ליקוטים נפלאים לפרשת כי תבוא מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה'" (כו, א)

האור החיים הק' מפרש בדרך רמז, שהפסוק מדבר על ביאתו של האדם לעולם העליון, ולכן נאמר 'והיה' שהוא לשון שמחה, כי אין ראוי לשמוח אלא כשהאדם זוכה להגיע לעולם העליון.

ומוסיף לפרש, מדוע נאמר בהמשך 'אשר ה' אלוקיך נותן לך' והרי האדם עמל הרבה בעולם הזה כדי לזכות לעולם העליון, ומדוע התורה מכנה את עולם העליון 'מתנה'???

ומתרץ כי העמל והטירחה בעולם הזה, אינם שווים כלום ביחס לחשיבות ותענוג העולם הבא.

"וענית ואמרת" (כו, ה)

״וענית ואמרת״ לשון הרמת קול (רש"י).

שאל הרה״ק בעל ה"בית ישראל" מגור זי״ע הרי לעיל פירש רש״י ״ואמרת״ שאינך כפוי טובה, א״כ מהו הפשט הנכון?

אלא, שניהם אמת והאחד משלים את השני, כי דרך העולם כשבאים לבקש צועקים ומבקשים בכל פה, אולם להודות ולומר תודה מסתפקים לומר בשפה רפה ובחצי פה.

מכאן נלמד כי גם הכרת טובה צריכה להיות בהרמת קול, להודות להלל ולשבח להקב״ה על כל הטובה שעשה לנו, וכמו כן צריך להודות לחברו על טובה שעשה לו, בהרמת קול…

"וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך" (כו, ה)

"וענית" מלשון הכנעה וענווה. כשאדם ניגש לעבודת ה' עליו להכניע את עצמו תחילה ולחשוב על שפלותו של בשר ודם, ורק אחר כך "ואמרת לפני ה' אלוקיך".    (תפארת שלמה)

"לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (כו, יג)

לשם מה כפילות לשון זו?

ייתכן שאדם יקיים מצווה ויסיח דעתו ממנה, כי ישכח את הקב"ה אשר הוא ציווה אותה, ויקיימה מתוך רגילות גרידא "מצוות אנשים מלומדה". לפיכך אמר הכתוב "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" בשעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציויתני אותן.     (שפת אמת)

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים" (כו, טו)

אמרו חז״ל (מובא ברש״י יח, טז) ״כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים״.

פירש הרה״ק רבי ישראל מטשורטקוב זי״ע: ״כל השקפה״ – אם ישקיפו משמים ויבדקו את מעשינו אם טובים המה, ״לרעה״ – ימצאו תמיד כי הם חסרים
ופגומים, ״מלבד במתנות עניים״ – אף אם הכוונה אינה כראוי זה תמיד טוב, שהרי העני מתפרנס על ידו…

כן מובא בשם הבעש"ט הק׳ זי"ע דאע״פ שלימוד התורה ועבודת ה׳ צריכים להיות לשם שמים ובכוונה רצויה, מ״מ בגמילות חסדים אין מדקדקין כל כך, שהרי סוף סוף נהנה השני ממעשי חסד שלו, ומה לו לפלוני אם נעשה הדבר לשם שמים או לא…

"השקיפה ממעון קדשך" (כו, טו)

אומר רש"י: "עשינו מה שגזרת עלינו".

נשמענו לגזירה לעמוד ולקרוא "שמעתי בקול ה'". קשה מאוד ליהודי לעמוד ולהכריז בפומבי ובקול דברי שבח כאלה על עצמו.  (ר' דוד מלעלוב)

"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה׳… ושם בסתר" (כז, טו)

אין לך גרוע מזה, כשעושים ״פסל ומסכה תועבת ה״ ״ושם בסתר״, מצניעים את האליל מאחורי מסוה של דיבורים נאים ורעיונות נעלים, כגון; ׳תחיה לאומית׳ ׳תרבות׳, ׳השכלה׳ וכיו״ב. כאשר שיטת הכפירה נאמרת בגלוי והכל רואים בעליל את הפסל ומסכה, איננה כה מסוכנת, כמו בעת שהיא מתעטפת באצטלה של מלים יפות ומושגים מקודשים. לפיכך אמרה תורה על כגון זה: ״ארור״.               (אבני אזל)

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלקיך" (כח, ב)

הבטחת התורה היא שכאשר תשמע בקול ה' אלוקיך, לא תצטרך לרדוף אחרי פרנסתך, אלא היא תבוא אחריך, ובאו עליך והשיגוך.      (כתב סופר)

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלקיך" (כח, ב)

וקשה הלשון והשיגוך, דנראה כמיותר.

ונראה דהנה יש שהקב"ה משפיע טובה לאדם, אך היות שהדבר נראה כרע בעיני האדם, על כן הוא בורח מזה והטוב אינו משיג אותו. ועל זה התפלל דוד המלך ואמר, אך טוב וחסד ירדפוני, שהחסד ירדוף אותי, כי לפעמים אין לאדם דעת לרדוף אחר הטוב וחסד אלא הוא בורח ומונע ידו מהם, לזה התפלל שהם ירדפוהו וישיגוהו. וזה שאמר הכתוב, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, שירדפו אחריך וישיגוך אף אם תברח מהם, כי חפץ הקב"ה להטיב לך ושתזכה בברכות.   (דגל מחנה אפרים)

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלקיך" (כח, ב)

מפני מה כפלה התורה באומרה "כי תשמע בקול ה' אלקיך", לאחר שכבר קודם לכן נאמר: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך וכו' ובאו עליך כל הברכות האלה".

עוד יש להבין, מהו שהוסיפה התורה "והשיגוך" לאחר שכבר נאמר "ובאו עליך".

אלא שהתורה באה להודיענו כי הטובות המובטחות לנו בעולם הזה, אינן בגדר "שכר מצוה", כי הרי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". כל הטובות הניתנות בעולם אינן אלא כדי לאפשר את קיום המצוות בשלימות ובהרחבת הלב, בלא שטרדות העולם יפריעו את קיומן. על כן אמר הכתוב: "ובאו עליך כל הברכות והשיגוך כי תשמע", היינו תכלית הברכות שיבואו עליך אינה כנתינת שכר קיום מצוות, אלא "והשיגוך כי תשמע" הברכות ישיגוך כדי שתוכל לשמוע את מצוותי, שלא יהיו לך הפרעות ומניעות ויוסרו הטרדות המונעות ממך קיום התורה.    (הגה"ק רבי יעקב מליסא זי"ע)

"והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" (כח, יג)

לכאורה קשה מדוע בברכות נאמר "והיית רק למעלה" ובקללות נאמר "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה" (כח, מג), מדוע לא ברכם ג"כ שיעלו מעלה מעלה.

ותירץ בשם המר"ך (מחבר ספר כהונת עולם) כאשר אדם עולה למעלה עליונה ביותר, קרוב מאד שהוא יפול. אמנם כשלא עולה למעלה העליונה אז בטוח שלא יפול. ובירידה להיפך, אם נפל ממדרגתו, ככל שירד טוב לו יותר, כי אז העליה תבוא מהר יותר, לכך בקללות נאמר "ואתה תרד מטה מטה", ובברכות נאמר "רק למעלה" רק מיעוט הוא, לומר שלא תעלה הרבה, ואז "ולא תהיה למטה". (נחל קדומים)

"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך… ובאו עליך כל הקללות האלו והשיגוך" (כח, טו)

נפסק להלכה שאת פרשת התוכחה קוראים בקול נמוך ושפל.

מקשה ה'חפץ חיים', שהרי לכאורה היה מתבקש ההיפך? כאשר אנו מזהירים בן אדם מפני הסכנות, הצפויות לו בדרך, הלא אין עושים זאת בנחת ובשקט, אלא דווקא בקול רם, אשר נועד ליצור תחושת פחד ומורא ולהעמידו על גודל הסכנה.

גם כאן מתבקש היה, לכאורה, שנכריז את הקללות בקול רם ובעוצמה רבה, כדי שייכנסו היטב אל ליבותיהם של בני העם, וירתיעו אותם מלהמרות את פיו של מלך מלכי המלכים!

בפרט יש להקשות, לאור העובדה שבפרק הקודם אשר עסקה בקללות שנאמרו על הר עיבל, הלא הם הארורים בהם התקללו, אלה העוברים על רצונו יתברך, מצינו מפורש "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל (כז, יד), א"כ מה נשתנתה פרשת התוכחה קללותיה שבפרק זה מפרשת ה"ארורים" שבפרק הקודם, ועלינו לאומרה בשקט?

בספר 'מקדש מלך' כתב לבאר, שפרשת הארורים, אמנם, הינה פרשת אזהרה, ועל כן יש להכריז אותה בקול רם, להתרות ולעורר פחד ומורא, לעומת זאת פרשת התוכחה וקללותיה, הינה פרשה נבואית המלמדת את העתיד לקרות לבני עמו אם לא יצייתו לדבר ה', והיא אף נאמרה בפירוט רב, והוזכרו בה אסונות מפחידים, אשר אמנם אירעו ל"ע לעם ישראל.

פרשה זו, נועדה להסביר לעם ישראל, מדוע תבואנה עליהם צרות קשות ורעות, במקרה של עזיבת דרך ה', ועל כן היחס כלפיה הינו שונה לחלוטין.

כאשר אב רואה את בנו רץ בדרך, שאינה סלולה, הוא קורא לו וגוער בו בקול ובתקיפות, להזהירו שעלול הוא לקבל מכה, לעומת זאת, כאשר הבן מגיע לאביו ומספר לו, כי נפל ונחבל, האב שוב אינו גוער בו, כעת מסביר לו בנחת, כי הנפילה אירעה בעקבות הריצה הבלתי זהירה, ומלמד אותו, כי אם רצונו להימנע מנפילות מעין אלו בעתיד, עליו להימנע מלרוץ!

פרשת הארורים, הינה פרשת אזהרה בלבד, ועל כן היא נאמרה בקול רם, לעומת פרשת התוכחה, היא נועדה להוכיח את עם ישראל ולהסביר להם, מדוע אירעו להם צרות רעות וקשות, תוכחה כזו צריכה להיאמר בשקט ובנחת ככל תוכחה, כדי שתתקבל על ליבם של השומעים ותסלול מסילות אל תוך תוכם.          (פניני עין חמד)

"ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (כח, סה)

גם זו ברכה היא, שלא תרגיש עצמך בטוב בין גויים ולא תחוש במנוחה אצלם, כי אם בין יהודים יראים ושלמים תהיה רגוע ותמצא מנוח לכף רגלך. (אמרי חיים)

"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"        (ל, כח)

חז"ל אמרו שהתורה לא גילתה את טעמיהן של המצוות ומתן שכרן כדי שלא יניח אדם מצוות ששכרן מועט ויעשה רק מצוות ששכרן מרובה.

שתי מצוות גילתה התורה את שכרן: "כיבוד אב ואם" ו-"שילוח הקן". המצווה הקלה ביותר והחמורה ביותר. ובשתיהן, הבטיחה התורה "למען ייטב לך והארכת ימים".

כדי ללמדנו שכל המצוות שוות ויש לקיימן כולן במידה שווה.

אומר הכתב סופר, זה פירושו של הפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו" = הסתיר השי"ת את שכר המצוות, "והנגלות לנו ולבנינו" = גילה מתן שכרן של שתי מצוות. אחת נוגעת "לנו" = "שילוח הקן" ואחת נוגעת "לבנינו" = "כיבוד אב ואם".

וכל זאת כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" = כדי שנקיים הכל ולא נבחר רק את המצוות ששכרן רב.

"ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך" (כו, ג)

מפרש רש"י: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".

בספר יגל יעקב להרה"ג ישראל תנחום דרדק שליט"א מביא: סיפר לי הגר"י גריינימן שפעם אחת שלח הסטייפלער ע"י מכתב לא"ז זצ"ל, ואחרי כמה דקות קרא לו שוב ולקח המכתב בחזרה והעתיקו מילה במילה בלי להוסיף ובלי לגרוע מאומה, ושאלו הגר"י "רבי" מפני מה העתיק מעכ"ת המכתב בשנית, ומה היה חסר בראשון? וענה לו: שהיה חסר "רגשות הלב" שכשכתבתי בתחילה כתבתי רק לענות לו ולהתפטר מזה, אבל החיוב של הכרת הטוב שאני חייב לר' שמרי' מחייבת אותי לכתוב עם הרגשת הלב, הרגשה של הכרת הטוב, וכך עשיתי, ועכשיו אוכל לשלוח המכתב אליו!   דברים נפלאים!

"ואמרת אליו הגדתי היום" (כו, ג)   ״ואמרת אליו״ שאינך כפוי טובה (רש״י)

בספר "יגדיל תורה" מובא: מעשה ביהודי שנושע מצרתו, וחשב איך להשיב להקב״ה על טובתו ולעשות לו נחת רוח, כתשלום לנס שנעשה עמו. בתחילה חשב להקים גמ״ח לטובת הרבים וכיוצא בזה. כשהתלבט ולא ידע מה להחליט הוא בא אל רבו הרה״ק בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי״ע ושטח לפניו את הרעיון, הצדדים החיוביים והשליליים. נענה לו הרבי בחיוך: לו אתה שומע לי, אל תעשה דבר! ועם ההרגשה הזאת שאתה חייב לרבש״ע תמשיך כל ימי חייך, תישאר חייב להקב״ה. אל תפטור עצמך בעשייה כלשהי מהחובה התמידית להכיר בכל עת בטובתו של הקב״ה!…

"ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו" (כו, ז)

מדוע נאמר בפסוק "אלוקי אבותינו", ולא "אלוקינו"? הסיבה היא, שאם אדם מבקש בזכות עצמו, הרי שבודקים את מעשיו ומבררים היטב אם אכן מגיע לו. אך כשהוא מזכיר את זכות האבות, ואומר "בזכות אבות ראשונים אנו בטוחים", הקב"ה שומע לקול תפילתו מיד.

סיפר הגר"מ אליהו זצ"ל ששמע משם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ"ל, ששמע מבעל ה'בן איש חי' זיע"א:

משל לבן מלך שנשבה. עמדו השובים והשחיתו את תואר פניו, כדי שלא יוכלו לזהותו כבן המלך. הלך המלך מעיר לעיר וחיפש את בנו. כשהגיע לעירם של השובים, ערך מסדר זיהוי של כל תושבי העיר, אך לא מצא את בנו, כי הושחת תוארו. כשפנה ללכת, החל הבן לצעוק "אבא!" שמע המלך את קולו של בנו, זיהה אותו ומיד שחררו מן השבי. למרות שמראה פניו השתנה, הקול נשאר אותו קול.

והנמשל: הקב"ה שמע את קולם של ישראל במצרים וגאל אותם, ואף שירדו למ"ט שערי טומאה, עדיין הקול נשאר אותו קול שהיה להם בתחילה.

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כו, יא)

"אין טוב אלא תורה שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (אור החיים).

סיפר הגאון רבי ישראל גנס מו"צ שכונת מטרסדורף בירושלים ומראשי ישיבת קול תורה: כשלמדנו בישיבת סלבודקה היינו הולכים מידי פעם בליל שבת לטיש בויז'ניץ להתענג בעונג השבת. באחת הפעמים שהה בישיבה ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל וכשראה קבוצה של כחמישה עשר בחורים מתכוננת ללכת למקום כלשהו, שאלני, לאן מועדות פנינו, כשאמרתי שהולכים לטיש, שאל מה נקבל שם? אמרתי שהבחורים החסידיים יקבלו חיזוק בתורה ויראת שמים ואילו אני עצמי הולך לשם עונג שבת. הוא הביט בי בפליאה ואמר: הבחורים שהולכים לקבל חיזוק מהרבי זה מובן, הם רוצים שתהיה להם יראת שמים לכל השבוע. אבל אתה אומר עונג שבת? וכי יש עונג שבת יותר גדול מללמוד דף גמרא!   (לתתך עליון)

"לא עברתי ממצוותיך" (כו, יג)

לכל יהודי צריך להיות ׳קו אדום׳ בחייו, שבשום אופן שבעולם אין הוא חוצה אותו ויהי מה. קו זה יפרש לפניו בכל פעם כאשר הוא מגיע לדבר שהבורא יתברך אסר לעשותו. יהודי, בן למלכו של עולם יודע שאם כתוב בשו״ע שאסור לעשות מעשה מסוים הרי שאיסור הוא איסור ואין שום אפשרות שבעולם לפרש את האיסור אחרת…

סיפר הגר״א רוט: ״פעם אחת הייתי נוכח בבית משפט ולמדתי שם לימוד גדול. היה זה בית משפט לענייני תעבורה והחשוד הובא למשפט בגין שעבר על פס לבן עם מכוניתו. ״מדוע עברת על הפס הלבן״? שאל השופט את האיש. וזה החל להצטדק ולטעון טענות מטענות שונות. השופט האזין לדבריו של החשוד ולאחר שסיים להרצות את טיעוניו הוא פונה אליו ושואל: ״תהיינה ההצטדקויות שלך אשר תהיינה אני חוזר ושואל: ״הרי יש כאן פס לבן וכיצד חצית אותו״? והנאשם ממשיך בשלו: ״אבל זה שנסע לפני הפריע לי…״ השופט דופק בפטישו על השולחן שלפניו ואומר: ״בוא נתחיל מהתחלה…״ הוא מושיט את ידו אחורנית לעבר הקיר ושואל: ״הנה, יש כאן קיר, מה היית עושה אם הקיר הזה היה מוצב בכביש, האם היית נוסע על הקיר״? הנאשם לא קלט עדין את כוונת השופט והשיב: ״כבוד השופט, כיצד באפשרותי לחצות את הקיר?! וכי יש מישהו בעולם המסוגל לחצות קיר״?! בשלב זה הסתובב השופט בחזרה אל שלחנו ופנה אל החשוד בסבר פנים חמורות: ״ישמעו אזניך מה שפיך מדבר; החוק אוסר לחצות פס לבן, והרי שהפס הלבן היה צריך להיות אצלך בבחינת קיר, ובדיוק כמו שא״א לחצות קיר, כך גם היית צריך לנהוג כשהגעת לפס הלבן״.

״אני״ סיפר הגר״א רוט: ״לקחתי את הדברים ללבי ושאבתי מהם פרק מוסר מאלף; אם השופט פסק שפס לבן הוא בבחינת קיר שא״א לעבור ולא היה מוכן לקבל שום תירוץ, א״כ גם בחייו של היהודי שומר המצוות יש דברים שצריכים לשמש בעבורו כפס לבן, או יותר נכון כפס אדום שא״א לחצות…! (עלינו לשבח)

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך" (כו, טו)

עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמרת 'אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם' (רש"י)

ויש לדקדק מה טעם הביא רש"י את הבטחת התורה מפרשת בחוקותי.

מעשה באב שבתנאים של בנו סירב לחתום על התחייבותו לנדוניה, בטענה שהאב אינו מכזב לבניו ורוצה בטובתם וממילא ודאי שיעמוד במילתו. הנוכחים במקום לא ההינו לומר לו שאינו נאמן ולפגוע בו.

בין הנוכחים היה הגה"ק רבי אלחנן וסרמן שנענה ואמר: בתפילות הימים הנוראים אנו מבקשים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", והנה, הקב"ה אבינו הרחמן אמור להיענות לבקשתנו ולהיעתר לה. מדוע מבקשים גם "וכתבנו בספר החיים"? אין זאת הדגיש הגר"א – שאינה דומה הבטחה כתובה להבטחה בעל פה. (המעשה מספר "טללי אורות").

מעתה נראה לומר בביאור הדברים כך: רש"י הדגיש שהבטחת הקב"ה כתובה בתורה ומהבטחה כתובה אין לשנות ולחזור בדיבורו, מה שאין כן בהבטחה שאינה כתובה. (במחשבה תחילה)

"ארור מכה רעהו בסתר" (כז, כד)

ביאר רש"י: "על לשון הרע הוא אומר".

ידוע הסיפור על הגאון מוילנא זצ"ל, מהתקופה בה ערך גלות, שפעם נסע עם בעל עגלה גוי, והחמור, בהנהגת בעליו, נכנס לשדה פרטי שבצד הדרך ואכל מהתבואה שבה.

הגוי, שראה לפתע את בעל השדה מתקרב נמלט והתחבא בסביבת מקום, בעל השדה ניגש אל הגאון שישב בעגלה והפליא בו את מכותיו, הגאון לא גילה שהגוי הוא זה שגנב משום שלא רצה לדבר לשון הרע על בעל העגלה הגוי, שהיה אשם בנזק שגרם החמור.

הרי הדברים מבהילים! כל תורתו העצומה של הגאון מוילנא לא היתה מצילה אותו מדינה
של גהינום אם רק היה אומר שלוש מילים: "זה לא אני"! וסיבה טובה היתה לגאון לומר זאת בכדי להינצל ממכותיו של בעל השדה, ומה גם שמדובר בגוי.

מה נענה אנן, יושבים סתם כך בארוחת ערב ומדברים דברי גנאי על הזולת! הרי אנחנו לא נמצאים בחשש שיכו אותנו, ובכל זאת מדברים! ועל יהודי! נורא נוראות! (יחי ראובן)

"ארור מכה רעהו בסתר״ (כז, כד)

כתב רש״י: על לשון הרע הוא אומר. ובעל הטורים מצא רמז לכך: ״בסתר״ בגימטריא ״בלשון הרע״.

ב׳תחילת הזמן׳ בישיבת חברון, נכנסו כמה בחורים לחדרו של ראש הישיבה הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ״ל כשבפיהם הצעה כשלהי בדבר תוכנית מסויימת הנוגעת לבני הישיבה, ולקבל הסכמתו.

תוך כדי דיבור נפלט מפיו של אחד הבחורים: ״הרי הראש ישיבה יודע שיש בישיבה גם בחורים רעים, ולא רק טובים״…

למשמע הדברים נחרד הרב ברוידא כולו והגיב בתקיפות: ״לא, אין דבר כזה! אין בישיבה בחורים רעים! אמנם לצד הבחורים הטובים ישנם גם טובים פחות, אבל בשום אופן לא בחורים רעים״…

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך"(כח, ב)

החתם סופר נתן ברכות לכל מבקש, אף על פי שנראה הדבר כיוהרא, אך רבינו אמר כי אין הדבר כן, משום דכתיב "ואברכה מברכיך", הרי שהמברך מתברך, ולכן אין שום יוהרא בכך שהוא עצמו רוצה להתברך… (ספרא דמלכא – מאת מהרש"צ גנץ)

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (כח, י)

בשנה הראשונה כשכיהן הגה"ק רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון המהרש"ם זיע"א כרב ב"פוטוק", קרה שיהודים במקום הסתכסכו עם האזרחים הגויים בנוגע לחכירת מס הבשר. אמרו הגויים לפרוע פרעות ביהודים והחלו לזרוק אבנים לתוך חלונות בתיהם, וחיפשו את השוחט ואת ראשי הקהילה כדי להורגם. היהודים הסתגרו בבתים, הגיפו את התריסים ופחדו פחד מוות. פתאום נשמע כי הגויים הצליחו לתפוס את השוחט והחלו להכות בו מכות רצח, כששמע המהרש"ם את הדבר, לבש את המעיל, לקח את מטהו ויצא מהבית כדי להציל את השוחט. אשתו הרבנית בכתה שיחוס עליה ועל ילדיו הקטנים, אך הוא השיב לה, מי יודע אם דמי אדום יותר מדמו של השוחט, צריכים להציל אותו ממות. כשהגיע המהרש"ם לככר העיר נפל פחדו על הגויים, והתקיים בו הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" ביקשו ממנו מחילה, שיחררו את השוחט והבטיחו שיחזירו את מס הבשר ליהודים.