לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ז' שבט  תש"פ

מסכת ברכות דף ל'

דף ל' ע"א

היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. וזה נוסחה: יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה. לאביי צריך לשתף את עצמו עם הציבור – וכה יאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתוליכנו לשלום וכו'.

ומתפלל אותה משעה שמהלך בדרך, ועד פרסה. (י"מ שזמנה להתפלל עד שהלך פרסה, אבל לא לאחר שכבר הלך פרסה. וי"מ שאם הולך עד פרסה צריך להתפלל, אבל אם הולך לדרך פחות מפרסה א"צ להתפלל).

לרב חסדא צריך להתפלל תפילת הדרך במעומד, ולרב ששת אפילו כשהוא מהלך. מעשה והלכו שניהם בדרך, ועמד רב חסדא להתפלל, וביקש רב ששת ממשמשו שיעמידנו, כי אע"פ שלשיטתו מותר להתפלל כשמהלך, עמד משום 'מהיות טוב אל תקרא רע'.

כשמתפלל הביננו בדרך – צריך להתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות, וכשבא לביתו א"צ לחזור ולהתפלל תפילת י"ח. אבל כשמתפלל תפילה קצרה, אינו אומר שלש ראשונות ושלש אחרונות, וכשבא לביתו יחזור ויתפלל י"ח, שעדיין לא התפלל כלום מתפילת שמונה עשרה. ועוד יש נפקא מינה, שהביננו מתפלל כשהוא מעומד, ותפילה קצרה יכול להתפלל בין מעומד ובין מהלך.

היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה – לת"ק אם יש לו מי שיאחז את חמורו, ירד למטה ויתפלל, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. ולרבי בכל אופן ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. והלכה כרבי.

סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות – יכוין לבו בתפילה כנגד אביו שבשמים, שנאמר 'והתפללו אל ה". היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר 'והתפללו אליך דרך ארצם'. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת'. היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר 'והתפללו אל הבית הזה'. היה עומד בבית המקדש, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר 'והתפללו אל המקום הזה'. היה עומד בבית קדשי הקדשים, יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה עצמו כאילו לפני הכפורת. נמצא, אם עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב מחזיר פניו למזרח, בדרום מחזיר פניו לצפון, בצפון מחזיר פניו לדרום, נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. ועל זה נאמר 'כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות', תל שכל פיות פונים בו.

השכים לצאת לדרך – מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן ק"ש קורא. השכים לישב בקרון או בספינה – לת"ק מתפלל במעומד בביתו, כדי שיוכל לכוין לבו, ולא יצטרך להתפלל בדרך במהלך, וכשיגיע זמן ק"ש קורא. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפילה, תפילה במעומד עדיף. ולרבי שמעון בן אלעזר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, וזה עדיף מתפילה במעומד. אבוה דשמואל ולוי היו נוהגין כדברי תנא קמא. אבל רב אשי לא רצה לעשות כן, לפי שלא שמע מזקנים שלפניו שנהגו כן.

מרימר ומר זוטרא היו הדרשנים בעירם בשבת שלפני פסח ועצרת וסוכות, והעם היו הולכים בשחרית לבית המדרש, וכשמגיע זמן ק"ש קורין, והדרשן דורש, והעם נשמטים ומתפללים איש איש לבדו. ולכך, הם היו מאספין להם עשרה שחרית קודם שילכו לבית המדרש, וקורין קריאת שמע ומתפללים בסמיכת גאולה לתפלה, ולאחר מכן יצאו לדרוש.

רב אשי היה ראש ישיבה במתא מחסיא ודורש, והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש, אלא כשמגיע זמן ק"ש לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים הוא קורא את שמע, וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מיושב, שלא היה רוצה לצאת, שלא להטריח את הצבור לקום מפניו. וכשחזר לביתו חוזר ומתפלל מעומד לכוין את לבו. שהיה לו טירחא לאחר בית המדרש עד שיתפלל, ולא רצה לעשות כאבוה דשמואל ולוי שהקדימו תפילתם קודם היום בביתם, לפי שלא ראה חכמים זקנים שעשו כן.

לשיטת חכמים בין יחיד בין ציבור מתפללים תפילת מוסף. לרבי אלעזר בן עזריה אין תפלת המוספין אלא בציבור, אבל היחיד אינו מתפלל. ולרבי יהודה בשם ר"א בן עזריה, מקום שיש ציבור שמתפללים מוסף היחיד פטור, ובמקום שאין ציבור מתפללים היחיד חייב. ונחלקו אמוראים אם הלכה כרבי יהודה או לא.

דף ל' ע"ב

רבי אמי ורבי אסי היו מתפללים בין העמודים במקום לימודם – אע"פ שהיה להם י"ג בתי כנסיות בטבריא.

לעולם ימוד אדם את עצמו – אם יכול לכוין לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל.

טעה ולא הזכיר של ראש חודש בציבור, אין מחזירין אותו – לפי ששומע משליח ציבור ויש מקצת הזכרה, ויכול לאומרה בתפילה שלאחריה. אבל ביחיד מחזירין אותו. (וי"מ ששליח ציבור אין מחזירין אותו משום טירחא דציבורא, אבל היחיד מחזירין אותו).

מי שיש עליו לחזור ולהתפלל, או משום שטעה או, שמתפלל מוסף לאחר שחרית, ישהה בין תפלה לתפלה – י"א כדי שתתחונן דעתו עליו, כלומר שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה, שנאמר 'ואתחנן אל ה". וי"א כדי שתתחולל דעתו עליו (לשון חילוי), שנאמר 'ויחל משה' (ונחלקו בלישנא בעלמא).

מי שטעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית – אין מחזירין אותו, לפי שאין ב"ד מקדשין את החדש אלא ביום. ואין חילוק בדין זה אם חודש שעבר היה מלא ויש שני ימים ראש חודש, אם חודש שעבר היה חסר ואין אלא יום אחד.

הדרן עלך תפלת השחר

פרק חמישי – אין עומדין

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש (הכנעה) – שנאמר 'עבדו אתה' ביראה

***********

יום שני ח' שבט תש"פ

מסכת ברכות דף ל"א

דף ל"א ע"א

במקום גילה שם תהא רעדה – שנאמר 'וגילו ברעדה'. רבה ורבי זירא היו מתבדחין יותר מדאי, וסמכו עצמן על מה שהיו לבושים בתפלין.

מר בריה דרבינא ורב אשי שברו כוס יקרה בחתונת בנם – כדי שיתעצבו החכמים שהתבדחו יותר מדאי. רב המנונא זוטי היה משורר בחתונתו של מר בריה דרבינא 'ווי לן דמיתנן', וענו חכמים אחריו היכן תורה ומצוות שקיימנו שיגינו עלינו מדינה של גיהנם.

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה – שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה', אימתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. ריש לקיש לא מילא שחוק פיו בעולם הזה מששמע דין זה מרבי יוחנן רבו.

לשיטת הברייתא אין עומדין להתפלל – לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפלתו.

ואיזו היא הלכה פסוקה? א. בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים (לבד מאותו יום שפוסקת, והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה). ב. מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. (שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי, אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו, ואין אלא איסור מדרבנן באכילת קבע, ואכילת בהמה עראי הוא). ג. המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה, ומועלין בו (כלומר שמביא קרבן מעילה, ולא אמרו שאין מועלין בדמים אלא כשנשחטו בעזרה ולא בדם הקזה). וכל אלו הלכות פסוקות הן, שאין עליהם קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן.

חכמים נהגו כמשנתינו להתפלל מתוך כובד ראש – ורב אשי נהג כברייתא שהתפלל מתוך הלכה פסוקה.

אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.

לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה. שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה – שמתוך כך זוכרהו.

כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה – שנאמר 'בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם', מאחר שלא עבר היאך ישב? אלא ללמד שכל ארץ וכו'.

המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים – סימן לדבר 'תכין לבם תקשיב אזנך'

כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מפני כריעות והשתחויות.

הלכות תפילה הנלמדות מן המקראות: א. לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות – שנאמר 'וכוין פתיחן ליה'. ב. יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש על ידי דניאל 'וזמנין תלתא'. יכול משבא לגולה נתחלה, כבר נאמר 'די הוא עבד מן קדמת דנא'. ג. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה, תלמוד לומר 'נגד ירושלם'. ד. יכול יהא כולל שלש התפילות בבת אחת, כבר מפורש ע"י דוד 'ערב ובקר וצהרים'. ה. יכול ישמיע קולו בתפלתו, כבר מפורש על ידי חנה 'וקולה לא ישמע'. ו. יכול ישאל אדם צרכיו כגון ברכות של אתה חונן עד שומע תפלה, ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח, כבר מפורש ע"י שלמה 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה', רנה זו תפלה תפלה זו בקשה, אין אומר דבר אחר אמת ויציב קודם שלש ראשונות, אבל אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יום הכפורים אומר.

הלכות גדולות הנלמדים מתפילת חנה: א. 'וחנה היא מדברת על לבה', מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. ב. 'רק שפתיה נעות', מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. ג. 'וקולה לא ישמע', מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ד. 'ויחשבה עלי לשכורה', מכאן ששכור אסור להתפלל. ה. 'ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין', מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. ו. 'ויין ושכר לא שתיתי' – מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו. ז. 'אל תתן את אמתך לפני בת בליעל', מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד ע"ז שנאמר כאן 'בת בליעל', ונאמר להלן 'יצאו אנשים בני בליעל מקרבך'. ח. 'ויען עלי ויאמר לכי לשלום', מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר 'ואלקי ישראל יתן את שלתך'. ט. 'אני האשה הנצבת עמכה בזה', מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה.

דף ל"א ע"ב

מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות – עד שבאתה חנה וקראתו צבאות, אמרה לפניו רבוש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד, משל למלך שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו, דחק ונכנס אצל המלך, אמר לו, אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת.

אמרה חנה לפני הקב"ה: רבוש"ע 'אם ראה' מוטב, ואם לאו 'תראה', שאאסתתר בפני אלקנה בעלי, וישקוני מי סוטה, ונאמר 'ונקתה ונזרעה זרע', וכדברי האומר שאם היתה עקרה נפקדת.

סוטה שהשקוה והיתה טהורה נאמר בה 'ונקתה ונזרעה זרע' – ונחלקו תנאים בפירושו: לרבי ישמעאל שאם היתה עקרה נפקדת, ולרבי עקיבא אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו, וזו שלא קלקלה נפקדת, אלא שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, ילדה קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים, היתה יולדת אחד יולדת שנים.

עוד אמרה חנה לפני הקב"ה: רבוש"ע, שלשה בדקי מיתה וי"א דבקי מיתה בראת באשה, נדה וחלה והדלקת הנר (שהאשה נבדקת בהן בשעת הסכנה), כלום עברתי על אחת מהן.

חנה ביקשה בתפילתה 'זרע אנשים'. ונחלקו אמוראים בפירושו: י"א איש בין אנשים, י"א זרע שמושח שני אנשים, שאול ודוד. וי"א ששקול כשני אנשים, משה ואהרן. וי"א שמובלע בין אנשים, לא ארוך ולא גוץ ולא קטן, ולא אלם ולא צחור ולא גיחור, ולא חכם ולא טיפש.

המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה – שמואל הורה בפני עלי ששחיטה בזר כשירה, שנאמר 'ושחט הכהן והקריבו הכהנים', מקבלה ואילך מצות כהונה, ורצה עלי לענשו, עד שאמרה לו חנה 'אל הנער הזה התפללתי'.

אמרה חנה לפני הקב"ה: רבוש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות ואזנים לשמוע חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן, דדים הללו שנתת על לבי למה, תן לי בן ואניק בהן.

כל היושב בתענית בשבת – קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, לפי שתענית קשה בשבת, שהכל מתענגים בו והוא מתענה. ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. ומה תקנתו? ישב למחר בתענית לתעניתו.

חנה הטיחה דברים כלפי מעלה – שנאמר 'ותתפלל על ה". אליהו הטיח דברים כלפי מעלה – שנאמר 'ואתה הסבת את לבם אחרנית'. וחזר הקב"ה והודה לו, שנאמר 'אשר הרעתי'.