לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף ב׳ – ג' – ד׳

פרק ראשון – שנים אוחזין

שנים שאוחזים בטלית במציאה ובמקח וממכר. קניין מציאה בהגבהה. זה וזה אומר אני ארגתיה. בעל הבית האומר תן לבני לרבנן ובן ננס. ממון המוטל בספק לחכמים וסומכוס.

דף ב' – ע"א

משנה . שנים שאוחזים בטלית וכל אחד אומר כולה שלי ואני מצאתי והגבהתי תחילה ואתה תפסת ממני,כל אחד ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו, אחד אומר כולה שלי והשני אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, בזמן ששניהם מודים או שיש עדים שהגביהו ביחד חולקים בלי שבועה.

שנים שרוכבים על חמור או אחד רוכב ואחד מנהיג וכל אחד אומר כולה שלי יחלוקו בשבועה, שבאחד רוכב ואחד מנהיג שניהם שווים לקנות בהמה מן ההפקר.

אין אדם זוכה במציאה אלא בהגבהה ולא בראיה לבד (וכמו שכתוב 'ומצאתה' שבא לידו).

דף ב' – ע"ב

שנים שאוחזים בטלית וכל אחד אומר אני קניתי מהמוכר, אם המוכר קיבל כסף רק מאחד המוכר נאמן ממי קיבל הדמים ולמי מכר, אם קיבל משניהם מאחד מדעתו ומשני בעל כרחו אין המוכר נאמן כיון שאין המקח בידו וכל אחד ישבע שאין לו פחות מחצי ויחלוקו, ודווקא במקח וממכר שאפשר שלשניהם נתרצה המוכר אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה יהא מונח עד שיבוא אליהו שאחד מהם בוודאי רמאי.

בעל הבית שאמר לחנוני תן לבני או לפועלים וחנוני אמר נתתי והם אומרים לא נטלנו, לרבנן שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית, לבן ננס אין בית דין מחייבים שניהם בשבועה כיון שאחד מהם בוודאי נשבע לשקר אלא נוטלים בלי שבועה.

השבועה בשנים שאוחזים בטלית הוא גם לבן ננס הסובר שאין בית דין משביעים חנוני ופועל ששם אחד מהם בוודאי נשבע לשקר אבל שנים שאוחזים בטלית וכל אחד שאומר אני מצאתי סובר שנשבע לאמת ושניהם הגביהו יחד וכן אם אומר אני קניתי סובר שהמוכר נתרצה לשניהם.

ממון המוטל בספק, לחכמים אם אחד מוחזק המוציא ממנו עליו הראיה, ואם שניהם מוחזקים ואין אחד מוציא מחבירו כמו שנים האוחזים בטלית חולקים בשבועה [גם החצי שכל אחד מוחזק בו מחוסר גוביינא כיון שהרי כל אחד מוחזק בכל ועיין בסמוך מסקנת בש"ס], לסומכוס ממון המוטל בספק חולקים בלי שבועה אפילו אם אחד מהם מוחזק, לסתימת הש"ס היינו רק כששניהם טוענים טענת שמא אבל  בטוענים טענת ברי חולקים בשבועה, לרבה ב"ר הונא לסומכוס גם בברי וברי חולקים בלי שבועה,  ובאוחזים בטלית תיקנו חכמים שבועה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו ויאמר שלי הוא [וזה מסקנת הש"ס בדף ה: שזה טעם השבועה לכו"ע].

לסומכוס שממון המוטל בספק חולקים הוא גם אם יהיה חיסרון ממון לאחד מהם, כגון שור שנגח פרה ונמצא עוברה בצידה ולא ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או שמת מחמת הנגיחה שמשלם חצי הולד גם שאחד מהם מפסיד חצי שלא כדין.

דף ב. בן ננס, ברי וברי.

*************** 

 

שנים שהפקידו אצל אחד לת"ק ורבי יוסי. שבועה במודה במקצת. כופר הכל ועדים מעידים שחייב במקצת לרבי חייא. שנים שאמרו אכלת חלב לחכמים ורבי מאיר.

דף ג' – ע"א

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתיים וכל אחד אומר מאתיים שלי, לת"ק נותן לכל אחד מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, משום שמטבע זו שייך רק לאחד מהם, אבל שניים שאוחזים בטלית יחלוקו בשבועה שאפשר ששייך לשניהם, לרב יוסי בשנים שהפקידו הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו כדי שיודה הרמאי, אבל בשנים שאוחזים בטלית יחלוקו בשבועה שאין בוודאי רמאי.

בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלים ופועלים אומרים לא קיבלנו שניהם נשבעים ונוטלים, ולא אומרים יהא מונח עד שיבוא אליהו שהחנוני אומר אני עשיתי שליחותך ואיני מאמין פועל בשבועה ורק אתה מאמין, והפועל אומר עשיתי עבודה אצלך מה יש לי עם החנוני ואיני מאמין בשבועה.

נתבע שמודה במקצת טענת התובע הוא כופר ומשקר במקצת הטענה צריך להישבע מדאורייתא שבועת מודה במקצת, ולא החשיבו התורה כמשיב אבידה לפוטרו מן השבועה מה שלא כפר כולו שהרי לא היה יכול לכפור בכולו שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.

מודה במקצת חייב שבועה והגם שחושדים בו שכופר במקצת לא אומרים שחושדים אותו שיכפור גם בשבועה שאומרים שמה שכפר על מקצת הממון היינו משום שאין בידו לפרוע ועל ידי השבועה יודה שחייב.

התובע חבירו והנתבע כופר הכל ועדים מעידים שחייב מקצת הטענה, לרבי חייא חייב שבועת מודה במקצת, להוי אמינא רבי חייא הביא ראיה מהמשנה בשנים אוחזים בטלית, והטעם שכל אחד צריך להישבע הוא משום שאנו עדים על כל אחד שתופס בחלק שהוא שלו ומשביע את חבירו בחצי השני שאינו תופס, [ומסקנת הש"ס בדף ד'. שהשבועה במשנתנו היא מדרבנן, ועיין דף ה'. דעה החולקת על רבי חייא].

דף ג' – ע"ב

רבי חייא הוכיח שכופר הכל ועדים מעידים אותו שחייב במקצת, שחייב בשבועת מודה במקצת מקל וחומר,

מהלך א', שלומד קל וחומר מהודאת פיו שאע"פ ואינו מחייבו קנס מחייבו שבועת מודה במקצת, עדים שמחייבים אותו בקנס אינו דין שיחייבוהו שבועה, ואין עדיפות בהודאת פיו במה שמחייבו קרבן וחומש שרבי חייא סובר כרבי מאיר שגם עדים מחייבים אותו קרבן וחומש. [והגמרא דוחה ומה להודאת פיו שאין עדים יכולים להכחישו או להזימו שהודאת בעל דין כמו מאה עדים].

מהלך ב', שלומד קל וחומר מעד אחד שאינו מחייבו ממון אעפ"כ מחייבו שבועה, קל וחומר לעדים שמחייבים ממון שיכולים גם לחייב שבועה [והגמרא דוחה ומה לעד אחד שנשבע להכחיש מה שהעיד, ומהיכן לחייב שבועה בעדים על מה שלא העידו]

מהלך ג', שלומד קל וחומר מצד השוה פיו וגלגול שבועה בעד אחד שעל ידי טענה וכפירה הם באים לדין וחייב להישבע, קל וחומר לעדים.

מודה שאכל חלב חייב קרבן חטאת שנאמר 'והתודה אשר חטא', שניים שאמרו לו אכלת חלב בשוגג והוא אומר לא אכלתי – לחכמים פטור, כיון שיכול לפטור עצמו אם יאמר מזיד הייתי אף אם אמר לא אכלתי נאמן ומה לו לשקר, לרבי מאיר חייב, שאם עדים יכולים לחייב מיתה קל וחומר שיכולים לחייב קרבן.

דף ג. גבי חנוני, גדולה מהעדאת עדים.

************* 

 

הכופר במלוה ובפיקדון. טעם השבועה במשנה . הילך לרבי חייא ורב ששת. שטר שכתוב בו סלעים לרבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר. התובע מחבירו כלים וקרקעות.

דף ד' – ע"א

הכופר במלוה ועדים העידו שלוה, עד שלא נשבע אינו גזלן שפסול לעדות כיון שמלוה להוצאה ניתנה ואין  בידו לשלם וכופר עד שיהיה לו לשלם, הכופר בפיקדון ועדים העידו שהפיקדון היה בידו בשעה שכפר פסול לעדות אפילו לא נשבע.

השבועה במשנה בשנים האוחזים בטלית אינו שבועה מן התורה, מכח מה שאנו רואים שכל אחד חייב חצי לשני [וכמו שרבי חייא מחייב שבועה דאורייתא אם יש עדים שחייב מקצת קל וחומר ממודה במקצת חייב שבועה, וכנ"ל דף ג.] וכשם שאנו רואים שכל אחד חייב חצי לשני רואים גם שכל אחד יש לו החצי שהוא אוחז בו, אלא שבועה דרבנן היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו ויאמר שלי הוא.

התובע את חבירו והנתבע מודה במקצת והילך את שלך שאני מודה בו [ואפילו אם הלוה לו כסף ועדיין לא הוציאם ואינו נותנם למלוה אלא אומר לו הם שלך בכל מקום שהם] לרבי חייא חייב שבועת מודה במקצת, וראייה הוא משבועת שנים אוחזין בטלית שאע"פ ואנו עדים שהחלק שכל אחד אוחז בה לפנינו הוא שלו ודינו כמו הילך ואעפ"כ חייב שבועה, אע"פ ששבועת שנים אוחזין שבועה מדרבנן היא מכל מקום תיקנו שבועה רק כמו שבועה דאורייתא, לרב ששת הילך פטור משבועה דאורייתא, ואין ראיה משבועת שנים אוחזין בטלית שמתקנת חכמים היא.

דף ד' – ע"ב

שטר שכתוב פלוני לוה מפלוני סלעים או דינרים מלוה אומר שחייב לו חמש ולוה אומר שלש, לרבי עקיבא הלוה פטור משבועת מודה במקצת שהיה יכול לומר שתים וכמשמע בשטר ומיעוט סלעים הם שנים ומה שאמר שלש הוא כמשיב אבידה וחכמים פטרו את המשיב אבידה מן השבועה, לרבי שמעון בן אלעזר חייב בשבועת מודה במקצת ואינו כמשיב אבידה שמערים לומר שאינו חייב רק שלש כדי שנחזיק בו לאיש נאמן.

שטר שכתוב בו שחייב סלעים או דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שתיים, הלוה פטור משבועת מודה במקצת שהעדים החתומים על השטר מעידים כדבריו שלא היו אלא שתיים ולכך לא פירש מניין, או משום וקרקעות הלוה משועבדים לכל מה שכתוב בשטר וקרקעות נתמעטו בפסוק מחיוב שבועה ולכן הודאת חיוב קרקע אינו מחייב שבועת מודה במקצת.

התובע מחבירו בבית דין כלים וקרקעות והודה הנתבע בכלים וכפר בקרקע או הודה בקרקע וכפר בכלים פטור משבועת מודה במקצת כיון שקרקע נתמעט משבועה אין כפירת או הודאת קרקעות מחייב שבועה, הודה במקצת כלים חייב שבועת מודה במקצת על מקצת הכלים ומגלגלים עליו שבועה גם על הקרקעות.

דף ד'. דליכא דכוותא דאורייתא, דינרים.

***************

דף ה׳

אין שבועה בקרקע. לרמי בר חמא שבועת השומרים רק במודה במקצת. תבע חיטים והודה במקצת שעורים לת"ק ורבן גמליאל. כופר הכל בשבועת היסת. רועה בהמות לעניין שבועה. נוסח השבועה בשניים אוחזים. משביעים לשומר שאינה ברשותו.

דף ה' – ע"א

קרקע נתמעט משבועה, ולמ"ד הילך פטור משבועת מודה במקצת בלאו הכי אין נשבעים שמודה במקצת קרקע הוא הילך, והפסוק מיירי כשחפר בה בורות שיחין ומערות שקלקל הקרקע שמודה בה, או טען כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקע.

לרמי בר חמא ארבעה שומרים אינם חייבים שבועת השומרים אלא אם גם כפר והודה במקצת כיון שנאמר בשבועת השומרים 'כי הוא זה' והיינו מודה במקצת וכגון שלושה פרות מסרתי לך והנפקד אומר על פרה א' לא היו דברים מעולם או החזרתי לך, וא' מתה באונס וחייב אני עליה שבועת השומרים, וא' אני חייב לך, ולמ"ד הילך פטור משבועה, חלק הפיקדון שמודה בו אינו בעין אלא מודה שפשע בה וחייב.

התובע מנה והנתבע כופר הכל ועדים מעידים שחייב לו חמישים, לרבי חייא חייב שבועה קל וחומר ממה שחייב כשמודה במקצת [כנ"ל דף ג'.] ולתנא בברייתא פטור שנאמר 'כי הוא זה' הוא או זה הוא יתור למעט אם העדים מחייבים אותו במקצת.

התובע חיטים והנתבע הודה לו במקצת שעורים, לת"ק פטור משבועת מודה במקצת שנאמר 'כי הוא זה' ומין זה שאתה תובע ממני איני חייב אלא זה, ולרבנן גמליאל חייב, וכן סובר תנא בברייתא שפוטר משבועה כשעדים מעידים שחייב במקצת הטענה מכח יתור 'כי הוא זה', ואין לו יתור למעט שצריך הודאה ממין הטענה.

לרבי חייא שחייב שבועה אם עדים מעידים במקצת הטענה היינו דווקא במלוה או פיקדון שנאבד ממנו, אבל אם כפר בפיקדון ועדים מעידים שהוא אכלו הרי הוא גזלן ופסול לשבועה, ותיקנו חכמים שהתובע נשבע ונוטל.

התובע מנה והנתבע אומר אין לך בידי כלום פטור משבועה דאורייתא [כנ"ל דף ג'.] וחייב בשבועת היסת מדרבנן שחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו בידו, ואם הנתבע גזלן אין התובע יכול להישבע וליטול שדין שכנגדו נשבע ונוטל אינו אלא תקנת חכמים ולא תיקנו בשבועת היסת.

דף ה' – ע"ב

רועה בהמות שלו פסול לעדות ולשבועה שמסתמא הוא גזלן ורועה בהמות בשדות אחרים אפילו אם לא העידו עליו שגזל, רועה בהמות של אחרים כשר ואינו חוטא בשביל הנאת אחרים.

נוסח השבועה בשנים אוחזים בטלית נשבעים שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה, וכוונתו הוא שלטענתי כולה שלי ולדבריכם שאינכם מאמינים יש לי בה ואין לי בה פחות מחציה, ואינו יכול להישבע כולה שלי שאם כן יהיה לעז לבית דין שנשבע כולה שלי ואין נותנים לו אלא חציה, ואינו יכול להישבע חציה שלי שזה ריעותא לדברו שאומר כולה שלי.

שנים האוחזים בטלית נשבעים גם בשניהם תופסים בה, לרבי יוחנן שתיקנו חכמים שישבעו כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ויאמר שלי הוא [ועיין דף ו'. שיטת אביי], ואע"פ שחשוד על לא תגזול אינו חשוד שישבע לשקר שחמור הוא לאנשים איסור שבועה יותר מאיסור גזילה.

משביעים שומר ששילם ואינו רוצה להישבע שבועה שאינה ברשותו שחוששים שמא עיניו נתן בה, ואינו חשוד על לא תגזול ולא תחמוד ומורה היתר לעצמו כיון שמשלם.

דף ה' . הילך, ההוא רעיא.

***************