לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ג' כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף צ"ג

דף צ"ג ע"א 

מה ששנינו במשנה שהיורש סומך על קרבן אביו ומימר בו – היינו כר' יהודה, שדורש 'קרבנו' האמור לענין סמיכה – ולא קרבן אביו, ומה סוף הקדש יורש אינו סומך אף תחילת הקדש יורש אינו מימר. אבל לחכמים יורש סומך יורש מימר, שריבוי 'המר ימיר' לרבות היורש, ומה תחילת הקדש יורש מימר אף סוף הקדש יורש סומך.

ג' 'קרבנו' האמורים בשלמים (שנאמר בהם סמיכה) – לחכמים: א. למעט קרבן גוי מסמיכה. ב. קרבנו ולא קרבן חבירו. ג. לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. לר' יהודה: ללשון א' – אינו מרבה כל בעלי קרבן לסמיכה, ומיותר הג' למעט יורש כנ"ל. ב. ממעט עובד כוכבים וחבירו מפסוק אחד, וכך מיותר הג' למעט יורש.

ר' יהודה דורש מ'המר ימיר' – לרבות האשה, לפי שכל הענין מדבר בלשון זכר, וחכמים דרשו זאת מ'ואם', ור' יהודה אינו דורש יתור הו'.

דף צ"ג ע"ב 

חרש שוטה וקטן אינם סומכים – שאינם בני דעה.

גוי אינו סומך – שנאמר 'בני ישראל' ולא גויים.

סומא אינו סומך – י"א שלמדים סמיכה מסמיכת זקני עדה, והם אינם סומים. וי"א שלמדים מעולת ראייה, ולא רצו ללמוד מזקני עדה – דנין יחיד מיחיד ולא יחיד מציבור. והלומד מזקני עדה לא למד מעולת ראייה – שאין כתובה בה סמיכה אלא נלמדת מעולת נדבה, שנאמר בעולת חובה 'ויקרב את העולה ויעשה כמשפט' – כמשפט עולת נדבה שטעונה סמיכה.

נאמר בסמיכה 'ידו' – ולא יד עבדו, 'ידו' – ולא יד שלוחו, 'ידו' – ולא יד אשתו. ונצרכו שלשתם: אילו נאמר רק אחד היינו ממעטים רק עבד שאינו בר מצות, אבל שליח דבר מצוה שלוחו של אדם כמותו, ואילו נאמר שתיהם לא היינו ממעטים אשתו שהיא כגופו.

'וסמך… ונרצה' – וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם כאמור 'כי הדם הוא בנפש יכפר', אלא ללמד שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה (שלא סמך) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר. וכמו כן דרשו לגבי תנופה מהאמור 'לתנופה… לכפר'.

נאמר בסמיכה כמה פעמים 'ראש' ללמד שסומך בידיו על הראש – ולא ידו על הצואר, ולא ידו על הגב, ולא ידו על החזה, ונצרכו כולם – שאם היה נאמר רק פעם אחת היינו ממעטים צואר שאינו בגובה ראשו אבל גבו שהוא בגובה ראשו כשר, ואם נאמר שתי אלו היינו משום שלא התרבו לתנופה אבל חזה שהתרבה לתנופה כשר.

סמיכה על ראשו – ולא על הצדדים.

חציצה בין ידיו לראש הקרבן – פוסלת בסמיכה.

'וסמך אהרן את שתי ידו' – כתיב 'ידו' וכתיב 'שתי' זה בנה אב כל מקום שנאמר 'ידו' הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. אך הלימוד הוא דווקא לסמיכת בהמה, שאם הוא בנין אב לכל מקום למה נאמר 'ידיו' בכ"ד מקומות בתורה, ואף בסמיכה (על אדם) נאמר 'ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו'.

במקום שסומכין שוחטין – משום שתיכף לסמיכה שחיטה.

*************

יום שני ד' כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף צ"ד

דף צ"ד ע"א 

חומר בסמיכה מבתנופה – שאחד מניף לכל השותפים משא"כ בסמיכה. חומר בתנופה – שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור בחיים ובשחוטים ובדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, מה שא"כ בסמיכה.

נאמר בסמיכה 'קרבנו' – שאם יש כמה שותפים כולם צריכים לסמוך, שלא נלמד בק"ו מתנופה שנתרבתה בשחוטין נתמעטה בשותפים כ"ש סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין.

שותפים אינם בתנופה – ואין ללמוד בק"ו מסמיכה שלא נתרבתה בשחוטין ונתרבתה בשותפים כ"ש תנופה שנתרבתה בשחוטין – משום שאי אפשר, שאם יסמכו יחדיו – הוי חציצה, יניפו זה אחר זה – 'תנופה' אמר רחמנא ולא 'תנופות'.

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר התמיד – עולה בכבש והסגן בימינו, הגיע למחצית הכבש אחז סגן בימינו והעלהו, והושיט לו הכהן המוליך האברים ראשון הראש והרגל, סומך עליהם הכהן גדול וזורקן, הושיט הכהן המוליך השני למוליך הראשון שתי ידים, נותנו לכהן גדול סומך עליהם וזורקן, נשמט השני והלך לו, וכך היו מושיטין לו שאר כל האברים, ואם רוצה הכהן גדול – הוא סומך ואחרים זורקים. ואף ששנינו שאין סמיכה בשחוטים – שם אינה אלא משום כבודו דכהן גדול.

הדרן עלך שתי מדות

פרק אחד עשר – שתי הלחם

נאמר בלחם הפנים 'שני עשרונים יהיה החלה האחת' – מלמד שנילושות אחת אחת, 'יהיה' – אף שתי הלחם כך. 'ושמת אותם' – מלמד שאפייתם שתים שתים, 'אותם' – ולא שתי הלחם (אלא נאפות אחת אחת). ואף שכבר דרשו מ'אותם' שיעשה בדפוס – מכך שלא נאמר 'ושמתם' דורשים שניהם.

'ושמת אותם' – בדפוס. שלשה דפוסים הם: נותן הבצק לדפוס, וכמין דפוס היה לה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל, ואין מחזיר לדפוס ראשון – כיון שנאפית התנפחה.

דף צ"ד ע"ב 

צורת לחם הפנים: לר' חנינא: כתיבה פרוצה, לר' יוחנן אמר: כספינה רוקדת.

הנחת בזיכי הלבונה – לסובר כתיבה פרוצה היו בתוך הלחם העליון, וגם לסובר כמין ספינה רוקדת עשו להם מקום ישר קודם האפייה להנחתם.

קני השולחן – לסובר כתיבה פרוצה היה הלחם מונח עליהם, לסובר כספינה רוקדת עשה להם מורשא (שהדביקו ללחם מעט בצק בחודו).

סניפים לסמיכת דפנות הלחם – לסובר כספינה רוקדת עיגלו את הסניפים בתחתיתם שיחזיקו הלחם. ואף לסובר כתיבה פרוצה הוצרכו הסניפים, שמחמת כובד הלחמים העליונים עלולים להישבר הלחמים התחתונים.

עמידת הסניפים: לסובר כתיבה פרוצה – עמדו על הארץ. לסובר כספינה רוקדת היו על השולחן, שהיה הלחם מעמיד הסניפים, והסניפים מעמידים הלחם. ושנינו בברייתא כשיטתו: ארבעה סניפין של זהב היו שם מפוצלין מראשיהן כמין דקרנין היו, שסומכין בהן את הלחם שהוא דומה כמין ספינה רוקדת.

שנינו בברייתא שהיה דפוס לחם הפנים בתנור כמין כוורת, ודומה כמין טבלא מרובעת – ולסובר שהיה כספינה רוקדת יש לומר 'ופיה דומה כמין טבלא מרובעת'.

*************