לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ט' שבט תש"פ
מסכת ברכות דף ל"ב
דף ל"ב ע"א
אלמלא שלש מקראות הללו, שמעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו, ולהסיר יצר הרע ממנו, נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. ואלו הן: א. 'ואשר הרעתי'. ב. 'הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל'. ג. 'והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'. וי"א 'ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו'.
משה הטיח דברים כלפי מעלה – שנאמר 'ויתפלל משה אל ה", אל תקרי אל ה' אלא על ה', שכן בבית ר"א בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. וי"א שנאמר 'ודי זהב', אמר משה לפני הקב"ה, בשביל כסף וזהב שהשפעת לישראל עד שאמרו די, עשו את העגל. שאין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. וכן משל לאדם שהיה לו בן, הרחיצו סכו האכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא. וחזר הקב"ה והודה למשה, שנאמר 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל'.
מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים – שנאמר 'כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני', וי"א 'ורם לבבך ושכחת את ה", וי"א 'ואכל ושבע ודשן ופנה'. וי"א 'וישמן ישרון ויבעט'.
לאחר שעשו בני ישראל את העגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד' – רד מגדולתך, שלא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר, כיון שאמר ה' 'הרף ממני ואשמידם', אמר משה דבר זה תלוי בי, מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל למלך שכעס על בנו והכהו מכה גדולה – ואוהבו ישב לפניו ומתירא לומר דבר, אמר המלך אלמלא אוהבי זה הרגתיך, אמר הדבר תלוי בי עמד והצילו. ותפס משה להקב"ה כאדם שתופס חבירו בבגדו, ואמר איני מניחך עד שתמחול ותסלח להם, שנאמר 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם'.
'ואעשה אותך לגוי גדול'. אמר משה לפני הקב"ה, מה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי, שיאמרו בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים.
'ויחל משה את פני ה" – י"א שעמד בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו (הפציר בו). וי"א עד שהפר לו נדרו, שנאמר 'לא יחל דברו' אבל אחרים מוחלין לו. וי"א שמסר עצמו למיתה עליהם (ויחל מלשון חלל), וי"א שהחלה עליהם מדת רחמים. וי"א שאמר להקב"ה חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. וי"א שעמד בתפלה לפני הקב"ה עד שאחזתו 'אחילו' והוא אש של עצמות.
אמר משה לפני הקב"ה: אלמלא נשבעת לאבות בשמים ובארץ הייתי אומר כשם שהן בטלים כך שבועתך בטלה, עכשו שנשבעת להם בשמך הגדול החי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים.
בתוך דברי משה לה' נאמר 'וכל הארץ הזאת אשר אמרתי' והיה צ"ל 'אשר אמרת' – י"א עד כאן דברי תלמיד מכאן ואילך דברי הרב, וי"א שכולן דברי תלמיד, ואמר משה להקב"ה דברים שאמרת לי לך אמור לישראל בשמי, הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אומר להם.
למה נאמר 'מבלתי יכלת ה" ולא 'יכול' ה' – אמר משה לפני הקב"ה יאמרו האומות תשש כחו כנקבה ואין יכול להציל, ובגבורות שעל הים שהיו למלך אחד היה יכול, אבל לא לל"א מלכים. חזר הקב"ה והודה לו, שנאמר ויאמר ה' סלחתי 'כדבריך', שעתידים אומות העולם לומר כדבריך. אשרי תלמיד שרבו מודה לו. 'ואולם חי אני' – אמר הקב"ה למשה: משה החייתני בדבריך.
לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה – ואחר כך יתפלל.
דף ל"ב ע"ב
גדולה תפלה: א. יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה. ב. יותר מן הקרבנות, שנאמר 'למה לי רב זבחיכם', ונאמר 'ובפרשכם כפיכם'.
גדולה תענית יותר מן הצדקה – שזה בגופו וזה בממונו.
כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו – שנאמר 'ידיכם דמים מלאו'.
מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה – אבל שערי דמעה לא ננעלו. מיום שחרב בית המקדש – נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים.
רבא לא גזר תענית ביום המעונן – שנאמר 'סכותה בענן לך מעבור תפלה'.
כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם – שנאמר במשה 'ואתפלל אל ה", 'וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא'. ודווקא כשאינו מעיין בה, אבל אם מעיין בה, שמצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם, ובא לידי כאב לב. ומה תקנתו? יעסוק בתורה.
אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה".
ארבעה צריכין חזוק, שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו. ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה, ודרך ארץ.
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה: בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל בראתי שלשים חיל, ועל כל חיל שלשים לגיון, ועל כל לגיון שלשים רהטון, ועל כל רהטון שלשים קרטון, ועל כל קרטון שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא תליתי שס"ה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני. כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו: הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה 'גם אלה תשכחנה', אמרה לפניו הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה 'ואנכי לא אשכחך'.
המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו – שנאמר 'אשרי יושבי ביתך'. ושעה אחת אחר תפלתו, שנאמר 'אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך'.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת – ומאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.
שאל המלך בשלומו באמצע תפילת י"ח – אם הוא ממלכי ישראל, לא ישיבנו. ואם הוא ממלכי אומות העולם, פוסק, כדי שלא יהרגנו. ודווקא כשאי אפשר לו לקצר, אבל אם אפשר לו לקצר, כגון שסמוך לגמור תפילתו, מקצר ועולה. וכן אם ראה אנס או קרון בא כנגדו ואפשר לו לקצר, מקצר ועולה.
מעשה בחסיד שלא השיב שלום להגמון באמצע תפילתו – ופייסו בדברים שאם היה עומד לפני מלך בשר ודם לא היה משיב לו ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה, ונתפייס ההגמון ונפטר החסיד לביתו לשלום.
***********
יום רביעי י' שבט תש"פ
מסכת ברכות דף ל"ג
דף ל"ג ע"א
היה נחש כרוך על עקבו באמצע תפילת י"ח – לא יפסיק. אבל היה עליו עקרב פוסק ונוטלו, שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משהנחש מוכן לישוך.
נפל לגוב אריות – אין מעידין עליו שמת, שפעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלין אותו. נפל לחפירה מלאה נחשים או עקרבים מעידין עליו שמת, שכשנפל עליהם ודחקם הזיקוהו.
ראה שוורים באמצע תפילת י"ח פוסק – שמרחיקין משור תם חמשים אמה, ומשור מועד כמלא עיניו.
כשראשו של שור שחור בימי ניסן נמצא בסלו, שתולין בו תבן בראשו ואוכל, עַלֵה לעליה והַשְׁלֵך את הסולם מתחתיך – שהשטן מרקד לו בין קרניו.
מעשה ברבי חנינא בן דוסא שנשכו ערוד ומת הערוד – שאין ערוד ממית אלא החטא. באותה שעה אמרו אוי לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים – לפי ששקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים. ושאלה בברכת השנים – לפי שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה.
הבדלה – לת"ק אומרה בחונן הדעת. והטעם: י"א לפי שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה, וי"א לפי שהיא חול קבעוה בברכת חול. לרבי עקיבא אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, ולרבי אליעזר אומרה בהודאה.
גדולה דיעה: א. שניתנה בתחלת ברכה של חול. ב. שניתנה בין שתי הזכרות, שנאמר 'כי קל דעות ה". וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר 'כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו'.
גדול מקדש שנתן בין שתי הזכרות – שנאמר 'פעלת ה' מקדש ה".
כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו – שדעה נתנה בין שתי אותיות, ומקדש ניתן בין שתי אותיות.
גדולה נקמה, במקום שהיא צריכה – שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר 'א'ל נקמות ה".
שתי נקמות הללו (א'ל נקמות ה' א'ל נקמות הופיע) למה? אחת לטובה, שנאמר הופיע מהר פארן, שמפארן הפקיר את ממונם של גויים לישראל, ואחת לרעה, להנקם מן העכו"ם שלא קיבלו את התורה.
אנשי כנסת הגדולה תקנו לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. ומתחלה קבעו לומר הבדלה בתפלה (ולא על הכוס), העשירו לקנות יין קבעוה על הכוס, ואז נשתכחה התקנה היכן אמרוה בתפילה, חזרו והענו קבעוה בתפלה (ונחלקו תנאים היכן תקנוה), והם אמרו המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס.
טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים – מחזירין אותו. טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת – אין מחזירין אותו, מפני שאומרה על הכוס.
המבדיל על הכוס – צריך שיבדיל בתפלה מקל וחומר: מה תפלה שהיא עיקר התקנה הדין הוא שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, המבדיל על הכוס שאינו עיקר התקנה לא כל שכן.
לרב אחא אריכא די בהבדלה אחת, והמבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס – ואם הבדיל בזו (על הכוס) ולא הבדיל בזו (בתפילה), ינוחו לו ברכות על ראשו. אבל לא יבדיל בשניהם, שמכיון שדי בהבדלה אחת, הבדלה השניה היא ברכה שאינה צריכה. אבל הלכה כדברי האומר שהמבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס, וכפי שמצאנו בקידוש, שאע"פ שקידש בתפילה, צריך לחזור ולקדש על הכוס.
כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום לא תשא.
טעה בזו ובזו (ששכח להבדיל בתפילה, וטעם קודם שהבדיל על הכוס. מפרשים) – חוזר לראש, שצריך לחזור ולהתפלל, כדי שיבדיל גם בתפילה וגם על הכוס.
דף ל"ג ע"ב
אמוראים נחלקו היכן מזכירין הבדלה ביום טוב שחל לאחר שבת (שאין אומרים אתה חונן): י"א שבאופן זה מודים חכמים לרבי אליעזר שאומרה בהודאה. י"א שאע"פ שחכמים חולקים על רבי אליעזר גם באופן זה, הלכה כרבי אליעזר שאז אומרים הבדלה בהודאה, ודורשים כן ברבים. י"א שמטין לומר כרבי אליעזר, והיינו שאין דורשין ברבים לעשות כדבריו, אבל יחיד הבא לשאול מורין לו לעשות כרבי אליעזר. וי"א שנראין דברי רבי אליעזר, שאין מורין כן אפילו ליחיד, אבל אם עשה כן אין מחזירין אותו. והורה רבי זירא כרבי חייא בר אבא שאמר 'נראין', לפי שמדקדק בלשון רבו.
ולדברי הכל אין עושים כרבי עקיבא לאומרה ברכה רביעית בפני עצמה – כי כמו שאין עושים כדבריו בחול, לפי שחכמים תקנו י"ח ברכות ולא י"ט, כך ביו"ט תיקנו לומר שבע ברכות ולא שמונה.
רב ושמואל תקנו 'מרגניתא' בבבל להזכיר הבדלה בתפילת מוצ"ש שחל ביו"ט באמצע ברכת יו"ט, שכשמגיע ל'ותתן לנו' אומר: ותודיענו ה' אלקינו את משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חקי רצונך, ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה, ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. ותתן לנו וכו'.
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים – משתקין אותו.
וטעם הדבר: מודים מודים – שנראה כשתי רשויות. על טוב יזכר שמך – שמשמע רק על הטובה ולא על הרעה, וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. על קן צפור יגיעו רחמיך – י"א שמטיל קנאה במעשה בראשית, וי"א שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות.
אין מרבין בשבחו של הקב"ה – ואין אומרים אלא 'הגדול והגיבור והנורא' שמשה אמרם בתורה ואנשי כנסת הגדולה התקינום בתפילה. משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה'.
אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים – שנאמר 'יראת ה' היא אוצרו'. ואע"פ שיראת שמים דבר גדול הוא, אמרה תורה 'כי אם ליראה', שלגבי משה דבר קטן הוא. משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, ואם מבקשין ממנו קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול.
האומר 'שמע שמע' – אמר כל הפסוק פעם אחת וכפלה, משתקין אותו, שנראה כשתי רשויות. אמר כל תיבה ותיבה חוזר ושונה, הרי זה מגונה, אבל אין משתקין אותו, שאינו דומה למקבל עליו שתי מלכיות, אלא למתלוצץ.