לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ב' ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ס"ב

פרק חמישי – השוכר את הפועל 

דף ס"ב ע"א 

השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה ביין נסך – שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך, שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אע"פ שהניח הגוי לגינו עליה, שכרה מותר.

איסור זה הוא קנס שקנסו חכמים ביין נסך – אבל לא משום איסור הנאה שבו, שהרי ערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה, ואם מכרם וקידש בדמיהן מקודשת. וכן אין איסור זה מטעם שתופס את דמיו, שהרי גם שביעית תופסת דמיה ושכרה מותר.

האומר לפועל בשביעית הילך דינר זה, ולקוט לי בו ירק היום – שכרו אסור לאחר זמן הביעור, שלשון מכר הוא ושביעית תופסת דמיה. אמר לו לקוט לי ירק היום, שכרו מותר.

החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית 'שכרן שביעית' – אביי מפרש שפורעים שכרם מפירות שביעית, ואין בכך משום 'לאכלה' ולא לסחורה, שנותנים להם בתורת מתנת חינם. ורבא מפרש ששכרם קדוש בקדושת שביעית, ואע"פ שהפועל שכרו מותר, בחמרין ששכרם מרובה קנסו חכמים. (וביין נסך קנסו גם לפועל משום חומר יין נסך).

דף ס"ב ע"ב 

לא יאמר אדם לחבירו העלה לי פירות של מעשר שני לירושלים על מנת שתטול חלק בהם – שאסור לפרוע חובו ממעשר שני. אבל אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים, ונותנים זה לזה מתנה של חינם.

שכר פועל לסתם יינם – שכרו אסור כדין יין נסך. רב חסדא הורה למי שקיבל חטים בשכר ספינה לסתם יינם שישרפם ויקברם, ולא די שיפזרם שמא יבואו בהם לידי תקלה, וגם לא יפזרם לאחר שריפה לפי שמזבלים בהם. ולא יקברם בלא שריפה, שמא ימצאוהו ויאמרו שאדם גנבם וקברם כאן.

אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו – כולם נקברים עמו. ואין חוששים שיבואו בהם לידי תקלה, שידוע שמהרוגי בית דין הוא, שהרי קוברים אותו בבית הקברות המתוקנים בבית דין.

מי שלוה פירות שביעית מעניים ופרע להם בשמינית – לא חל על הפרעון קדושת שביעית, לפי שאין הפירות בעין בשעת פרעון. וכנגדן באתנן מותר (אם בא עליה ואח"כ נתן לה, ויתבאר בסמוך סג.).

*************

יום שני ג' ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ס"ג

דף ס"ג ע"א 

נתן אתנן לזונה ואמר לה קני מעכשיו, וקדמה והקריבתו, ואחר כך בא עליה – מותר. ואפילו אם אמר לה יהא אצלך עד שעת ביאה, ואם תצטרכי יהיה קנוי לך מעכשיו, מותר. ואם לא אמר לה קני מעכשיו, אין בידה להקריבו, שנאמר 'ואיש כי יקדיש את ביתו קדש', מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.

נתן לה קודם ביאה והיה בידה עד שעת ביאה – חל עליו איסור אתנן למפרע ואסור להקריבו. קדמה והקדישתו קודם ביאה, נסתפקו בגמרא אם מכיון שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט נחשב כאילו הקריבתו ומותר, או שמאחר שהוא בעין בשעת ביאה אסור. ולא נפשט.

בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה – אם אמר לה התבעלי בטלה סתם, מותר. ואם אמר לה בטלה זה, והיא זונה עובדת כוכבים שאין צריכה משיכה, או שהיא זונה ישראלית והוא עומד בחצירה, אסור. וכגון שעשאו לה אפותיקי, שאמר לה אם אביא לך מעות מכאן עד יום פלוני מוטב, ואם לאו תטלנו באתננה. כי אם הקנה לה לגמרי אין זה בא עליה ואחר כך נתן, שכבר קנתה לגמרי בשעת ביאה.

דף ס"ג ע"ב 

אומר אדם לחמריו ופועליו (גויים או עמי הארץ) לכו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה – ואינו חושש אם יקחו בו פירות שביעית או דבר שאינו מעושר, ולא משום יין נסך אם גויים הם.

אמר להם 'צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע', מבואר בברייתא שאסור – ולמסקנת הגמרא אע"פ שנשתעבד לו מדין ערב, בין אם הוא חנוני המקיפו ובין אם אינו מקיפו, מותר, שמאחר שלא ייחד לו מעות אין זו חליפין, ודברי הברייתא אמורים כשכבר הקדים לחנוני מעות, ואמר להם צאו ושתו ואני מחשב. ולרב אשי כשאמר להם ואני פורע ונשא בעל הבית מיד החנוני ונתן להם, שאסור משום שלוקח יין נסך ומשקה לפועליו.

האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך – קנה מדין ערב.

*************