
מהי הגרסה הנכונה? וַתִּֽהְיִי־לִי בשווא נח או וַתִּֽהֲיִי־לִי בחטף פתח?
מאת אליהו גמליאלי – חוקר ומח”ס הדקדוק העברי – “חקרי לשון”, “מענה לשון” , “אמרי לשון”
בהפטרת שמות (יחזקאל טז, ח) שמעתי מי שקוראים את מלת וַתִּֽהְיִי בחטף פתח וַתִּֽהֲיִי. כשביקשתי מאותם אנשים הסבר לפשר העיוות הזה, רוב רובם נאלמו דומיה, ובודדים תמימים תלו את הדבר במסורת, והביאו להם ראיה מכמה דפוסים שבהם הה"א מנוקדת בחטף פתח.
רבים אשר מצאו את עצמם במערבולת המנהגים המשונים שואלים מהי הגרסה הנכונה? וַתִּֽהְיִי־לִי בשווא נח או וַתִּֽהֲיִי־לִי בחטף פתח? והאם יש תימוכין לאותם ההוגים את הה"א בחטף פתח.
ובכן, ברור שההגייה הנכונה היא וַתִּֽהְיִי־לִי בשווא נח על אף המתג (הגעיה) שלפני השווא. ומי שקורא אותה בשווא נע, הוא שיבוש גמור תוצרת הארץ. ומדוע? כיוון שכלל ברזל הוא, שכאשר יבואו אותיות אהח"ע בשווא פשוט (לבד), לעולם הוא נח. ואם דינן להיות בשווא נע, יצטרף לשווא תנועה מה שנקרא חטף, כיוון שלא ייתכן לעולם שהשווא יהא נע באותיות אהח"ע כאשר הן בשווא לבד. וכלל מוסד בפי כל המדקדקים ואנשי המסורת, שכל שורשי היה, חיה, כשיבואו בראשם אותיות נוספות, כדוגמת אותיות אית"ן או אותיות בכל"מ, האותיות הללו יבואו במתג כבד והשווא אחריהן נח בלא שום ספק, כגון: אֶֽהְיֶה, יִֽהְיֶה, תִּֽהְיֶה, נִֽהְיֶה, יִֽהְיוּ, תִּֽהְיוּ, תִּֽהְיִי, מִֽהְיוֹת, לִֽהְיוֹת, בִּֽהְיוֹת. וכן: אֶֽחְיֶה, נִֽחְיֶה, יִֽחְיֶה, תִּֽחְיֶה, יִֽחְיוּ, תִּֽחְיוּ, וְיִֽחְיוּ, מִֽחְיַת וכיוצ"ב. כולן במתג תחת האות השימושית, ושווא פ"א הפעל (הה"א או החי"ת) הוא שווא נח, משום שהוא בשווא לבד. ובתיבת וַתִּֽהְיִי־ הה"א בשווא לבד ולכן הוא נח. וכן הוא ברוב רובם של הספרים המדויקים.
כעת נותר לברר את המנהגים בתיבה זו. רוב רובם הוגים את הה"א בשווא נח כדין, וברכת ה' עליהם. הטענה היא על המעט המזער שטוענים כי הוא שווא נע, וכאן המקום לתהות עליהם, שאם כבר השווא נע, ביטוי הה"א צריך לצאת בחירק קל, כדין שווא נע שלפני אות יו"ד, כמו: יְהִי, קְחִי, שְׂעִיר, וְהִקְרִיב, וְהִזָּה, בְּיוֹם וכיוצ"ב, שקריאת השווא בהם כחירק קל, ולשיטתם במלת וַתִּֽהְיִי שהם סוברים שהשווא בה"א נע, היו צריכים להגותו כחירק קל, וכאילו היא וַתִּהִיִי, ואין קריאתם כך, אלא הם הוגים את הה"א בחטף פתח, כאילו היא וַתִּהֲיִי, באמרם שכך הוא מנהגם. אם כן על מי התמיהה?
ולעניין הספרים שניקדו את הה"א בחטף פתח, הם חסרי יסוד, ולא מפיהם אנו חיים. ומי שאמרו שכן היא בכמה הפטרות מדויקים שניקדו את הה"א בחטף פתח, היש בכך ראיה שהדבר הנכון? הרי כל בר דעת שתר אחרי הספרים ורואה שברוב רובם היא מנוקדת בשווא ולא בחטף, צריך לנהוג אחרי הרוב. וראה עוד מה שכתבתי על זה באריכות בחיבורי אמרי לשון (במילתא בטעמא, במאמר הזקף, סעיף ד, ד"ה וזה המקום).
דבר נוסף, אלה האומרים שכן הוא בכמה ספרים, הרי שהם בעצמם מודים שנמצאו רק כמה, שאילו היו הרבה, מן הראוי היה לכתוב 'ברוב' או 'בהרבה', ואם כתבו 'בכמה', משמע שהם בעצמם מודים שנמצא רק 'בכמה'. ואם כן, איזה היגיון יש בלבחור במעט על פני הרוב? ועוד יש לתמוה על הלשון 'בכמה', שהוא לשון מפוקפק, כיוון שאין לו מספר – שניים? שלוש? ארבע? חמש? בכמה מדובר? לא ברור!
ומי שניסו להראות עצמם יודעי דבר ואמרו שקריאתה וַתִּֽהֲיִי על משקל וַתִּֽהֲלַךְ, הרי שעשו מעצמם חוכא ואטלולא לדורות. האם בגלל שבתיבת וַתִּהֲלַךְ הה"א בחטף פתח זו ראיה שגם במלת וַתִּהְיִי הה"א בחטף פתח? והאם בכלל שתי המלות הללו באותו משקל? איך אפשר לומר כזאת? ולהבין יותר את הדברים נביא דוגמא: מלת בְּרָכוֹת היא שם בנקבה ברבות, ובנסמך בִּרְכוֹת בשווא נח (שווא מרחף) ובכ"ף רפה כדין אחרי שווא מרחף, כמו: נִדְבוֹת מן נְדָבוֹת, פִּטְדוֹת מן פְּטָדוֹת, פִּרְדוֹת מן פְּרָדוֹת. ובפסוק בִּֽרְכֺ֣ת אָבִיךָ (בראשית מט, כו) המנהג בפי כמה לקרוא את הרי"ש בשווא נע, על משקל בְּלִֽשְׁכֺ֣ת הַקֺּדֶשׁ (הפטרת אמור יחזקאל מד, יט), הנה כאן שייך לומר שקריאת בִּֽרְכֺ֣ת על משקל לִֽשְׁכֺ֣ת, שמשפט שתיהן בִּרְכֺ֫ת לִשְׁכֺ֫ת בשווא נח (מרחף), ועוד דוגמאות רבות כיוצ"ב. אבל לומר שקריאת וַתִּֽהֲיִי על משקל וַתִּֽהֲלַךְ? היכן המשקל השווה לשתיהן? זה בדיוק כמו לומר שקריאת וַיִּֽהְי֫וּ תהא בשווא נע על משקל וַיִּֽרְא֫וּ (שבאה בכמה היקרויות בחסרון היו"ד השנייה), היש צד לומר כזאת? ודאי שלא! כיוון שבשורשן ובגזרתן ובמשקלן הן שונות אחת מן השנייה.
יש עוד הרבה מה להוסיף בעניין, אך מפאת דוחק השעה נסתפק בזה.
בברכה נאמנה אליהו.