משה רבינו "מי אנכי… כי אוציא את בני ישראל ממצרים", הן בסופו של דבר לא אכניסם לארץ, שהיא התכלית המקווה בהוצאה ממצרים, ואם כן, לא אזכה לגמור את המצוה. על כך השיב לו הקב"ה תשובה ברורה: מצות ארץ ישראל היא אחת מתרי"ג המצוות, אולם היא איננה התכלית. התכלית של ההוצאה ממצרים היא קבלת התורה, ושפיר תיקרא המצוה על שמך ותגמרנה, שכן "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"… (במחשבה תחילה)

 

"ושאלה אשה משכנתה וגו' כלי כסף וכלי זהב" (ג, כב)

למה דוקא כלי כסף וכלי זהב ולא דברים אחרים, כי המצרים היה בדעתם, שבני ישראל חוזרים למצרים אחרי שהותם ג׳ ימים במדבר, אם כן לפי דעתם הבינו שהם צריכים לשאול דברים הנצרכים לדרך, אבל כלי כסף וכלי זהב מהדברים שאינם נצרכים לדרך למה להם לשאול. וכיון שיבואו ישראל ויבקשו לשאול כלי כסף וכלי זהב, שמא יחששו מצרים על ידי זה שבדעתם לברוח, על כן היה צורך בציווי מיוחד מאת השי״ת, שישאלו כלי כסף וכלי זהב דוקא, ואף על פי כן יתנו להם כמאה״כ (ג, כא) ״ונתתי את חן העם הזה״. (באר מים חיים)

 

"ויאמר משה אל ה׳ בי ה׳ לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (ד, י)

ויש להבין מדוע לא ריפא ה׳ יתברך את משה לאחר מכן, בכדי שיוכל לדבר בלשון צחות ללא שום גמגום, מאחר שהוא שליח ה׳, היפלא מה׳ לעשות כן? התשובה לכך היא שאילו היה הקדוש ברוך הוא מרפא את משה והיה מדבר בצחות לשון, היה בכך פתחון פה למלעיזים לומר שבגלל שמשה היה נואם מעולה לכן הצליח להשפיע על העם ולסחוף אותם אחריו ולהוציאם ממצרים ונתנה על ידו התורה. משום כך נשאר משה רבינו ע״ה כמות שהוא כבד פה וכבד לשון, למען ידעו הכל כי השפעתו היא אך ורק מהשכינה שמדברת מתוך גרונו, ולא בכוחות עצמו. (דרשות הר״ן)

 

"ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך" (ד, יב)

פירש ה'אור החיים' הקדוש זצ"ל; שמשה רבנו תמה; כיצד שולחו הבורא יתברך לדבר לפני פרעה ועודנו ערל שפתים?! ענהו הקב"ה: "ועתה לך", איני עושה מופת ונס, אלא למתחילים במצוה, אז זוכים הם לעזר שמים ורואים פלאות. ומכאן לימוד ולקח, לכל החפצים לזכות בסיוע ממרום; התחילו לפעול והסיוע בוא יבוא.

 

"ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות האלה" (ד, יז)

התורה כדי להמחיש את היחס בין הילדים להורים אומרת "למטה אבותיו" הילדים הם המטה שאצל האב. ה' אומר למשה: "ואת המטה הזה תיקח בידך" – אם אתה לוקח את הילד יד ביד אז יקוים בך: "אשר תעשה בו את האותות האלה" תראה ניסים ונפלאות… אך אם תשליך את המטה (לא תתייחס לילד) הוא יהפוך לנחש… ומה הפתרון להחזיר אותו למוטב?! "אחוז בזנבו" – בוא אליו בדברים החשובים לו (ולא לך) משחקים, טיולים דברים שהוא אוהב לעשות – תתחבר אליו משם, למרות שהם זנב… ומשם תאחז וכך תצליח להחזירו למוטב…