לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ג' סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף ל"ד

דף ל"ד ע"א 

טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה – לריש לקיש לוקה, שנאמר בכל קודש לא תגע, אפילו לפני זריקה. ולרבי יוחנן אינו לוקה, שאזהרתו נלמדת מ'טומאתו' האמורה לאחר זריקה.

ומחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר – לאביי דברי הכל לוקה, שהרי 'והבשר' מרבה אפילו עצים ולבונה שאינם בני אכילה, ובשר שלפני זריקה לא גרע מהם. ולרבא דברי הכל אינו לוקה, שכל שאין קורים בו 'וטומאתו עליו ונכרתה' (שעולה על בשר לאחר זריקה), אין קורים בו 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל'. ועצים ולבונה לא נתרבו אלא לאחר שקדשו בכלי וכדין כל שאין לו מתירים שנעשה כמי שקרבו כל מתיריו משקדש בכלי.

המעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח – למסקנת הגמרא לדברי הכל אינו לוקה, שנאמר 'טהורה' ומשמע שטמאה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ואין לוקים עליו.

המעלה אברי חיה על המזבח – לרבי יוחנן עובר בעשה, שנאמר 'בהמה' אבל חיה לא. ולריש לקיש אינו עובר בלא כלום, שלא נאמר בהמה אלא למצוה. ונדחו דברי ריש לקיש מברייתא.

אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה – תלמוד לומר 'בקר וצאן' ולא חיה. יכול לא יביא ואם הביא כשר, כתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חטים והביא חטים ושעורים, תלמוד לומר (פעם שנית) 'בקר וצאן' ולא חיה, וכתלמיד שאמר לו רבו אל תביא לי אלא חיטים, והביא לו חיטים ושעורים.

דף ל"ד ע"ב 

ריש לקיש שאל מרבי יוחנן אם פסול שקיבל עושה שיריים לדם שבצוואר – והשיב לו שאין זריקה פסולה עושה את השאר שיריים, חוץ מזריקה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצה לפיגולו. ולרב זביד שאלו אם כוס פסול (כגון שיצא) עושה שיריים שלא יוכל לחזור ולקבל מדם הצוואר, ופשט לו שאם פסול עושה שיריים גם כוס פסול עושה, ואם פסול אינו עושה שיריים גם כוס פסול אינו עושה.

חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מכל אחת – כולם נשפכים ליסוד, שנאמר 'ואת כל דמה ישפוך'. ואם נתן ארבע מתנות מכוס אחד, לחכמים הוא נשפך ליסוד ושאר כוסות נשפכים לאמה, שנאמר 'ואת דמו ישפוך'. ולרבי אלעזר ברבי שמעון כולם נעשים שיריים ונשפכים ליסוד, ו'את דמו ישפך' בא למעט שיריים שבצואר בהמה.

מה ששנינו שאם קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, וכן אם נתן בשמאל יחזיר לימין, וכן אם נתן בכלי חול יחזיר לכלי שרת, ולא נפסל משום דחוי – לרבא חנן המצרי היא שאינו פוסל משום דחוי, ולרב אשי כל שבידו לתקן על ידי חזרה, אין בו משום דחוי.

לשיטת חנן המצרי אפילו דם שעיר הנעשה בפנים בכוס, ומת המשתלח – לא נדחה הדם, אלא מביא שעיר אחר ומזווג לו וכשר הדם למתנותיו. ולרבי יהודה אם נשפך הדם ימות המשתלח, ואם מת המשתלה ישפך הדם, דאית ליה דחויין. ואע"פ כן אינו סובר משום דיחוי כשבידו לתקן (כדברי רב אשי), שלשיטתו ממלא כוס אחד מדם תערובת של פסחים וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ולא נפסל משום דיחוי.

*************

יום שישי ד' סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף ל"ה

דף ל"ה ע"א 

לרבי יהודה היה ממלא כוס אחד מדם התערובת של פסחים, וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד – שאם נשפך דמו של אחד מהם לאחר שנתקבל בכלי, כוס זה מכשירו. ומסתמא התקבל בכלי שכהנים זריזים הם. ואע"פ שדם התמצית מעורב בו, רבי יהודה לשיטתו שאין דם מבטל דם.

רבי יהודה הביא ראיה לדבריו ממה שפוקקין העזרה – ולחכמים שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם. והדם אינו חוצץ כשהוא לח. ולא היו עושים כן אלא בשעת הולכת עצים למערכה שאינה עבודה, אבל בשעת עבודה הלכו על האצטבא שלא יתלכלכו בגדיהם ותיפסל העבודה משום בגדים מטושטשים, ולהרים אי אפשר שצריך כמדתו.

דם התמצית – לת"ק באזהרה, ולרבי יהודה בכרת. ומודה רבי יהודה לענין כפרה שאינו מכפר, שנאמר 'כי הדם הוא בנפש יכפר', דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם ולא דם שאין הנפש יוצאה בו.

הדם והדיו והדבש והחלב – יבישין חוצצין, לחין אין חוצצין.

הולכת אברים לכבש עבודה היא – שנאמר 'והקריב הכהן את הכל' זו הולכת אברים לכבש. אבל הולכת עצים למערכה אינה עבודה.

השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר – לת"ק כשר ולרבי אליעזר פסול. לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית, כשר. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב ומן הקיפה ומן האלל ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרנים ומן הטלפים חוץ לזמנו וחוץ למקומו, כשר. ואין חייבין על כל אלו משום פיגול ונותר וטמא. השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל, שאין זה גוף הזבח. המולק את התורין לאכול ביציהן בחוץ, לא פיגל. חלב מוקדשין וביצי תורים, אין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא.

לדברי רבי אלעזר פיגל בזבח נתפגל השליל – פיגל בשליל, לא נתפגל הזבח. פיגל באלל של עוף שראוי לאכילה, נתפגלה מוראה, פיגל במוראה לא נתפגל אלל. שהמוראה אינה ראויה לאכילה לפיכך מחשבה שלה אינה מפגלת, ומ"מ אם נתפגל העוף חייב על אכילת המוראה שמקצת בני אדם אוכלים אותה.

חישב להקטיר אימורין של פרים הנשרפין חוץ לזמנן – נתפגלו פרים. חישב על מנת לאכול את הפרים חוץ לזמנן, לא נתפגלו אימורים (וגם פרים עצמן).

דף ל"ה ע"ב 

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים – מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו, הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה. וכולם מועלים בהם עד שיתיך את הבשר. ואין מכאן ראיה שמחשבת לינה פוסלת בבשר כמו שלינה פוסלת בה, שהכוונה על לינת האימורים.

ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין – צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור והרוטב והקיפה והאלל (של בהמה) והמוראה (של עוף), והעצמות והגידין והקרנים והטלפים והשליל והשיליא וחלב המוקדשין וביצי תורין. ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והמעלה מהן בחוץ פטור. ואין מתפגלין מחמת עצמן, אבל מחמת הזבח המוראה והשליל מתפגל לדברי רבי אלעזר.

בעלי מומין – לת"ק אם עלו על המזבח ירדו, ולרבי עקיבא לא ירדו. לרבי יוחנן לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירים בעופות, והוא שקדם הקדישן את מומן. אבל אם קדם מומן להקדישן הואיל ולא נראו למזבח מעולם, ירדו. ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה שתרד, שכאילו קדם מומה להקדישה.

מה שאמרו בברייתא שהמעלה משליל בחוץ פטור – ומשמע שמאימן חייב, צריך לפרש מאימורי השליל, הא מאימורי אימן חייב, ובשלמים או חטאת שבאות נקיבה. אבל לא יתכן לפרש מבשרן, שהיה משמע שאם העלה מבשר אמן בחוץ חייב, ועולה נקיבה שעלתה תרד גם לרבי עקיבא.

*************