ליקוטים וסיפורים נפלאים פרשת צו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה… ואש המזבח תוקד בו" (ו, ב)

אפשר לומר על דרך דאיתא ברמב"ן הק' דעל האדם לדמות בנפשו כאילו שוחטים אותו וכאילו זורקים את דמו ממש, וזהו פרוש הפסוק "צו את אהרן ואת בניו לאמר", שיאמרו לאותו האדם שמביא קרבן "זאת תורת העולה הוא העולה", כל עצם הקרבן הוא "הוא העולה" לדעת שעל האדם היה להיות הקרבן ולא הבהמה 'ואש המזבח תוקד "בו"' דייקא, שהאש היתה צריכה ליקוד בו ולא על קרבנו ואז ייחשב לקרבן ה'. (הדרש והעיון)

 

"צו את אהרן ואת בניו" (ו, ב)

"צו" לשו חיבור – צוותא, רומז לחבר את האב ובניו שילכו בדרך אחד. (אמרי חיים)

 

"ואש המזבח תוקד בו" (ו, ב)

כלומר: אם אש עבודת ה׳ יוקדת באדם, עליו להזהר שתהיה יוקדת ״בו״ בתוכו פנימה, ולא כלפי חוץ באופן שתפגע באחרים. וכדוגמא לכך מביאים את מה שסיפרו חז״ל בגמרא (סוכה כח) על תלמידו של הלל הזקן, יונתן בן עוזיאל, שבשעה שישב ועסק בתורה, כל עוף שפרח מעליו מיד נשרף. ונשאלת השאלה: אם כך גדולתו של התלמיד, במה התבטאה גדולתו של הרב (הלל הזקן)? אלא, אומר השפת אמת, גדולתו של הרב באה לידי ביטוי בכך שעוף הפורח מעליו לא נשרף כלל, שכן האש הייתה יוקדת בקרבו פנימה, ומבחוץ לא היה הדבר ניכר… (עפ״י מש״ת)

 

"ואש המזבח תוקד בו ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ו, ב-ג)

רבנו האור החיים הקדוש, מביא את דברי המדרש המבהילים, 'שכל נפש מישראל שהרגו האומות על קידוש שמו, ה' לוקח מדמו של הנהרג, ורושם את צורתו על מלבושו, ולעתיד לבוא כשיבוא לנקום מהאומות, הקדוש ברוך הוא ילבש את אותו מלבוש, וינקום באומות העולם, על אשר הרגו אותם, והכל רק מפני שהם מייחדים שמו יתברך'. ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוקים בדרך רמז: 'ואש המזבח תוקד בו' הפסוק מרמז לאש הדינים והנקמות שיעשה ה' באומות העולם, ואז ינקום השם יתברך את נקמת עבדיו, 'כי באור הבוקר תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל, על אשר עינונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה' וזה הכוונה 'אש המזבח' היינו היסורים שהקדוש ברוך הוא ייסר את האומות, על שלא ריחמו על כלל ישראל, ולא היה די להם, שישראל במצב שפל יותר מהם, ולכן אש היסורין תוקד 'בו' כלומר בהקדוש ברוך הוא נעלם הנעלמים, שהוא המקנא ולובש קנאה. 'ולבש הכהן מדו בד' הכהן, זהו רמז להקדוש ברוך הוא שנקרא 'כהן', ילבש את 'מדו בד' דהיינו לבושו שעליו חקוקים צורות נפשות ישראל, שהם נקראים 'בד' וכמו שכתוב 'הן עם לבדד ישכון', וכמו כן שהם מאוחדים בעצמם ומייחדים שמו יתברך. 'ומכנסי בד ילבש על בשרו' שינקום ה' במיוחד על שהרגו אנשים צדיקים שהם 'מכנסי בד' מלשון הכנסה, שהם מכניסים יחוד ואמונת ה' שנקרא 'בד', בלבבות ישראל, והם דבוקים בה' יתברך 'על בשרו' שאין דבר שמפסיק בין ה' לבינם.

 

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ו, ג)

ב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

 

"ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר" (ז, טו)

אדם מביא קרבן תודה כהודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים, הולכי מדברות, חבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכים להודות, שכתוב בהן (תהילים קז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה". יש להבין – שאל הצדיק רבי אברהם מרדכי אלתר מגור בעל ה"אמרי אמת" – הרי התודה היא קרבן שלמים ודינם של קרבנות השלמים שהם נאכלים בשני ימים ולילה אחד ומדוע נשתנה דינו של קרבן תודה להיאכל רק ליום אחד? אלא – השיב הרבי – התודה כאמור באה על ניסים חדשים חלקו גלויים ורובם נסתרים אם כן איך ניתן לאכול מקרבן תודה שבא כהודאה על הנס של אתמול על חשבון הנס של היום?!

 

"וטומאתו עליו" (ז, כ)

אדם שנטמא טומאה חמורה כגון טומאת מת, טמא שבעת ימים, ולאחר מכן טובל במקוה ונטהר, ואילו בתוך השבעה ימים, גם אם יטבול אלף פעם לא מועיל לו. ורבינו האור החיים הקדוש מסביר את עומק הדברים, שבתוך השבע ימים הטומאה היא 'פנימית' בתוך הנשמה והגוף, ולכן לא יועיל טבילה, ואילו לאחר שבעת ימים הטומאה רק חופפת מבחוץ על גופו, ולכן כתוב בפסוק 'וטומאתו עליו' שהטומאה רק מעליו מבחוץ ואינה טומאה פנימית. ומביא סיפור על אליהו הנביא, שהיה הולך בדרך יחד עם חסיד אחד, ועברו ליד נבילה מסרחת, ואותו חסיד שם את ידיו בחוטמו מפני הריח, ואילו אליהו הנביא לא הרגיש בכלל בריח הרע. וכשהמשיכו בדרכם, היה אדם אחד בא לקראתם מרחוק, ואליהו הנביא שם את ידיו בחוטמו. שאל אותו חסיד את אליהו הנביא, מדוע עכשיו סתמת את האף, ואילו אצל הנבילה לא? ענה לו אליהו הנביא, שאותו אדם הוא רשע, והעבירות שעשה יוצא מהם ריח מסריח יותר מהנבילה. ומוסיף רבינו הקדוש, שמאדם צדיק, נודף ריח טוב, ובלשון קודשו: 'כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה, ובהיפך יהיה לאיש צדיק שלם שיעלה ממנו בושם כריח הגן'. וזה הפשט במה שאמר יצחק אבינו כשבא אליו יעקב אבינו 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה", שהרגיש שעולה ממנו ריח טוב של קדושה, ולכן לא יתכן שזה עשיו הרשע.

 

"זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני" (ז, לז)

רבינו האור החיים הקדוש, מביא את מאמר רבותינו, שדרשו מפסוק זה, ש'כל העוסק בתורת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את הקרבנות, ואין צריך לשום כפרה אחרת'. ולכן נאמר 'זאת התורה לעולה' שעל ידי העיסוק בתורת העולה, כאילו הקריב עולה בפועל. אולם מוסיף רבינו הקדוש ומחדש, שזה רק בתנאי אם לומד תורה לשמה, וכפי שנאמר בהמשך הפסוק 'אשר צוה ה' את משה' שהלימוד לשמה יש בה כוח לכפר ולהגן. ובפרשת כי תשא, מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'זה יתנו כל העובר על הפקודים' שמי שעובר על מצוות ה', עליו לעסוק בתורה הקדושה הנקראת 'זה' וכמו שנאמר לא ימוש ספר התורה 'הזה' מפיך. ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: 'באמצעות מה שילמדו בתורה, היא מגינה ומכפרת עוון, ומרבה זכיות, כאומרם 'ותלמוד תורה כנגד הכל', ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות, 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם' כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים'.

 

"זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ז, לז)

ה"חפץ חיים" מעורר היה תמיד בדבר הצורך הגדול שיש לכל בן תורה לקבוע לעצמו זמן מסויים ללימוד ענייני קדשים. את דבריו המתיק במשל: בעת שנערכת חתונה לפני החופה טרודים כל המחותנים בשמחת הנשואין, כולם מסבבים את הכלה ושמחים עמה. קשה עד מאוד להוציא את הכלה ממקום מושבה ולהביאה אל מתחת לחופה, דבר אחד מזרז את הכלה ושושבינותיה לצאת אל החופה, כאשר מגיע מאן דהוא ומכריז בקול החתן עומד כבר תחת החופה וממתין לכלה! כן בעניינינו אם אנחנו מוכנים בידיעת סדר הקרבנות אז יש לסנגור של ישראל מה להמליץ לפני אבינו שבשמים, והוא טוען לפניו: הלא בניך מוכנים בידיעות התורה של הקרבנות ועומדים ומצפים רק לך! חושה נא לגאלם ושלח משיח צדקך!

 

"ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד ויעש משה כאשר צוה ה' אותו" (ח, ג-ד)

וברש"י זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. כפרי אחד בא לפני הרה"ק רבי משה מקאברין זצ"ל בטענה: כל זמן שהייתי יחידי בכפר הייתי מתפרנס ברווח, משנתוספו עוד יהודים פרנסתי מתמעטת. ענה לו הרבי: כתוב בתהלים (לב, י) "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו", 'רבים' העובדה שיש הרבה יהודים במקום אחד 'מכאובים לרשע' זה כאב לרשע, אבל 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' הלה חושב את זה לחסד שהוא נמצא עם עוד יהודים.

 

"ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד" (ח, ד)

רבינו האור החיים הקדוש מבאר, שהפסוק בא להודיענו שנעשה נס, ובפתח אהל מועד נכנסו כמות אנשים של 600 אלף איש, למרות שמדתו היתה סך הכל 50 אמה. וזה שמספרת התורה 'ותקהל העדה אל פתח אהל מועד' שכל עם ישראל הצליח להיכנס ולעמוד בפתח אהל מועד, כי הרוחניות והקדושה אין לה גבול ומידה.

 

"וישחט" (ח, כג).

"וישחט, הנגינה שלו שלשלת, שהוא מסלסל בנגינתו, ומכאן כנראה הרמז למנהג, שעל פי רוב השוחט הוא גם חזן. בסטופניץ היה חזן ר' מרדכי, אחיו של ר' מאיר מאפטא, והיה מקורב ל"חוזה מלובלין". פעם שאלו "החוזה": ר' מרדכי! מדוע שגור בפי העולם שחזן הוא פתי, אמר לו ר' מרדכי: אמרו חז"ל במסכת סוטה (דף לב, ב) אמר ר' יוחנן משום רשב"י: מפני מה תיקנו תפילה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם, שהרי לא חילק הכתוב מקום בין קורבן חטאת לעולה. ופרש רש"י: שהרי לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו, כדי שלא יבינו שהוא חטאת ויתבייש. לכן תיקנו תפילה בלחש שלא לבייש את אלה שמתוודים בשעת תפילתם, ובא החזן ואומר בקול רם מה שאומרים הכל בלחש ולכן הוא שוטה. (מעשי לובלין)

 

"זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה" (ו, ב)

מעשה היה אצל הבעש"ט. שהלך עם מקורביו לבית המדרש, וכיון שהגיע לפתחו נעמד, אמר, אי אפשר להיכנס בבית זה, שהוא מלא וגדוש בתורה מלוא החלל. תמהו מלויו מאי משמע. הסביר להם הבעש"ט, כתיב "זאת תורת העולה", כלומר, איזוהי תורה העולה ופורחת לעילא, "היא העולה על מוקדה", תורה שנלמדת לשם ד' בהתלהבות ובאש. ובתיקוני זוהר, איתא שתורה אשר אין לומדים אותה בדחילו ורחימו "לא פרחת לעילא". וזאת התורה שלומדי בית המדרש דנן לומדים נשארת בין כתליו, האויר דחוס מרוב תורה, עד שאין מקום בשבילנו להיכנס פנימה. (ממעיינות הנצח)

 

"צו את אהרון" (ו, ב)

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י). מידת הזריזות היא בניין אב להרבה מידות נכונות ומפתח ראשי לבניין אישיותו של האדם השלם כך כתב בעל "אורחות צדיקים" (שער הזריזות) כי מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת את כולן. ומוסיף בעל "אורחות צדיקים" הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. בספר "צדיק יסוד עולם" מסופר כי באחת השבתות ביקר ר’ אריה בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" כדי להתפלל עם אסירי ציון ולקרוא לפניהם בתורה, בתום התפילה ניגשו אליו כל האסירים כדי לברכו בברכת "שבת שלום" והוא כדרכו השיבם בלחיצת יד חזקה בחיוך מלבב ובמאור פנים. "כרגיל היה ר’ אריה שואלם אם יש "פנים חדשות" בקרבם דהיינו האם הובאו לכלא אסירים חדשים. לשאלתו, השיבוהו בחיוב, ואמרו לו כי בפינת החדר הסמוך ישנו אדם רזה וצנום היושב תוהה ובוהה וממרמר בבכי כל הזמן. בא ר’ אריה לבקרו, שאל לשלומו ולסיבת בכייתו, השיבו האסיר "הכיצד לא אבכה? הלכתי לתומי ברחוב, ולפתע תפסוני שוטרים בריטיים והשליכוני לכלא, ואנכי חף מפשע, ולי הורים זקנים ותשושים שאינם יודעים כלל שנאסרתי, ולבטח דואגים הם היכן נעלם בנם", ר’ אריה ניסה לעודדו וביקשו שיחדל מלבכות, אף שאלו למקום מגורי הוריו השיב האסיר כי הם מתגוררים במאה שערים שליד העיר רחובות, וכי אין שמות לרחובות, יכול הוא רק לתאר את סמטאות שכונתו שכונת "שעריים", ונקב בשמות הוריו. לחץ ר’ אריה את ידו והשיבו "הסר דאגה מליבך וה’ יהיה בעזרך!" משנפרד ר’ אריה מהאסירים ניגשו האסירים לתימני בודד זה ושאלוהו "מה שוחח עימך ר’ אריה ומה אמר לך?" השיבם האסיר דברים כהוויתם, חבריו למאסר נדו בראשם, והיו שאמרו לו כי ברכה לבטלה בירכו הרב שהרי עד צאת השבת ישכח ר’ אריה את שם הוריו ואת מענם. קל לשער מה גדלה השתוממותם של האסירים בראותם למחרת היום זוג תימנים קשישים המשרכים דרכם בחצר הכלא בבואם לבקר את בנם התברר כי מיד עם צאת השבת עשה ר’ אריה את דרכו לרחובות, וטרח טרחה מרובה כדי למצוא את הורי האסיר ולגלות את אוזנם כי ביקר את בנם ואל להם לחשוב כי נעלמו עקבותיו. ואכן כך הבינו רבותינו זריזות מה היא. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ו) בביאור מידת הזריזות כותב "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ומתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח" והא מה שאמר התנא (אבות ד) "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי".

 

"והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו" (ז, ט)

רבי יעקב גזונדהייט בעל התפארת יעקב, רבה של וורשא, ערך שיחה עם אחד האדמורי"ם של ווארשא, ותוך כדי שיחתם העיר לו רבי יעקב, שלכאורה הוא הרבי, מתקיים ומתפרנס מעבירותיהם של ישראל, מן ה"פדיונות" שהוא לוקח מבעלי העבירות, האמורים לכפר בהם על עוונותיהם. השיב לו הרבי, שאף הכהנים התפרנסו כך – 'מן הנותרת', מן הקרבנות, שבאו לכפר על חטאים מחטאים שונים. ועל כך היה הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז אומר: שלכן תיקנו תפילה מיוחדת בשביל הרבי, החי ומתקיים מצרותיהם של ישראל: "ויתיהב לנו מזונא ופרנסתא טבתא בלי צרה ועקתא" (זמירות שבת), שיזמין לו ריבונו של עולם פרנסה טובה מזו – שלא יהא צריך להתפרנס מצרותיהם של ישראל ולצפות עד שיבוא אליו יהודי מטופל בדאגות ובצרות לשפוך לפניו את לבו ויביא עמו "פדיון". (אמרות חכמה)

 

"וכל מנחה בלולה בשמן" (ז, ט)

מעשה בפיקח אחד שעבר ברחוב, ושמע קול קורא אליו: "מנחה" בוא והצטרף למנחה פשוטה. נענה ואמר: אילו הייתה לך מנחה בלולה בשמן, האם גם אז היית קורא לי לבוא ולהצטרף? וכך אומרים בשם רבי ישראל סלאנטער זצ"ל: פעמים רבות שמעתי שקוראים ליהודי העוברים על יד בית הכנסת "קדושה" "קדושה"! אך לא נזדמן לי לשמוע שהסועדים יקראו לעוברים ושבים "סעודה, סעודה"!

 

"אם על תודה יקריבנו" (ז, יב)

פירש רש"י אם על דבר הודאה, על נס שנעשה לו וכו'. נפסק בשו"ע, שעל נס של רבו צריך לברך, כשם שהוא מברך על נס של אביו (או"ח ריח, ו), ומיירי ברבו מובהק (מ"ב סק"כ). רבינו הגר"ח מוולאז'ין אמר, כי היה מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" בבואו לגשר שעל נהר ראמנאווא הסמוך לסלוצק, משום מעשה שהיה. פעם עברה שם זקנתו של רבינו הגר"א יחד עם בתה התינוקת, הלא היא אם הגר"א, והיתה הילדה מוטלת בעריסה, נפלו השתיים אל תוך הנהר, ולאחר עמל רב הצליחו להציל רק את התינוקת, שצפה עם הכר של העריסה. אמר הגר"ח: קורא הדורות מראש שלח את ישועתו מן השמים, כי ידע שמן הילדה הזו עתיד לצאת פרי צדיק, ובזכותו ניצלה, והוסיף ואמר, כי הנס שנעשה במקום הזה נעשה גם לו, כי אם ח"ו היתה טובעת בנהר מאין היה זוכה ללמוד תורה מפי רב גדול ונורא כמו רבינו הגר"א. (עליות אליהו)

 

"אם על תודה יקריבנו" (ז, יב)

כיצד נחוש שכל מה שיש לנו מה' הוא? על דרך משל, מלך שקצב לאדם האהוב עליו את פרנסתו ואת פרנסת אנשי ביתו למשך שנה, ונתן לו מעות כדי שיקנה בהן בכל יום את הנצרך לו ולביתו. אדם זה בכל יום היה יוצא לשוק כדי לקנות מצרכים, אולם לפני שהלך לשוק הוא היה פונה לארמון המלך, שוהה שם זמן מועט, ואחר כך הולך לשוק. לשאלת חבריו מדוע הוא נוהג כך מידי יום ביומו, ענה אותו אדם, אני עושה זאת כדי לחזק בלבי את ההרגשה שהכל בא לי מיד המלך, וכן כדי שבני ביתי יראו וידעו שהמעות שהנני מוציא מכיסי לא שלי הן, אלא הן ניתנו לי במתנה מאת המלך. לכן, לפני קניית המאכלים הנני עובר קודם ליד בית המלך, כדי שכולם ידעו שהכל בא ממנו. הנמשל מבאר את דברי הגמרא (במסכת ברכות דף י ע"ב) שאמרה שאדם האוכל בבוקר לפני שקיבל עליו עול מלכות שמים בתפילה, נחשב כגאוותן, וההסבר הוא, כל אשר לנו, בא מידי ד' יתברך, ועל ידי התפילה אנו משרישים אמונה זאת בלבנו, על ידי קבלת עול מלכות שמים אנו מודיעים לעולם ומלואו שלא ידינו עשתה כל זאת, אלא חסד ה' הוא. לעומת זאת, אדם שאוכל לפני התפילה, משכיח מלבו את הזכרון שהכל בא מה', והוא כאילו מכריז "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), ולכן, הוא נחשב כמתגאה וכמחשיב את עצמו לבעל יכולת. (בן איש חי)

 

"אם על תודה יקריבנו וגו'" (ז, יב)

אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהן צריכים להודות (רש"י). אומר רבי צבי הירש קיידנובר זצ"ל, חז"ל תיקנו לומר בכל יום מזמור ק' בתהילים, שהוא "מזמור לתודה". כיוון שאדם צריך להודות בכל יום על הניסים שעושה לו ה', ולהביא קרבן תודה כי אין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא) וכשאומר מזמור זה, יחשוב בלבו כאילו הוא מביא קרבן תודה לבית ה'. ומי שזכה שהשי"ת יציל אותו מלסטים או מאש ומים, או שהיה חולה ונתרפא, חובה עליו לעשות איזה מעשה טוב, שיהיה ניכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה, לכבוד הקב"ה. בוא וראה מה שהעיד על עצמו הרב החסיד רבי צדקיהו בן אברהם הרופא בהקדמת ספרו "שבולי הלקט": אזכיר כאן נפלאות שעשה ה' עמדי – חליתי במחלה קשה ורבו עלי מכאובים, וקרוביי רחקו ממני כי הייתי עליהם למשא. לבי פחד בקרבי, בזוכרי שאני עומד לצאת לדרך רחוקה, והצידה שיש לי (תורה ומצוות) היא מעטה. כאשר ראו האנשים שעומדים לידי שהגעתי למצב של גסיסה, הוציאו החוצה את אשתי וצאצאיי כדי שלא יראו במיתתי. אבל ברגע האחרון עשה ה' עמדי נס, לא בזכותי, אלא בזכות אבותי הקדושים, פתאום ראיתי אדם נמוך עומד לפני, ונר דולק בידו, הוא כיבה את הנר במהירות ומיד הדליק אותו שוב. אמרתי לו בבקשה אדוני, אמור לי פשר הדברים שאתה עושה לפני בנר הזה". השיב האיש "הנר הוא רמז לנשמה שלך, זה שכיביתי את הנר מרמז שימי חייך כבר נגמרו, וזה שהדלקתי אותו מהר, מרמז שתהיה לך רפואה במהרה, וידוע תדע שהיו במשפט שלך מיימינים ומשמאילים ושקלו במאזניים את הזכויות שלך, ובאתי לבשר לך שהא-ל הרחמן הוסיף ימים על ימיך כיוון שאתה עתיד לזכות את הרבים, ובעוד שלושה ימים תתרפא מחולי זה". מיד התחזקתי וכתבתי פירוש על התנ"ך, וקראתי לו "שבולי הלקט". ההודאה מביאה להכרה בחסדי ה', והאדם חייב להודות להקב"ה על הניסים והנפלאות שבכל יום ויום. בעל "שבולי הלקט" לימדנו כיצד מודים להקב"ה, מהי המרגלית הטובה ביותר בה בוחר ה' כתודה. ספר "קב הישר" שהפך למורה דרך לרבים כדאי היה בשבילו להצילו ממוות. (אור דניאל)

 

"ויעש משה כאשר צוה ד' אותו ותקהל העדה" (ח, ד)

רבי מנחם מנדל מוורקא נוהג היה לומר: מי שעושה כאשר צוה ה', תיכף מתקהלים העדה סביבו ומכתירים אותו לרבי. ורבי מנחם מנדלי מקוצק היה אומר: משה רבינו לא זכה עד כאן ל"ותקהל העדה" שבני ישראל יקהלו יחד ו"יסעו" אליו, מתי כן זכה? רק לאחר שראו "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו, שמשה מקיים את כל מה שהקב"ה מצווה, ואילו כיום נוסעים אל הרבי, אף על פי שאין יודעים כלל, אם אמנם כל המעשים שהוא עושה הם "כאשר צוה ה'". רבי מנחם מנדלי מוורקא בא לפני השרף מקוצק ושפך לבו: אני גרוע מכולם, אין בי מתום ובכל זאת הריני נוהג כ"רבי" ואנשים רבים באים אלי, ובכך שאני מטעה את הציבור, עוד עתיד אנכי לתת את הדין, בגלל כל יהודי שנוסע אלי. פייסו הרבי מקוצק בדברים: מה לעשות הדבר היה כבר גם בעבר, כתוב: "ויעש משה כאשר צוה ה' ותקהל העדה" אם הצדיק עושה רצונו של מקום נמשכים ממילא הלבבות אליו, מה אשם יש בו אם יהודים קמים מעצמם ובאים אליו מרוב תשוקה.