לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא מציעא דף ס״ג – ס״ז
בא לחוב בדמים כשער של עכשיו . הרי השדה שלך בחוב שאני חייב לך . פסיקה על שער שבשוק ואין למוכר . כלל איסור ריבית במקח .
דף ס"ג – ע"א
הרי שהיה נושה בחבירו מנה שהיה חייב לו ואמר תן לי מעות שאני רוצה לקחת בהם חיטים ואמר לו יש לי חיטים ואתן לך כשער של עכשיו, לברייתא דרבי אושעיא זכה בו המלוה בחוב שחייב לו הגם שלא משך כיון שאם בא לחזור בו יש עליו מי שפרע, ואפילו נתייקר אחר כך נותן לו כשער הזול, אף על פי שנתן לו המעות בתחילה לשם הלוואה ולא דרך פסיקת מקח [ושלא כשיטת התנא בדף ס"ב:], וכשבא אחר כך לתבוע חיטים מפני שרוצה לקחת בהם יין אמר יש לי יין ואתן לך כשער של עכשיו הוא פסיקה על היין, וכשבא לגבות היין מפני שרוצה לקחת בהם שמן אמר יש לי שמן, כל שיש לו מותר שקנה, ואם אין לו אסור מדרבנן, ולרבא זה דין המשנה באיסור ריבית דרבנן במקח וממכר.
פסק דמים על הפירות כשער של עכשיו והחזיר לו דמים כשער הפירות כשיתייקרו, לרב אסור כיון שנותן דמים ומקבל אח"כ יותר ממה שנתן נראה כריבית, ואם משך הפירות או ייחד לו בעל החיטים קרן זווית מותר שהתייקר ברשותו, לרבי ינאי מותר מה לי אם מקבל פירות או דמים.
היה נושה בחבירו מנה ואמר הלוה אם אין אני נותן לך מכאן עד יום פלוני הרי השדה שלך בחוב שאני חייב לך, לת"ק אם המוכר [הלוה] אוכל פירות מותר, ואם הלוקח [המלוה] אוכל פירות אסור, לרבי יהודה אף בזמן שהלוקח אוכל מותר. הטעם, לאביי משום שסובר רבי יהודה צד אחד בריבית מותר, ושמא יבוא לידי ריבית אם יפדנו המוכר [ויפרע הלוה חובו] נמצא שאכל הפירות בריבית ושמא לא יבוא לידי ריבית שאם לא יפדנו לא אכל הפירות בריבית ולת"ק צד אחד בריבית אסור, לרבא רבי יהודה לא התיר ללוקח לאכול אלא על דעת שאם יתבטל המקח יחזיר הפירות וריבית על מנת להחזיר מותר ולת"ק אסור.
דף ס"ג – ע"ב
נותנים מעות על פירות ופוסקים על שער שבשוק אע"פ שאין לו למוכר, לרבא שכשם שאמר רבי ינאי מה לי אם נותן לו הפירות או דמיהם הוא הדין שאומרים מה לי דמיהם ומה לי הם, והיינו מה לי אם יש לו פירות או מעות לקנות הפירות, לרבה ורב יוסף משום שאינו מרוויח לו כלום במה שנותן לו דמי קדימה שגם הלוקח יכול לקנות בעצמו. לרבא הלוקח צריך להוסיף לו דמי סרסור, ולרב אשי אינו צריך שהלוקח לא היה צריך לחפש תבואה שהחמרים מביאים לו.
הפוסק על הפירות משיצא שער הבכיר שמוכרים בזול ומעט, ועדיין לא יצא השער הברור אם יש לו מותר, ואם יחזור בו המוכר אינו צריך לקבל מי שפרע כיון שדרך הלוקח ליתן מעות לכמה בעלי תבואה ואינו סומך דעת עליו אלא אם הלוקח עומד שם בשעה שהמוכר דש וזורה, ולרב אשי גם אם מצאו בשוק ואמר לו חזי דעלך סמיכנא הוא סמיכת דעת.
כלל איסור ריבית במקח, כל שהלוקח נותן מעות למקח ואין המקח ביד המוכר, והמוכר מוזיל המחיר בגלל שהקדים לו המעות שהוא כהלוואה בריבית, ואף אם המוכר הזה כבר נתן מעות ופסק עם אחרים שימכרו לו [אבל אם יש בידו והוא אינו בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות מותר כיון שיש לו].
***********
מצא בפירעון יותר מדמי הלוואה . קיבל הלוקח הפסד ושכר . נותן מעות לדלועים קטנים בעודם בשדה . קרוב לשכר . הדר בחצר חבירו שלא מדעתו .
דף ס"ד – ע"א
מלוה או לוה שמצא בפירעון או בסכום הלוואה יותר מדמי הלוואה, אם העודפות באות לכלל ה' או י' יש לומר שטעה בחשבונו כיון שהיו רגילים למנות חמישה חמישה או עשרה עשרה וצריך להחזיר, אבל אם אינם מגיעות לחמישה או עשרה הוא מתנה, אפילו אם זה שנותן הוא אדם קשה שאינו רגיל לגמול חסדים שמא הוא או חבירו גזל ממנו פעם ומבליע לו בחשבון.
ההולך לחלוב עז, ולגזוז את הרחל, ולרדות כוורת, ואמר לחבירו מה שעזי חולבות, רחלי גוזזות, כוורתי רודה, מכור לך בכך וכך בין רב בין מעט מותר שהרי קיבל עליו הלוקח הפסד ושכר, ואפילו אם נמצא ששוה יותר ממה ששילם אין כאן אגר נטר וגם אם נמצא פחות היה מקבל באותו מחיר, אבל אם אמר שמוכר לו כך וכך סאין והוזל אצלו מפני שהקדים לו מעות אסור, שחלב וצמר ושעוה שלא נוצרו ועדיין אין לו ואינו מכירה.
הנותן מעות לדלועים בעודם קטנים ועדיין גדילים בשדה, ושילם מחיר של דלועים קטנים, ואמר לו המוכר שיתן לו הדלועים כשיהיו גדולים בגודל אמה, ללישנא קמא אם יש לו עכשיו דלועים בני אמה מותר [וכדין שיצא השער ויש לו למוכר] אם אין לו אסור משום ריבית שנותן לו גדולים לאחר זמן בשכר המתנת מעות, ללישנא בתרא מותר כיון שדלועים שנתגדל אחר כך נתרבו מכח דלועים קטנים שהיו קיימים אז [ואינו דומה לחלב וצמר ודבש הנ"ל שאסור כיון שנתרבו לאחר ששילם ולא נתרבו מכח הראשונים].
דף ס"ד – ע"ב
מותר ליתן ארבע זוז על חבית יין ולהתנות עם המוכר אם היין יחמיץ היין ברשותך [והכסף הואהלוואה] ואם יתייקר או יוזיל היין ברשותי, אע"ג שמכר והוא קרוב לשכר לטובת הלוקח ורחוק שיפסיד הוא ריבית, שהרי המוכר התנה עמו שיהא קרוב לשכר משום המתנת מעות, מכל מקום כיון שהלוקח מקבל עליו שאם הוזל יהיה ברשותו השכר קרוב לזה ולזה.
משנה . הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם החצר אינו עומד להשכיר אע"פ שהדר שם הוא עשוי לשכור דירה אינו צריך להעלות לו שכר כיון שזה נהנה וזה לא חסר, ואם בעל הדירה לוה ממנו ללישנא קמא אסור למלוה לדור בחצירו אפילו לא התנו כן בשעת הלוואה, וללישנא בתרא מותר אבל אם התנו כן בשעת הלוואה שמלווהו על דעת שידור בחצירו אסור.
המלוה את חבירו לא ישכור ממנו דירה פחות משכר שהוא כריבית, אפילו אם מנכה מדמי הלוואה [כל שאינו מנכה כשיעור מה שנהנה] כיון שנהנה בוודאי כל זמן שהוא דר שם, אבל מותר להלוות על שדה הלוה לאכול פירות ולנכות מדמי הלוואה שהוא כקונה פירות כיון שספק אם יגדלו.
עבד שהוצאות מזונות הם יותר ממה שבעליו מרוויח ממנו, ואחר כפה אותו לעשות לו מלאכה וזנו ביום שעשה לו מלאכה, פטור מלשלם עבור השתמשות בעבד שהבעלים נוח לו בכך שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל, אבל אם בעל העבד חייב לו חוב אסור שהוא כריבית.
****************
מרבים על השכר ולא על המכר . טרשא . הלכות . אל תמכור אלא לי . נתן הלוקח מקצת דמים .
דף ס"ה – ע"א
לווה שחייב זוז בריבית, וארבעה סאה חיטים שווה זוז ונתן לו חמש סאה, כשהדיינים מוציאים הריבית מהמלווה ומחזירים אותו ללוה, לאביי מוציאים ממנו רק ארבעה סאה כיון שזהו שיעור זוז שלקח ממנו בריבית, לרבא צריך להחזיר גם הסאה החמישית כיון שנתנה לו בכלל הריבית.
לוה שחייב ארבעה זוז בריבית ושילם בבגד ששוה ארבעה זוז, לאביי אינו צריך להחזיר הבגד שהרי קנאו בחוב שחייב לו וצריך להחזיר הקציצה שהוא ארבעה זוז שקצץ לו בשעת הלוואה, לרבא צריך להחזיר הבגד שלא יאמרו שהמלווה מכסה עצמו בבגד של ריבית.
לוה שהיה חייב י"ב זוז בריבית והשכיר למלוה בי"ב זוזים, אילו חצירו שהיה משכיר בעשרה זוז הדיינים מוציאים ממנו י"ב זוז, ולא אומרים שלא נתן לו אלא עשרה זוז בריבית שזהו שווי השכירות משום שקיבל המלווה על עצמו שווי החצר בי"ב זוז ונמצא שקיבל י"ב זוז בריבית.
משנה . השכיר לו חצר מותר לומר לו אם אתה נותן לי עכשיו שכירות של כל השנה הרי הוא מושכר לך בעשר סלעים לשנה ואם בסוף כל חודש הרי הוא בסלע לחודש, כיון שזמן תשלומי שכירות אינה אלא בסוף הזמן לאחר שדר בו כל החודש [או השנה] וכמו שמשמע בפסוק 'כשכיר שנה בשנה' שכירות של שנה זו משתלמת בשנה האחרת, והסכום שצריך לשלם בסוף הוא סכום האמיתי ואין זה שכר המתנת מעות, ומה שלוקח ממנו פחות אם נותן לו מעכשיו הוא מחילה.
מכר לו שדה ואמר לו אם אתה משלם עכשיו הרי היא שלך בי' מנה ואם לאחר זמן בי"ב מנה אסור, שזמן תשלום מקח הוא בשעת המכירה והוא הסכום האמיתי, ומה שלוקח ממנו יותר אם ישלם לו לאחר זמן הרי הוא בגלל שכר המתנת מעות ואסור משום ריבית.
טרשא [מכירת סחורה עכשיו ביוקר בגלל המתנת מעות], לרב נחמן מותר כל שלא קץ אם תיתן המעות עכשיו הוא בכך וכך ואם תיתן לאחר זמן הוא ביוקר, לרב פפא מותר למכור שכר בתשרי כשער היוקר של ניסן אם המוכר עשיר ואינו צריך לכסף והשכר לא יתקלקל עד אז שהמוכר אינו מרוויח במה שמוכר עכשיו ומקבל המעות אז ביוקר [והגמרא הקשה על דבריו שהרי ללוקח שפיר הוא אגר נטר ואסור, וכן הוא להלכה בדף ס"ח.], לרב חמא אם מוכר הסחורה במקום שהוא נמכר בזול במחיר של מקום היוקר והתנה עם הלוקח שאין צריך ליתן לו המעות עד שימכור במקום היוקר והמוכר מקבל עליו אחריות הסחורה עד שיגיע למקום היוקר, והלוקח מוכר במקום היוקר ומשתמש במעות ועושה בה פרקמטיא וקיבל עליו אחריות המעות עד שיגיע למוכר, אם המוכר הוא אדם חשוב ומכריזים שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכור סחורת המוכר מותר, שאע"פ שהלוקח טורח למכור סחורת המוכר עבור הלוואה שנתן לו, מכל מקום הלוקח מרוויח בזה שמכריזים בעדו ויכול למכור סחורתו בקלות, והלכה כרב חמא.
הלכה כרבי אלעזר [דף ס"א:] שריבית קצוצה יוצאה בדיינים. והלכה כרבי ינאי [דף ס"ג.] שהנותן דמים לקבל פירות לאחר זמן כשער היוקר שיכול לקבל גם במעות ומה לי הם מה לי דמיהם.
דף ס"ה – ע"ב
משנה . משכן הלוה בית או שדה בהלוואתו והתנה המלוה לכשתרצה למכור אל תמכור אלא לי במעות הלוואה ועוד דמים מועטים אך לא בשווים אסור, ולרבי יהודה מותר שהוא צד אחד בריבית ששמא לא ירצה למוכרה ולא יהיה בזה ריבית ולכן גם אם מכר למלוה בזול אינו ריבית.
מכר לו בית או שדה ונתן הלוקח מקצת הדמים
אם אמר המוכר שקנויה לך כשתביא שאר המעות המוכר אוכל בפירות הואיל ועדיין שלו.
קנויה לך מעכשיו כשתביא שאר המעות שניהם אסורים לאכול הפירות, המוכר אסור כשיביא הלוקח שאר המעות נמצא שהמוכר אכל פירות לוקח משום שכר המתנת מעות, והלוקח אסור שאם לא יביא מעות לאחר זמן נמצא שמקצת דמים שנתן בתחילה היה הלוואה והמלווה [הלוקח] אכל פירות הלוה בשכר המתנת מעות, ולכן מפקידים הפירות ביד שליש ואם יגמור הלוקח המקח יתנם ללוקח ואם לא יגמור המקח יחזיר המוכר המעות שקיבל ויטול פירותיו, ורבי יהודה שצד אחד בריבית מותר ששמא לא יבוא לידי ריבית ואין כאן הלוואה.
קני עכשיו כשיעור מעותיך והשאר תקנה כשתביא המותר, שניהם מותרים ששייך לשניהם.
קני מעכשיו ושאר המעות הוא הלוואה אצלך הלוקח מותר שהוא שלו, והמוכר אסור שאוכל משום שכר המתנת מעות.
הלווהו על השדה ואמר לו אי אתה נותן לי מכאן ועד שלושה שנים הרי היא שלי, יתבאר בדף ס"ו.
מכר לו בית או שדה ואמר ללוקח לכשאחזיר לך מעותיך החזיר לי הבית והשדה אסור, כיון שאם יחזיר לו מעות, הלוקח מוכרח להחזיר לו אינו מכר אלא הלוואה, והמלווה [הלוקח] אוכל הפירות בשכר המתנת מעות, ולרבי יהודה מותר שצד אחד בריבית הוא שמא לא יחזיר לו מעות והוא מכר ונמצא שהלוקח אכל את שלו, ואם הלוקח אמר בשעת המכר אם ארצה אחזיר ואין לך זכות לכוף אותי להחזיר, מותר לאכול פירות כשמחזיר לו המוכר מעות וקיבל הלוקח הוא כמו שחזר ומכר לו.
מכר שדה בלי אחריות בשטר וראה המוכר שהלוקח עצוב ואמר לו אם יטרפנה בעל חובי אפרע לך אף את השבח והפירות, אין אלו אלא דברי תנחומים לפטם לב הלוקח ואין בו תוקף תנאי אלא כשמתנה הלוקח [שהוא המפסיד].
***************
דף ס"ו – ע"א
שכיב מרע שנתן גט ולא כתב שהגט על תנאי אם ימות, ואמרה לו אם תקום מהחולי הגט בטל, התנאי בטל שאין זה אלא פטומי מילי בעלמא, ואם תרצה תינשא לאחר אפילו אם לא מת הבעל [הוא המפסיד] הוא צריך להתנות, [ולולי משום חיסרוןפטומי מילי היה התנאי קיים אע"ג שאין הגט אלא מדעת האיש והוא צריך להתנות כיון שהוא נתן לה על דעת התנאי הוא כאילו שהוא התנה ומכל מקום אין בו תוקף התנאי כיון שהוא הסכים לדבריה, ודבריה אינם אלא פטומי מילי].
הלווהו על השדה ואמר אז אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלשה שנים הרי היא שלי מעכשיו אף על פי שאין דמי מלוה שוה לדמי שדה מותר, שהוא מכר גמור בדמי הלוואה והוזיל לו מחיר קרקע. אמר כן לאחר מתן מעות קנה רק כנגד מעות. לא אמר מעכשיו לרבי יוסי שאסמכתא קניא קנה אם לא פרע לאחר שלש שנים, וקיימא לן שאסמכתא אינו קונה כיון שסבר בשעת התנאי שבוודאי ישלם בזמן והבטיח לו דרך גוזמא בעלמא.
דף ס"ו – ע"ב
הלווהו על השדה ולאחר הזמן אמר לו הלוה קני השדה שלא אפדה עוד, אינו קונה שאמר כך מחמת בושה, מצאו תוך הזמן ואמר כן, בשם רב נחמן אמרו שגמר והקנה שהרי למה אמר כך הרי בתוך הזמן אינו יכול לתבוע, לרב אשי לא אמר כן, אלא לדחות שלא יטרדנו בזמן.
הלווהו על השדה, אם מצאו ביום הפירעון ושותה שכר בחנות ואמר קני השדה תחת מעותיך, לרב פפא קונה ואין זה אסמכתא שהרי אינו מודאג לחזור אחר פדיון השדה אבל אם מצאו שמחזר אחר מעות אינו קונה, לרב אחא מדפתי גם אם שתה שכר לא קנה ששמא שותה להפיג דאגתו, או מי שהוא הבטיח לו מעות. לרבינא אם מקפיד שלא למכור חפצים פחות מהשווי קנה וראיה הוא שאינו לחוץ לכסף, לרב אחא מדפתי גם באופן זה לא קנה ששמא אינו רוצה למכור בפחות מהשווי שלא יצא קול שדחוק למעות, לרב פפא אם מקפיד שלא למכור קרקעות כלל קונה שהוא ראיה שאינו לחוץ למעות.
הלווהו על השדה ואמר לו שיהא אפותיקי שלא יהא לו פירעון אלא מזאת ואם איני נותן כנגד מעותיך עד שלש שנים תהא כולה שלך, אע"ג שהוא אסמכתא ואינו קונה לאחר שלשה שנים, מכל מקום הוא אפותיקי כנגד המעות ויגבה מזו.
המוכר שדה באחריות וביקש הלוקח שאם יטרפוה ממנו יגבה ממנו מעידי עידית ואמר המוכר שיתן לו עידית, וטרף הבעל חוב מלוקח, ושטף הנהר את העדי עדיות של מוכר, לרב פפא יגבה מהעידית, לרב אחא מדפתי יכול המוכר לומר לא שיעבדתי העידית אלא כדי שיהא לי העדי העידית, ועכשיו שנשטף העדי עידית יהא העידית במקום העדי עידית.
אסמכתא לא קניא, לכן אם אמר אם לא אפרע עד זמן פלוני יהא קרקע או מטלטלים זו שלך לא קנה, ואם לקחו המלוה לאחר שלשה שנים ואכל פירותיו צריך להחזיר.
המוכר פירות דקל קודם שחנט, קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו אפילו לרבי מאיר שסובר מקנה אדם דבר שלא בא לעולם, משבאו לעולם לרב הונא אינו יכול לחזור בו, שמקנה אדם דבר שלא בא לעולם והמכר חל כשיבוא לעולם, לרב נחמן יכול לחזור בו שאין מקנה אדם דבר שלא בא לעולם.
מחילה בטעות, לרב נחמן במכר הוא מחילה וכגון מכר פירות דקל קודם שבאו לעולם ומשבאו לעולם אכלם הלוקח אינו צריך להחזיר שמחל לו המוכר [ועיין דף ס"ז, דעת רבינא], אבל בהלוואה כגון שאכל המלוה פירות שנתן לו הלוה באסמכתא צריך להחזיר כיון שבא לידו בהלוואה נראה כריבית קצוצה, שלרב נחמן אין אבק ריבית שפטור להחזיר רק במכר.
************
דף ס"ז – ע"א
אונאה בשיעור שתות צריך המאנה להחזיר למתאנה, שאינו בכלל מחילה בטעות שהרי לא ידע כלל שיש אונאה ולא מחל.
אשה שנמצאת איילונית ומקח הבעל טעות בנישואין, ולכן אין לה כתובה כשמוציאה, מכל מקום אינה גובה נדוניה שהכניסה לו ופירות שאכל גם אם מחילה בטעות אינו מחילה, שרצונה שיצא עליה קול שהיא נשואה ורוצה להאכילו אפילו ביודעת שאין נישואיה נישואין.
אשה ששלחה שליח לקנות שדה מקרוביה, ואמר המוכר כשיהיה לי מעות רוצה אני שהיא תקבל מעות ותן לי השדה בחזרה וענה השליח אתם קרובים ותתרצו ביניכם, הוא אסמכתא שלא סמך על דעת המוכר להקנות [ולא קיבל תשובה ברורה].
מכירה באסמכתא או בסיפור הנ"ל, כיון שאינו מכירה נמצא שהמעות מלוה הם אצל המוכר, אם הלוקח (המלוה) אכל הפירות לרבה ב"ר הונא אינו יוצא בדיינים שאבק ריבית הוא, וכן סובר רבה שאינו ריבית קצוצה כיון שלא פסק, לרבינא צריך להחזיר (שסובר שמחילה בטעות אינו מחילה, ועיין דף ס"ו: רב נחמן אם בא לידו בתורת מכר שאינו צריך להחזיר, ועיין בתוספות סוד"ה התם ששאני מכירת פירות שלא באו לעולם ואין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה).
משכן לו שדהו ולא קץ עמו שיאכל פירות ואכל המלוה, לרבה אינה יוצאה בדיינים שאבק ריבית הוא כיון שלא קץ, ולרב נחמן (דף ס"ו:) כיון שבא לידו בתורת הלוואה כריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים.
במקום שנהגו להלוות על המשכון ובכל זמן שמשיג הלוה המעות יכול לסלק המלוה [אתרא דמסלקי], לא יאכל המלוה פירות אלא אם פסק עמו שינכה מהחוב דבר קצוב לשנה [בנכייתא] שאז נראה שמכרו לו, וגם אם לא יהיה פירות ינכה לו אותה קצבה ואז אין באכילתו משום ריבית. וצורבא מדרבנן שצריך לישר דרכיו ולהתקדש אף במותר לו לא יאכל אף בנכייתא פן ילמדו ממנו לזלזל באיסורים, אבל במקום שנהגו שהמלווה אוכל פירות המשכון שנים קצובות ואין הלוה יכול לסלק בתוך זמן זה בכל אותם השנים [אתרא דלא מסלקי], הוא כמכר אצלו ואין כאן ריבית ואוכל אף בלי נכייתא.
משכון במקום שיכול הלווה לסלק ולא פסק עמו שינכה מהחוב דבר קצוב לשנה, ואכל המלוה פירות, לרבא כשאכל כשיעור החוב יסלק הלוה בלי דמים כדי למנוע מאכילת ריבית, ואם אכל יותר משיעור חוב אינו יכול להוציאו ממנו שהוא אבק ריבית, ואם חייב לו מעות משטר אחר אין העודף שאכל נחשב לפירעון החוב השני שחייב לו שגם זה נקרא שמוציאים ממנו, לרב אשי גם כשאכל שיעור החוב אין הלוה יכול לסלק עד שיתן לו כל דמי חובו שהרי אכלו המלוה משום ריבית ולא בתורת פירעון ואם מנכה אכילתו מדמי החוב הרי אבק ריבית יוצאת בדיינים.
מלוה שאכל מפירות משכון משדה יתומים קטנים יותר מהחוב, לרבא בית דין מוציאים ממנו שבית דין הם אביהם של יתומים והם לא מחלו על העודף שאכל וכאילו סילקו אותו כשגמר לאכול שיעור דמי החוב, ואם אכל יותר משיעור החוב מחשבין מה שאכל לפירעון חוב אחר שהם חייבים לו, לרב אשי אין כח לבית דין להוציא אבק ריבית.
דף ס"ז – ע"ב
לאכול פירות המשכון בלי נכייתא כשאומר שיאכל בלי נכייתא עד חמש שנים ומאז ישלם על הפירות שיאכל, ללישנא קמא נחלקו בזה רב אחא ורבינא, ללישנא בתרא לכו"ע אסור לאכול בלי נכייתא, ונחלקו אם התנה עד חמש שנים יאכל בנכייתא ומאז ישלם לו על הפירות שיאכל, ואם כתב לו כשנגמר אלו השנים נחזיר לך השדה ואינך צריך לשלם, לכו"ע מותר שנראה כלוקח פירות לשנים האלו במעות האלו.
משכנתא באתרא דמסלקי ומת המלוה אין הבעל חוב גובה מבניו שלא היה לאביהם בגוף הקרקע כלום ודינו כמטלטלים ומטלטלים של יתומים לא משתעבד לבעל חוב ולא סמך הבעל חוב דעת עליהם. ואין בכור נוטל בה פי שנים, שאינו נוטל פי שנים במלוה שהוא ראוי ולא מוחזק [וכתוב 'בכל אשר ימצא לו'] וכיון שיכול לסלק אין לו בה אלא שיעבוד. ושביעית משמטת, ורק משכון של מטלטלים שיש לו בידו אין שביעית משמטת שהוא כגבוי. באתרא דלא מסלקי ומת בעל חוב של אביהם גובה ממנו, ובכור נוטל בה פי שנים, ואין שביעית משמטת.
כשלווה מסלק המלוה ממשכנתא באתרא דמסלקי לוקח ממנו אפילו התמרים התלושים המונח על מחצלות תחת התמרים, ואם קנאו המלוה על ידי הגבהה או למ"ד שכליו של לוקח קונה ברשות מוכר והתמרים נפלו על מחלצות של המלוה אינו מסלק ממנו.
באתרא דמסלקי והתנה המלוה בשעת ההלוואה על מנת שלא תסלקני אין הלוה יכול לסלק שהמלווה קנה קרקע המשכנתא בכסף הלוואה כתנאי שהתנו. באתרא שלא מסלקי והתנה שיכול לסלק, לרב פפא אינו צריך קנין, לרב ששת בריה דרב אידי צריך קנין ואם לא כן יכול לומר דיבור בעלמא הוא ולא אשנה מן המנהג, להלכה צריך קנין.
באתרא דמסלקי ואמר הלוה אלך להביא מעות לשלם ואל תאכל עוד, אסור למלוה עוד לאכול כיון דמעות הלוה מוכנים. אמר אלך ואטריח להביא כסף, לרבינא יאכל, למר זוטרא בריה דרב מרי לא יאכל, להלכה לא יאכל.
רבינא אכל בנכייתא וכמו שמצינו בשדה אחוזה שהקדישו הבעלים ומי שפודה מן ההקדש נותן סלע ופונדיון לשנה לכל בית זרע חומר שעורים ואוכל כל הפירות אע"פ שהפירות שווים יותר ממה ששילם משום שיורד בספק שמא יהיו בה פירות ושמא לא יהיו בה פירות ולא אומרים שאכל פירות בריבית, רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלו בנכייתא ושדה אחוזה כמכירה מעיקרא היא והתורה נתנה בה דין פדיון, אבל כשבא לידו בתורת הלוואה נראה כריבית.
***************