ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תזריע – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג)

רבי ירוחם הגדול מפינסק הזדמן פעם לברית מילה. מכיוון שמוהל מומחה היה, בא אליו בעל הברית ושאלו: "במה רצון רבינו להתכבד? בסנדקאות או במצות המילה"? השיב רבי ירוחם: "חפץ אני לקיים מצות מילה". בשעת סעודת הברית, תמה אחד המסובים באזני רבי ירוחם ושאל: "הרי כולם מעדיפים להתכבד בסנדקאות, שהרי סגולה היא לעשירות, ומה ראה אפוא רבנו, להעדיף את המילה על פניה"? השיב רבי ירוחם: "אמנם כן הוא, מי שהממון חשוב לו מהמצוה, מעדיף את הסנדקאות".

 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג)

מדוע צוה הקדוש ברוך הוא למול את התינוק רק ביום השמיני, ולא מיד בלידתו? ענו על כך חז"ל, שברחמיו של הקדוש ברוך הוא על הילד, צוה להמתין עד היום השמיני, כדי שיהיה בו כח לסבול את המילה. ויש לשאול, מנין למדו חז"ל, שדווקא שמונה ימים ולא פחות, נצרכים לתינוק עד שיתחזק כחו? ניתן ללמוד זאת ממה שאמרו, שהסיבה שמלים ביום השמיני ולא לפני כן, הוא כדי שיעבור על התינוק שבת בטרם ימול, וגם אם נולד ביום ראשון, יהיה שבת לפני היום השמיני. הסיבה שמחכים שתעבור שבת לפני המילה היא, מפני שבשבת יורד לעולם שפע של כח חיוני, וזה משפיע כח על התינוק ואז הוא יהיה בן קיימא, וכמו שאמרו חז"ל, שקודם בריאת יום השבת היה העולם רופף ורועד, וכיוון שבאה השבת נתחזק העולם ונח. אם כן נמצא שהשבת נותנת כח, וזהו הכוח שמחזק את התינוק. (אור החיים)

 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג)

במדרש תנחומא (תצוה א): אמר רבי שמעון בר יוחאי בוא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא בכל זאת מל אותו. וכל כך למה? אמר רבי נחמן בר שמואל כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. אמר רבי חנינא ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה, הוא שהכתוב אומר (תהלים עא, יד) 'ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך', ולא עוד אלא אדם הולך ולווה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום. הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע אמר שלרוב עושים ההיפך מן הכתוב לעיל, (א.ה. "דעת בעלי בתים היפך דעת תורה" [הסמ"ע חו"מ ג, יג]) שהרי לגבי סעודת ברית אמרו במדרש שאדם הולך ולווה וממשכן עצמו, ואנו רואים שהציבור מסתפק בסעודה קטנה, ואילו לגבי נישואין איתא בספרים את המליצה הידועה על סמיכות הפסוקים 'כי יקח איש אשה חדשה' ומיד אחר כך 'לא יחבול רחים ורכב' (דברים כד, ה- ו) – לומר לך שלא ימשכן עצמו בעבור הוצאות הנישואין, ובכל זאת הציבור נוהג שלא כראוי, ולוקח הלוואות ומשתעבד לחובות מרובים בעבור הסעודה של שמחת נישואין. ("ילקוט מאיש לרעהו – ליקוטי יהודה)

 

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (יג, ב)

בהרת היא סוג הצרעת הקשה שבכולן, מנין? אנו לומדים זאת ממרים, אשר הצרעת שבה לקתה היתה בהירה כשלג, ונאמר עליה בתורה: (במדבר יב, י-יב) "והנה מרים מצורעת כשלג… אל נא תהי כמת". אם כן מדוע נמנית הבהרת אחרונה מבין כל סוגי הצרעת? סדר זה בא ללמדנו על רחמיו של הקדוש ברוך הוא, אשר מעניש את האדם מן הקל אל הכבד. אם לא חזר בתשובה לאחר צרעת קלה, מגיעה צרעת קשה יותר, כפי שאומר הרמב"ם שה' מביא על החוטא נגעי בתים, אם לא חזר בתשובה – מתקרבת הצרעת אליו יותר, ומופיעה כנגעי בגדים, ואם טרם למד החוטא את הלקח – מגיעה הצרעת אל גופו. (אזנים לתורה)

 

"לנגע צרעת" (יג, ב)

אמר ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו (ערכין טו , ב) כמה קשה לשון הרע? משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה, אמרו אילו היה שלם (בגופו) על אחת כמה וכמה, כך הלשון מחותך ומונח בתוך הפה והוא (עדיין) מרעיש את העולם. למה הוא דומה, לכלב שהוא קשור בשלשלת וחבוש ונתון לפנים משלשה בתים והוא מנבח וכל העם מתייראים ממנו (למרות שהוא קשור וחבוש), אילו היה בחוץ מה היה עושה… כך לשון הרע נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתים ומכה שאין לו סוף, אילו היה בחוץ על אחת כמה וכמה… אמר הקב"ה מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה מפסיד. משל לעשי ר שהיה לו אוהב אחד בן כפר, הלך לשאול בשלומו והיה שם כלב שוטה והיה נושך וממית את הבריות. אמר אותו עשיר לאוהבו בני אם אתה חייב לאדם אני פורע ואל תתחבא ממנו, אבל אם ראית אותו כלב שוטה, ממנו תתחבא, שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך. כך אמר הקב"ה 'בשוט לשון תחבא ולא תירא משד כי יבוא' (איוב ה,כא) (ילקוט שמעוני על התורה תתקל״ג)

 

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (יג, ב)

מה הטעם לכך שהמצורע נטהר דווקא אצל הכהן? כאמור, נגע הצרעת בא בעקבות לשון הרע. כאשר אדם מספר לשון הרע, הוא גורם לריב ולפירוד לבבות, ועל כן טהרתו היא – לבוא אל הכהן. על אהרן הכהן נאמר שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (פרקי אבות א יב). כאשר יבוא בעל הלשון הרע אל הכהן, הוא ירפאו, וילמד אותו כיצד להרבות שלום ולהמעיט במחלוקת. (כלי יקר)

 

"וראה הכהן את הנגע" (יג, ג)

בגאונותו העצומה, היה הגר"א מוילנא מוצא סימוכין בתורה לכל הלכה ומנהג, ותלמידיו היו משתאים אל מול חכמתו הכבירה. פעם שאלו אחד התלמידים על מקור הדין שאין רואים נגעים ביום מעונן, והשיב מיד: "הרי נאמר בתורה והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג', ומכאן שכל זמן שהיה ענן פרוש על האוהל, לא היו יכולים לראות את הנגע".

 

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן" (יג, ט)

רבי אשר מסטולין, בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין, היה רגיל לומר: "החסידים שבזמננו דומים ל'אי כרים של טיט' ול'קוזקים של קש', כי כאשר הם באים אל הצדיק הם מסתירים את החלק השלילי שבהם ומבליטים את החלק החיובי. אך כאשר אני באתי אל רבי הקדוש רבי שלמה מקרלין, הסתרתי דווקא את הטוב שבי, וכי בכוחו לתת שכר ועונש?! והייתי מגלה דוקא את הרע שבי, כדי שימצא מזור ותעלה לנפשי, שנאמר 'נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן', הוא הצדיק הרופא לנגעי הנפש".

 

"נגע צרעת כי תהיה בא דם והובא אל הכהן" (יג, ט) "וראה הכהן והנה נרפא הנגע" (יד, ג)

מסופר על הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זיע"א, ששלח יהודי אחד אל המגיד הקדוש ממעזריטש זיע"א עם פתקא, והיה כתוב שם, "המוכ"ז מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום וצריך תיקון". הביט בו המגיד על כל גופו ואמר שאינו רואה בו שהוא בעל חטאים כמו שכתוב בפתקא, אבל אם הרה"ק מקארלין כתב הפתקא בודאי אמת הוא, רק ע"י הדרך שבא אלי היה לו תיקון קצת, כמו שכתוב "איש כי יהיה בו נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן וגו' וראה הכהן והנה נרפא הנגע", כלומר, שע"י ביאת האיש אל הכהן וע"י טורח הדרך שבא אל הצדיק, כבר נרפא הנגע.

 

"וטהר את הנגע" (יג, יג)

לאחר התמנותו של רבי מנדל מוורקא בהנהגת העדה, תמך בו רבי מנחם מנדל מקוצק שהעריכו מאד. לאחר חג השבועות הראשון לנשיאותו, באו וסיפרו בקוצק כי כשלשת אלפי איש נהרו אליו כדי לעשות בצלו את חג מתן־ תורתנו. נהנה הרבי לשמע הדבר, ושאל את מקורביו: "האם נתן רבי מנדל את ידו לקבלת שלום מכל אחד ואחד מהבאים"? כאשר השיבו לו בחיוב, שמח ואמר בצחות לשונו: "אם כן הוא באמת רבי הראוי לתפקידו, כי הנותן יד לשלשת אלפי איש ואינו נעשה מצורע מכך, סימן יפה לו"…

 

"והתגלח" (יג, לג)

אחד מחסידיו של רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר, התאונן פעם בפניו כי זה זמן רב שהוא משתעל, ואף שדרש ברופאים לא מצאו לו הללו ארוכה ומרפא. הדבר היה בשבת קודש פרשת תזריע, והרבי השיב לאיש בדרך צחות: "הרי בפרשת השבוע נאמר 'והתגלח', והמילה נשמעת במבטאנו כמו 'היסגלח' שמשמעותה באידיש 'ישתעל הגלח' הוא הכומר הנוצרי ולא אתה"… ואמנם מאז לא ידע האיש שיעול מהו, ומחלתו עברה ממנו אל הכומר הנוצרי. פירוש נאה אמר הרבי על דינו של המצורע. לכאורה תמוה, מפני מה לוקה ההולך רכיל בצרעת? והרי לא דברי שקר היו בפיו בשעה שספר לחברו כי פלוני דבר בו רעות, ואת ההפך הגמור מצאנו באהרן הכהן, שעליו נאמר שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וחז"ל מספרים עליו, שכאשר היה רואה שני אנשים עברים נצים, היה בא אצל אחד ומספר לו כי איש ריבו אמר עליו טובות, וכך היה מספר גם לשני, אף שהדבר לא היה באמת, וכך היה מקרב ביניהם ומשכין בהם שלום. אם כן יש כאן דבר והפוכו, ההולך רכיל שמספר אמת לוקה בצרעת, ואהרן הכהן שהיה משנה מן־האמת, נקרא איש שלום. אתמהא?! אלא כך פירושו של דבר, אמר הרבי, אותו אחד שהולך רכיל ומדבר דברי אמת, סופו שהוא נאלץ להזדקק לאותו שקרן', לאהרן הכהן, כדי שיטהר אותו מצרעתו…

 

"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (יג, מו)

פעם בשעת צרת הכלל, ישב אצל הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א, יהודי אחד שהחל לפשפש במעשיהם של אחרים ולחפש תקנה לחטאיהם. אמר לו ר' ישראל, כשבאים נגעים על אדם שולחים אותו אל מחוץ למחנה, כדי שלא יראה את מעשיהם של אחרים ויהיה עסוק רק בתיקון עצמו.

 

"בדד ישב מחוץ למחנה" (יג, מו)

מה נשתנה מצורע [משאר טמאים] שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? אלא הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל, לפיכך אמרה תורה בדד ישב (ערכין טז:). גם בפסוק "טמא טמא יקרא" ישנה "מדה כנגד מדה". כשם שנהג הוא לגלות קלונם של אנשים בפרהסיא, כך עליו לגלות קלונו שלו. (שמירת הלשון ח"ב – פרק טז). סיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א, יהודי בעל מפעל לייצור ארונות הקפיד להתפלל במנין ג' תפילות ביום, ואולם היה מאחר לתפלה בקביעות. רב בית הכנסת שהבחין בכך גער בו: "אם הנך מקפיד כל כך להגיע לתפילה, מדוע לא תקפיד גם להגיע בזמן"? השיב לו הסוחר: "מה זה משנה, העיקר שאני מגיע לתפילה ומצליח להשלים את החלקים שהחסרתי"! באחד הימים הגיע הסוחר לבית הכנסת בשעה מוקדמת כשהוא בוש ונכלם. הוא פנה אל הרב ואמר: "קיבלתי את עונשי מדה כנגד מדה. בית המלאכה שלי נשרף כליל וזאת כעונש על שאיחרתי לתפלה". התפלא הרב: זאת מנין לך שזה עונש כנגד זה?! השיב הסוחר: הזעקתי את מכבי האש מיד, אלא שעברו דקות יקרות עד שהגיעו. כשגערתי בהם על האיחור, אמרו: מה זה משנה "העיקר שהגענו"! אבל אז כבר לא היה מה להציל"…