לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ט"ז אלול תשע"ז

מסכת סנהדרין דף נ"ב

דף נ"ב ע"א 

'את אביה היא מחללת' לר' ישמעאל לא בעי לג"ש, ונדרש כר' מאיר שאם היו נוהגין בו קודש וכבוד נוהגין בו חול ובזיון ואומרים ארור שזו ילד וגידל ושזו יצאה מחלציו, וכדבריו קוראין רשע בן רשע אף לרשע בן צדוק.

מצות שריפה היו מקיימין על ידי נתינת פתילה שזורק לתוך פיו ויורד לגופו ומעיו היו נשרפים וכדי שיפתח פיו היו חונקין אותו בחוט קשה מוקף ברכה כדי שיפתח פיו ולר' יהודה חיישינן שימות מזה ולא קיימו שריפה ולכן פותחין פיו בצבת, וכדי שלא ינוע ותישרף גופו משקעין אותו בזבל.

הא דשורפין באופן זה, לרב מתנה ילפינן מבני קרח ששריפת נשמה וגוף קיים דכתיב 'החטאים בנפשותם' ולר"א התם הוא שריפה ממש ונפשותם שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, לר' אלעזר ילפינן שריפה שריפה מבני אהרן דכתיב 'וימותו לפני ה" כעין מיתה, ולר"מ שריפה ממש היה אלא שהתחיל מבפנים, שנכנסו שתי חוטין של אש בחוטמו של כ"א. וילפינן מכאן ולא משחוטי חוץ שיש בו דמיון יותר שכן תרוייהו באדם ובחוטא ונטילת נשמה ודבר שאין בו פיגול. והא דלא ילפינן ממה שהוא שריפה ממש משום 'ואהבת לרעך כמוך' ברור לו מיתה יפה, וע"י ג"ש ידעינן דשמה שריפה.

נדב ואביהו מתו הלכו אחרי משה ואהרן ואחריהם כל ישראל והיו אומרים מתי ימותו זקנים הללו ואנו נהיה המנהיגים וא"ל הקב"ה נראה מי קובר את מי, וכהגמלים הזקנים שנשאו יותר ולכך הצעירים מתים מוקדם.

עדת קרח תלמידי חכמים היו וכיוון שראה קרח שנהנו ממנו אז ירדו הדרגה והשיאם לחטוא שעם הארץ מביט על ת"ח ככלי זהב וכשנהנה ממנו ומספר עימו יורד בדרגות עד כלי חרס שבהישברו אין לו תקנה.

דף נ"ב ע"ב 

רב חמא ב"ר יוסף שרף בת כהן שזינתה בזמורות וטעה עי"ז דאין מתקיים בזה מצות שריפה וכן טעה שבזמן שאין כהן אין משפט.

ר' אלעזר ב"ר צדוק סיפר שראה בקטנותו ששורפים בת כהן שזינתה וא"ל אין מביאים ראיה מן הקטן ושוב טען שחזר וראה כן בגדלותו וא"ל שלא הייתה ב"ד בקי.

הנהרגין, לרבנן היו מתיזין ראשם בסייף, מעומד כדרך המלכות, שכך כ' בתורה. ולר' יהודה זו היא מיתה מנוולת והוא חוקות הגוי אלא היה שוכב ומורידים ראשו בקופיץ א"ל אין לך מיתה מנוולת יותר מזו, וכן בשריפת חפצי המלך אחר פטירתו שאין בכך משום דרכי האמורי דכך למדים מפסוק.

אנשי עיר הנידחת נהרגים דכתיב לפי חרב ורוצח עבד כתיב נקום ינקם וכתיב בנקמה חרב, ומדכתיב לפי חרב ידעינן דהוי בצוואר והא דלא חותכים אותו לשנים משום דכתיב ואהבת לרעך ברור לו מיתה יפה, ובן חורין למ"ד סייף חמור ילפינן ק"ו מעבד ולמ"ד חנק חמור ילפינן מדהוקשו כל רוצחים לעגלה ערופה שעורפים הראש והא דלא בקופיץ ובעורף משום ברור לו מיתה.

הנחנקין היו משקעין אותן בזבל שלא יזוזו ומושכין ב' אנשים מב' הצדדים בחוט קשה מוקף ברכה (שלא יתנוול צווארו) עד שנפשו יוצאת.

*************