לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי ד׳ תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף ל״ח
דף ל"ח – ע"א
'וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו' – אתם קונים גופם שלהם ולא הם קונים גופים שלכם, ואינם קונים זה את זה.
עכו"ם קונה ישראל למעשה ידיו, וקל וחומר שקונה עובד כוכבים.
עכו"ם קונה ישראל או עכו"ם בכסף – קונה ישראל בכסף שכתוב 'מכסף מקנתו' ולומדים שקונה עכו"ם בכסף בק"ו ממה שקונה ישראל, וקונה ישראל בחזקה שכתוב 'וישב ממנו שבי', וקונה עכו"ם בחזקה שהרי מצינו שהם קונים קרקע בחזקה שהרי בני ישראל כבשו ארצות עמון ומואב משום שסיחון כבשו מהם לפני כן, הא לאו הכי היו אסורים לעשות מלחמה עם עמון ומואב.
עבד כנעני של ישראל שנשבה לעכו"ם ונתייאש הבעלים וברח – יצא לחירות, גם לרבא לפי רשב"ג שסובר שהפודה עבד מן השבי אחר יאוש בעלים נשתעבד העבד לרבו שני היינו רק כדי שלא יפיל עצמו לגייסות, אבל זה שמוסר עצמו למיתה לברוח מהם ודאי לא ימסור את עצמו להם.
עבד כנעני של ישראל שנשבה לעכו"ם ונתייאש הבעלים – כשיוצא מהם לרבי יוחנן צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל, לשמואל אין צריך גט שחרור וכן המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור שכתוב 'וכל עבד איש מקנת כסף' מיתור איש ממעטים שעבד שאין לרבו רשות עליו אינו בכלל עבד.
שפחת רבי אבא בר זוטרא נשבה לעכו"ם ופדה עכו"ם לשם אישות ושלחו בני העיר לרבי אבא בר זוטרא כדאי לשלוח לה שטר שחרור, ואמרו לו כן שהיו יכולים לפדותה אך לא היו רוצים לפדותה לשם עבדות, או שלא היו יכולים לפדותה אלא שבזה שיגלה לכל ששפחת ישראל הייתה תהא מזולזלת בעיניהם ויתנה לשם פדיון, ואע"פ שחביבה להם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהם היינו בצינעה.
דף ל"ח – ע"ב
'לעולם בהם תעבודו' לרבי ישמעאל אינו מצוה אלא רשות וצריך הפסוק להתיר אחד משאר אומות הבאה על הכנענית שהיא משבעה אומות שרשאי לקנות הבן לעבד, לר"ע מצוה היא והמשחרר עבדו עובר בעשה, ורבי אלעזר שחרר להשלים לעשרה שבמקום מצוה מותר, חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו רבה לשחררה שבמקום איסור היא, ולא הייתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין אבל שפחה שאפשר ליחדה לעבד שישמור אותה אין כופים שכתוב 'לעולם בהם תעבודו'.
משום שלשה דברים בעלי בתים יורדים מנכסיהם, שמוציאים עבדיהם לחירות, ובודקים שדותיהם בשבת מה הם צריכים, וקובעים סעודתם שבת בשעה שהחכם דורש.
שתי משפחות היו בירושלים שנעקרו – אחת קבעה סעודתם בשבת בשעה שהחכם דרש, ואחת קבע סעודתם בליל שבת במקום יום השבת וכבוד היום עדיף, או שקבעו סעודתם בערב שבת ונכנס לשבת שבע בלי תאוה.
המקדיש והמפקיר עבדו – יצא לחירות שגופו אינו קודש שאינו ראוי למזבח או לבדק הבית, ולא נתכוון להקדישו לדמיו שאם כן היה לו לומר דמי עלי, ולא נתכוון אלא שיהא עם קדוש והיינו ישראל גמור, ואחד זה ואחד זה צריך גט שחרור, לרב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות אבל מקדיש לא יצא לחירות ששמא נתכווין להקדישו לדמיו.
המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים – אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות שאין גופם קנוי להקדש שלא הקדישם אלא לדמיו, אלא מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות אם ירצו, לרבי אף העבד עצמו נותן לו דמי עצמו ויוצא אם ימצא אדם שיתן לו כסף על מנת שאין לרבו רשות בו, ולתנא זו המקדיש עבדו הקדישו לדמיו אף על פי שלא אמר שמקדישו לדמיו, ורבה שאמר בשם רב שאינו הקדש לדמיו שרב תנא הוא וחולק על תנא בברייתא.
'אך כל חרם אשר יחרים וכו' מאדם ובהמה' וכו' אדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים שאם הקדישם מקודשים לבדק בית, שאף רב מודה בהקדישן בפירוש לדמיו שהם מוקדשים לדמיו.
המקדיש עבדו, העבד עושה ואוכל ואין מעשה ידיו הקדש לר"מ שאין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה כיון שיודע שאין העבד ראוי להקרבה או לבדק הבית נתכוון לומר דמיו עלי ולא נתכוון להקדישו לדמיו, ולחכמים החולקים על רב נתכוון להקדישו לדמיו.
***************
שבת קודש ה׳ תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף ל״ט
דף ל"ט – ע"א
המקדיש עבדו לת"ק אין מועלים בו לרבן שמעון בן גמליאל מועלים בו, ששניהם סוברים המקדיש עבדו קדוש, ועבדים דינם כקרקע שאין בהם מעילה, ונחלקו אם מועלים בשיער העומד להיגזז, שלת"ק אינו כגזוז ולרשב"ג כגזוז ודינו כמטלטלים שמועלים בו.
עשר גפנים טעונות העומדות להיבצר מסרתי לך לשמור בקרקעי והתובע אומר שלא היו אלא חמש לרבי מאיר חייב שבועת מודה במקצת שאף שלא נשבעים על הקרקעות דינו כמטלטלים שעומד לבצור וכבצורות דמיין, לחכמים אינו נשבע שאינם כבצורות דמיין, ודווקא בענבים שכל זמן שאין בוצרים אותם נחלשים אבל שיער אפשר שר"מ מודה שאינו כגזוז שהרי כל זמן שאין גוזזים אותו נשתבח.
גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים קנו עצמם בני חורין ואינם צריכים גט שחרור גם לסוברים שהמפקיר עבדו צריך שטר שחרור להתיר בבת חורין, שאין הפקר שלאחר מיתה דומה להפקר מחיים שלומדים גט שחרור מגט אשה בגזירה שווה ומה אשתו מחיים אין לה תקנה בלי גט אף עבד, אבל לאחר מיתה כשם שאשתו מותרת בלי גט כך העבד, ודווקא עבדיו של גר אבל עבדו של ישראל שמת לא זכו בעצמם אע"פ שישראל שמת אשתו מותרת בלי גט שנאמר 'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה', ואם הפקיר עבדו ומת לעולא אין צריך גט כיון שאין בניו יורשים, ולאמימר אותו עבד אין לו תקנה (ועיין דף מ').
גר שמת שעבדיו יוצאים לחירות לת"ק בין גדולים בין קטנים זכו בעצמם, לאבא שאול גדולים קנו עצמם ולא קטנים, לרבי יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול, ולרבי יוחנן אין הלכה כמותו.
דף ל"ט – ע"ב
פדיון כסף בעבד כנעני לרבי מהני להתיר איסורו שהוקש פדיון כסף לשטר שנאמר 'והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה' ולכן אם הפקירו ששוב אין בו זכות ממון אי אפשר להתיר איסורו אלא בשטר, לר' שמעון בשם רבי עקיבא שטר גומר בה אבל כסף אינו מוציא אלא מידי שעבוד ולא מידי איסור שפחה שכתוב בסוף הפסוק 'כי לא חופשה' ולא כתוב כי לא נפדתה שהפקעת האיסור תלוי בשטר, ולא בפדיון כסף, ונחלקו אמוראים אם הלכה כר' שמעון.
שכיב מרע שזרק כובעו לשפחתו ואמר לה קני אותו וקני נפשך ואמר רב נחמן שלא עשה כלום, שרצה להקנותה לעצמה בקניין חליפין וקיימא לן שצריך כליו של קונה ולא של מקנה.
***************
יום ראשון ו׳ תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף מ׳
דף מ' – ע"א
עבד שרבו השיאו אשה הוא הוכחה שהוציאו לחירות, שאם לא שחררו לא היה מניחו לעבור על איסור ולישא בת חורין.
הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי הוא הוכחה ששחררה מקודם, ואם אמר צאי בה והתקדשי בו לרבי מאיר יש בלשון זה לשון שחרור שמשמעותו הוא שראויה את להתקדש לי בו והתקדשי בו, ולרבנן אין בלשון הזה לשון שחרור ואינה מקודשת.
לווה הימנו רבו או שעשאו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפניו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפניו אין זה הוכחה שהוציאו רבו לחירות, אבל כשרבו הניחו תפילין הוא הוכחה שהוציאו לחירות, שאין דרך עבד להניח תפילין שחייב במצות כאשה ואשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא היא שהלילה אינו זמן תפילין.
מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי לרב דימי בשם רבי יוחנן אין כופים אותם כיון שלא ישתעבדו בה אינו לשון שחרור או לשון הפקר אלא שלא יטריחוה בעבודתה אבל וולדותיה עבדים אבל אם אמר פלונית שפחתי קורת רוח עשה לי יעשה לה קורת רוח כופים את היורשים ועושים לה קורת רוח שמצוה לקיים דברי המת, ואם אין רוחה נתקררה בלי שחרור ישחררו.
המפקיר עבדו ללישנא קמא בדעת אמימר העבד אין לו תקנה אפילו בשטר ואסור בבת חורין ובשפחה (לתוס' מותר בשפחה). שהרי גופו אינו קנוי לרבו ואין רבו יכול להתיר האיסור שיש על העבד, ללישנא בתרא יש לו תקנה בשטר אבל אם הפקירו ומת אין לו תקנה שאין היורשים זוכים אותו שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון.
המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחירות, לרבינא רבו הראשון כותב לו גט שחרור להתיר האיסור אע"פ שאין לו בעבד זכות ממון, וכמו שמוכח מדינו של רב דימי בשם רבי יוחנן לעיל שאם אמר בשעת מיתתו לשון הפקר היו כופים היורשים ליתן שטר שחרור אע"פ שאין להם בעבד זכות ממון, והוא הדין כשמכרו לעכו"ם, והלכה כרבינא ולא כאמימר שאמר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה.
עבד של שני שותפים ששחרר אחד מהם חלקו, והשני הקנה את חלקו לבנו הקטן כדי שלא יחייבו בית דין לשחרר גם חלקו וכדין שחצי עבד חצי בן חורין, וקטן לאו בר כפייה הוא, ורב פפא אמר שכאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו ומעמידים לו אפוטרופוס לעיין בתקנתו ולשום העבד בדמים מעולים כמה הוא שווה בשוק, והעבד נותן לקטן מעט מעות כדי שירצה לשחררו והעבד כותב לו שטר על חצי דמיו שקטן יש לו קירוב דעת למעות ואין בית דין צריך לכופו לשחררו, והקטן כותב לו שטר שחרור שהפעוטות ממכרם ממכר (לרבינו שמואל אין הקטן יכול לשחרר ולהתיר האיסור אלא ב"ד הפקירוהו להאפוטרופוס לכתוב לו שטר שחרור ולר"ת מעיקר הדין יכול האפוטרופוס לכתוב לו שטר שחרור).
דף מ' – ע"ב
המוסר שטר לעבדו שכתוב בו עשיתי פלוני עבדי בן חורין או עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין, אבל אם כתב אעשנו בן חורין לרבי קנה שמשמעותו הוא אעשנו בן חורין בשטר שחרור זה, לחכמים לא קנה שאינו אלא לשון הבטחה לאחר זמן.
המוסר שטר שכתוב בו נתתי שדה פלונית לפלוני או נתונה לפלוני או הרי היא שלו קנה אבל אם כתב אתננה לפלוני לרבי מאיר קנה לחכמים לא קנה.
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני, או נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חוששים שמא זיכה לו על ידי אחר (ולא חוששים מספק אלא ודאי הוא), כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בעל דין של המקבל כמאה עדים דמי ויכול הנותן לחזור בו, והנותן אוכל פירות השדה, ואם מת ובנו הוא שאומר לא נתן שדה זו לאבא משלשים הפירות ביד שליש ששמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע.
עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף, עכו"ם שהלווה את ישראל ושעבד לו חמץ ועבר עליו הפסח, עשה עבדו אפותיקי ושחרר מפקיעים מידי שעבוד (וכן פרסו אצטלא משועבדת על מת, או עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו).
***************