ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שמיני – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויהי ביום השמיני" (ט, א )

בשם הרה"ק מרוז'ין זי"ע, כל ויהי לשון צער (מגילה י:), ומהו הצער שהיה ביום הקמת המשכן, אלא כי אלמלא חטא העגל היתה השכינה שרויה בלב כל אחד ואחד מישראל, והיה לכל אחד משכן בפני עצמו, ועתה כשחטאו, וויי, כי מוכרחים למשכן ולמזבח. (מאמר מרדכי, מאמרי צדיקים, עמ' עג)

 

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ט, א )

לכאורה קשה, שהרי כל מקום שנאמר 'ויהי' זה לשון צער, ואיזה צער יש כאן, והרי כאן מדובר על זמן הקמת המשכן, ואמרו חכמינו שהיה ביום הזה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ ? מבאר רבינו האור החיים הקדוש, שהפסוק התכוון לצערו של משה רבינו, שראה ביום הזה את גדלותו של אהרן, ואת גדולתו ממשיכה ביד בניו, נצטער משה רבנו שהוא לא זכה לזה, שהרי משה רבנו היה אמור להיות הכהן הגדול, ורק בגלל שהפציר בו ה', שילך בשליחות לפרעה, ומשה רבינו סירב, וידוע שאין מסרבין לגדול, לכן נענש ונלקחה ממנו הכהונה ועברה לאהרן אחיו . וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש כשמבטא את צערו של משה רבינו: 'כשהגיע יום הפקידה, נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם. והגם כי עצם מאד בצדקות ובענווה, הלא כל לב חי מרגיש, ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאת כזאת'.

 

"ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" (ט, ה)

מובא בשם האר"י הקדוש זצ"ל שכהכנה לתפילה צריך האדם לקבל על עצמו בכל יום מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. על פי זה מסביר הרה"ק רבי אברהם יששכר רבינוביץ זצ"ל, בעל החסד לאברהם, את הפסוק 'ויקרבו כל העדה', היינו שהיה להם קירוב לבבות ואחדות, ואז 'ויעמדו לפני ה" – וחז"ל אמרו (ברכות ו, ב) אין עמידה אלא תפילה. בזמן שהיו מאוחדים היו יכולים לעמוד ולהתפלל לה' יתברך. (ילקוט מאיש לרעהו )

 

"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ט, ו )

הצדיק רבי משה מקוז'ני ץ זצ"ל אמר פעם שמפסוק זה אנו למדים הנהגה חשובה: שכמתעורר הספק בליבו של אדם בדבר פעולה כל שהיא שהוא חפץ לעשות האם זו מצווה, או חלילה להפך, עליו לבחון האם ממעשה זה יהיה כבוד לה' או כבוד לעצמו. דבר זה מרומז בפסוק: "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו", רק אם נראה שיצא מזה כבוד שמים "וירא אליכם כבוד ה'". משל לעשיר שנתבקש לתרום עבור חולה הנמצא במצב קשה וזקוק לניתוח שיציל את חייו. הוא הסכים לתרום סכום עתק של מיליון שקלים ובלבד שיפרסמו זאת ברבים. בלית ברירה עשו כמבוקשו, הוא נתן את הסכום והציל את חייו של אותו יהודי. בשכנות לעשיר גר יהודי פשוט וחסר אמצעים, יום אחד כשיצא מבית המרקחת השכונתית, ראה יהודי בוכה. "מה לך?!" שאל, והלה ענה לו: "קיבלתי מרשם מהרופא ומסתבר שאני זקוק לתרופה שתציל את חיי וחסרים לי אחד עשר שקלים, לא אספיק להגיע לביתי ולחזור עד שיסגרו כאן… ואם לא אקח את התרופה היום מצבי יחמיר". מבלי להסס הוציא מיודענו את אחד עשרה השקלים וזה קנה את התרופה שבדיעבד הצילה את חייו. לאחר מאה ועשרים שנות חייהם… עלו שני השכנים לשמים והנה קוראים לכל אחד על פי חשיבותו לפי הסדר. קם המלאך והכריז: "מכיוון ש"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" נתחיל באילו שהצילו אדם ממוות" העשיר חיכך ידיו בהנאה ורמז לשכנו בקריצת עין כאומר: "שים לב איך הם קוראים לי עכשיו". לתדהמתו, הראשון נקרא דווקא השכן שהציל יהודי בכך שנתן לו לקנות תרופה. העשיר נדהם ושאל: "סליחה בכמה כסף מדובר?!" המלאך בודק ברישומים ומשיב לו: "בערך עשרה שקלים". התקומם העשיר וצעק: "וכי זה עולם האמת?! האם משווים אתם עשרה שקלים למליון השקלים שלי"? ענה לו המלאך: "כאן זה עולם האמת! כאן מסתכלים גם לשם מה נעשתה המצווה… האם לכבוד ה' או לכבודך. אתה עשית את זה כדי לפרסם את עצמך ולשם כבודך האישי – הוא עשה זאת על מנת להציל יהודי". 'וירא עליכם כבוד ה " כבוד לה' ולא כבוד לעצמנו.. .

 

"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח" (ט, ז )

פירש רש"י לפי שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת. באחד הימים, כאשר ישב רבי משה טייטלבוים בעל "ישמח משה" זצ"ל ולמד, נכנסה מחשבה בלבו לחדש איזה חידוש להנאתו, אולם מיד ניער עצמו ממחשבה פסולה זו, וגמר בלבו שהואיל והלימוד הזה יהיה שלא לשמה לא ילמד עכשיו, אולם מיד חזר בו גם ממחשבה זו, וכי רשאי אני ללכת בטל, "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א-ח) כתיב, ואינו רשאי לבטל אף רגע אחד. חזר ואמר: אתה ה' יודע מחשבות לבי, אילו לא הייתי מחויב לקיים מצוה "והגית בו" לא הייתי לומד עכשיו מחמת שהתערבה גם כן כוונה להנאתי, אבל מאחר שהרי מצווה ללמוד, אם כן, גם כשמתערבת איזו כוונה להנאתי איני יכול לבטל את המצווה ומוכרח אני ללמוד, וממילא שוב כוונתי לשם שמים. שוב אמר בעל "ישמח משה" מעתה אני מבין מה מאוד עמקו דברי חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה" כלומר אפילו כשעולה בלבו ללמוד להנאתו בכל זה ילמוד שמתוך שלא לשמה בא לשמה. על דרך זו אמר משה לאהרן, שהיה בוש לגשת וירא שמא לא יתכוון לשם שמים, אמר לו משה: כי בכל זאת עליו לגשת, הואיל והוא מצווה על זה, אם כן אפילו ייענש בזה על שמועל בהקדש מחויב הוא למסור נפשו בשביל שמו יתברך ובשביל ישראל. (עובדות מבית רבותינו)

 

"קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם" (ט, ז )

האדמו"ר רבי מאיר הלוי מאפטא היה ממתנגדיו של הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא, ופעם בפעם קרא תיגר על דרכו של רבי שמחה בונים בחסידות. כשנפגשו פעם שני הצדיקים שאל האדמו"ר מאפטא את רבי שמחה בונים: ימים רבים מנקרת במוחי תמיהה רבתי, איך יכול מר לשמש מורה דרך לצאן מרעיתו ולעורר לב הרבים לתשובה שלימה לה', הרי ידוע שמר התגורר זמן רב ברלין, בירת אשכנז, ושהה שם בסביבה של חוטאים וחטאים.. . השיב רבי שמחה בונים לרבי מאפטא: היא הנותנת, הנה אנו קוראים בפרשת "שמיני" שביום השמיני למילואים אומר משה לאהרן: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם", משה רבינו מדגיש באוזני אהרן, שתחילה יכפר הקרבן בעדו, ואחר כך יכפר גם בעד העם, הכלל בהלכה קובע, מי שאינו מחויב במצוה, לא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. וכן בהדרכת הרבים לדרך שמירת התורה והמצוות, מי שלא ראה במו עיניו עבירות ועוברי עבירה, אינו מסוגל להוציא אחרים מהבוץ הרוחני לתוכו שקעו, רק זה שהיה קרוב להבלי העולם, זה שהכיר פנים אל פנים את חולשת האדם, מוציא מקרבו כוחות נפשיים לתקן עצמו ואת הזולת תיקון אמיתי. (ממעייני החסידות )

 

"קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעד ך ובעד העם" (ט, ז )

כשנכנס ה'אהבת ישראל מוויז'ניץ' זצוק"ל לעריכת שולחנו הקדוש, הביט סביבו, נאנח והסביר, לכאורה, האיך אפשר לגשת לנהל שולחן הלא חז"ל אמרו (מנחות צ"ז) כי שולחנו של אדם מכפר, אם כן, טרם יגש יהודי אל השולחן, שהוא בבחינת מזבח, צריך לפשפש במעשיו ולתקן חטאיו, כלומר לחזור בתשובה, כמו שהצטרכו לשוב בתשובה לפני הקרבת קרבן, שהיו מתוודים עליו, על אחת כמה וכמה כשנגשים לנהל שלחן לצבור, כלומר לכפר על כל העדה. זה מרומז בפסוק 'קרב אל המזבח' אשר הוא שולחנו של אדם, 'ועשה' לשון תיקון, דהיינו תשובה, 'את חטאתך' לחזור בתשובה על החטאים, 'ואת עולתך' כדי שיהיה להם תיקון ועליה, ואז 'וכפר בעדך ובעד העם', ובאמרו כל זאת זלגו עיניו דמעות וכל הקהל נשבר לבו כחרס. (קדוש ישראל ח"א עמוד קלז)

 

"ויחטאהו כראשון" (ט, טו )

יש לומר, ע" פ מה ששמעתי מפה קדוש של ה'שר שלום מבעלזא זי"ע, בפירוש הפסוק (תהילים נא-ד) 'הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני' על פי משל, שאנו רואים אם יש איזה כתם בבגד ומכבסין את הבגד לטהר אותו, הנה באמת אחרי שנתכבס פעם אחת, נטהר מעט והוקל הכתם ונתלבן מעט, אמנם מכל מקום נשאר עוד רושם הכתם, אכן לאחר שנתכבס הבגד הרבה פעמים, אחר זמן רב, נטהר הבגד מכל וכל עד שאין רשומו של הכתם ניכר כלל. כן על דרך זה, אם החוטא עושה פעם אחת תשובה נתכפר החטא, אכן מכל מקום רושם החטא ניכר בנשמת האדם, אך לאחר שהאדם עושה תשובה כמה פעמים ונזדכך נשמתו הרבה, אז אינו ניכר רושם החטא מכל וכל. זה שאמר הרב כבסני מעווני, רצונו לומר שלאחר שתכבס אותי הרבה פעמים מעווני, ואז ומחטאתי טהרני, רצונו לומר אז תטהר אותי מחטאתי ולא יהיה ניכר שום רושם וכנ"ל. בזה גם אמר (פסוק ט) תחטאני באזוב ואטהר, אחר כך, אחר שתטהר אותי עוד, פעם אחר פעם, אז תכבסני ומשלג אלבין, אתלבן היטב כשלג ולא יהא ניכר שום רושם כלל, עכת"ד הקדושים. זה שאמר כאן ויחטאהו כראשון רצונו לומר הכוונה שאהרן הכהן בקדושתו הרמה, טיהר את העם מחטאתם על דרך זה שנשארו מזוככים [גם בפעם הראשונה] בלי שום רושם חטא, והיו כאשר היו לפני החטא בלי שום כתם. וזה שאמר 'ויחטאהו כראשון' רצונו לומר שחיטא וטיהר אותם כאשר היו לפני החטא, ולשון ראשון פירושו לפני, כמאמר הכתוב (איוב טו, ז) הראשון אדם תוולד. (ליקוטי אמרי יוסף )

 

"ותצא אש מלפני ה'" (י, ב)

יש מקרים שבהם ניתן להיווכח בבירור שהאש שיצאה היא מלפני ה'. צריך רק להתבונן סביבנו, ולראות את ההשגחה הפרטית בעיניים, ולהבין שידו של הקדוש ברוך הוא שולטת בכל, והוא אחד יחיד ומיוחד, ובלעדיו אין אלוקים. הרה"ג ר' פנחס זוננפלד, המשגיח דישיבת 'משכן שמעון', ומרביץ תורה במדרשה ליהדות בפתח תקוה, סיפר שבבניין בו הוא מתגורר בפתח תקוה, פרצה שריפה גדולה. המבנה כולו השחיר מרוב עשן, וכל המנורות בחדר המדרגות הותכו בזו אחר זו, והתעוותו עד שאי אפשר להכיר שפעם היו כאן מנורות… והנה, מספר הרב זוננפלד: בקומה שלי לא נשרפה אחת המנורות, ולא נגעה בה האש כלל. היתה זו תופעה פלאית שאי אפשר היה לתת לה הסבר הגיוני. אחרי שנודע לאיזה צורך שימשה המנורה שלא נשרפה, אולי נבין את העניין… 'היתה זו מנורה שהתקנתי במיוחד בקומה שלי, הפועלת במשך כל יום השבת, וזאת כדי שלא אצטרך ליהנות מחילול השבת של השכנים המדליקים את האור'. היה זה כאמור נס ופלא לראות שהאש לא התקרבה למנורה זו. הרב זוננפלד מספר עוד שבקומת הכניסה עמדו כמה זוגות אופניים ועגלות ילדים וגם הם נשרפו כליל, ולא נשאר מהם זכר. רק בעגלת -ילדים אחת, לא נגעה האש כלל, העגלה נשארה שלימה. של מי היתה העגלה? של אברך בן תורה, העמל כל היום על תלמודו. ראה הקב"ה שאם העגלה תישרף, ייכנס האברך להוצאה כספית גדולה, ושמר על העגלה כבבת-עינו. עד כדי כך שכאשר הגיע האברך מהכולל, עם הילד, לאחר השריפה, יכול היה להכניס את הילד היישר אל העגלה. אפילו אבק לא נראה עליה… הכל היה שלם. למרות שגם עגלה זו עמדה בלב -ליבה של השריפה. איך אפשר שלא לראות בכך את ידו של הקב"ה. (ברכי נפשי)

 

"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש" (י, ג )

אומר רש"י: אמר לו משה לאהרן: אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך . ולכאורה, מדוע הוא חשב שזה יקרה רק לאחד מהם, או לו או לאחיו, אולי יקרה לשניהם? ובמה נוכח לדעת שהם גדולים משניהם? אמר הר"ר העשיל: שני הסברים ניתנו מדוע "מפני רע נאסף הצדיק", הראשון, כדי שבמיתתו יכפר וימנע את הרע. והשני, הצדיק נלקח בטרם בא הרע, כדי למנוע ממנו סבל. השוני בין ההסברים הוא בזה, אם בכפרה מדובר, הרי די בצדיק אחד ואילו לפי ההסבר השני, מן הראוי שכל הצדיקים הגדולים ילקחו, כדי למנוע מהם סבל. משה אמר ידעתי שצדיק אמור למות וחשבתי שזה ככפרה למנוע רע. אולם, משנסתלקו שני הצדיקים האלה, התברר לי שהם נלקחו כדי למנוע מהם סבל. זה עצמו מצביע שהם גדולים משנינו, כי רק הם נלקחו, כדי למנוע מהם סבל. (חנוכת התורה )

 

"ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר" (י, טז )

דרש דרש משה, חצי התורה בתיבות (מסורה). שח הגה"צ מלאדני זי"ע בדרך צחות, יש פה רמז שאם הרב והמגיד באים לסעודה או אסיפה ורואים שחוץ מהם יש 'דרש דרש' – דהיינו דרשנים נוספים העומדים לדבר, אז חובה עליו לומר 'רק חצי התורה בתיבות' – דהיינו שלא יאריך בדרשות ויאמר רק חצי מהתורה שהוא הכין, בכדי שלא להטריח על הציבור. (ילקוט מאיש לרעהו )

 

"וישמע משה וייטב בעיניו" (י, כ)

'הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי' (זבחים קא, א) . נשאלת השאלה, מה הוטב למשה ששכח דבר הלכה ששמע מפי הגבורה . אלא, משה רבינו היה כל ימיו מלמד תורת ה' לבני ישראל, ומטבע הדברים מי שמלמד זמן רב לאחרים, חש עייפות מסוימת ברבות הימים ומבקש לפעמים להיות לומד מפי אחרים. לכן חש משה סיפוק רוחני מיוחד, בשעה שאהרן אחיו העמידו על כך ששכח משהו מתלמודו, כי בפעם הראשונה למד אותה שעה משה דבר תורה מפי הזולת. (משך חכמה)

 

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דברו אל בני ישראל לאמר…" (יא, א-ב)

לכאורה המילים 'לאמר אליהם' מיותרות שהרי מיד אחרי כן כתוב 'דברו אל בני ישראל לאמר'? אמר הרה"ק האמרי אמת זי"ע, אפשר לפרש שהציווי 'לאמר אליהם', עולה על הפסוק למעלה 'וישמע משה וייטב בעיניו', ופירש רש"י "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי", ואת זה משה רבינו אמר לבני ישראל, שגם הם ילמדו להיות 'מודה ולא בוש', ושלא יתביישו להודות על האמת . (ילקוט מאיש לרעהו )

 

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (יא, ד )

העיר רבי ישראל מסלנט זצ"ל, הפסוק הזה נכתב בלשון הווה – 'איננו מפריס', ואילו הפסוק הבא נכתב בלשון עתיד 'לא יפריס', ואחרי כן לגבי הארנבת נכתב בתורה 'ופרסה לא הפריסה', בלשון עבר. והסביר, כי התורה רוצה ללמד אותנו, שאם באים לפסול אדם ולומר עליו שהוא טמא, אי אפשר לעשות זאת על פי ראיה שלילית אחת. עלינו לבדוק את כל התנהגותיו בעבר ובהווה. גם אחרי שרואים שבכולם התנהג שלא כראוי ואין לו שום סימן טהרה, עדיין חייבים לחשוב על העתיד שלו, אולי יתכן אצלו איזה שינוי לטובה . רק אחרי שלא רואים בו כלל סימני טהרה, לא בעבר לא בהווה ולא בעתיד, ניתן לומר ולפסוק את דינו ש'טמא הוא', אבל עד אז צריך לעמול ולחפש אם אפשר ללמד עליו זכות. (ילקוט מאיש לרעהו )