לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ה' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ה

דף ע"ה ע"א 

לר"י הגלילי בן ט' חי שנמצא בשחוטה מטמא טומאת אוכלים וצריך הכשר – ואם עבר בנהר הוכשר, הלך לבית הקברות נטמא. ולרבי יוחנן צריך לפרשה כשלא היה לאמו דם בבית השחיטה, ולא כרבי שמעון הסובר שהשחיטה מכשרת. ולשיטת חכמים אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי.

דגים – לבית שמאי מקבלין טומאה משיצודו, שמכיון שאין טעונים שחיטה הם כמתים. ולבית הלל משימותו. ולרבי עקיבא משעה שאין יכולין לחיות, כגון שהוא מפרפר ויבש בו כסלע בין סנפיריו.

לרבי יוחנן בית שמאי ור"י הגלילי אמרו דבר אחד – שדבר חי שאין טעון שחיטה מקבל טומאה.

נולדו בדגים סימני טרפה – נסתפקו בגמרא (לשיטת רבי עקיבא) אם מקבלים טומאה גם למ"ד בהמה טריפה חיה, לפי שחיותם של הדגים קלושה, או שאין מקבלים טומאה גם למ"ד טריפה אינה חיה, לפי שהבהמה יש במינה שחיטה, אבל דגים שאין במינם שחיטה, אין טריפות שבהם חשוב כמיתה.

בהמה שהטילה נפל – ללשון ראשון: לרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה, שהאויר גורם להחשיבו כבהמה. ולריש לקיש חלבו כחלב חיה שאין בו איסור חלב (ואסור רק משום נבילה), שהחדשים (עם האויר) גורמים להחשיבו כבהמה.

ללשון שני: הטילה נפל לדברי הכל אינו כבהמה כיון שלא כלו חדשיו, וחלבו כחלב חיה. ונחלקו כשהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל, שלרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה, כיון שכלו חדשיו, אע"פ שלא יצא לאויר (ורק כשנשחטה אמו הותר חלבו לרבי יהודה), ולריש לקיש חדשים ואויר גרמו, וכיון שלא יצא לאויר חלבו כחלב חיה.

חלב שליל של שלמים אינו קרב – שנאמר 'חלב ושתי הכליות' באשם והוא מיותר, ללמד מה חלב ושתי כליות באשם מוצא מכלל שליל, שאין אשם בא נקיבה, כך גם חלב ושתי כליות בשלמים מוצא מכלל שליל. לריש לקיש למדנו מכאן שאינו נחשב כבהמה ולכך אין חלבו קרב, ולרבי יוחנן אע"פ שחשוב כבהמה אינו קרב כדין מחוסר זמן.

השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי – לדברי האוסר בן תשעה חי בכשרה עד שישחטנו, מתיר את זה באכילה, ששחיטתו מטהרתו. ולדברי המתיר בכשירה בלא שחיטה – לרבי אמי אוסר, ששחיטת עצמו אינו מועיל לו, וע"י שחיטת אמו נעשה כאחד מאבריה שהיא טריפה. ולרבא מותר בשחיטת עצמו, שארבע סימנין הכשירה בו תורה.

דף ע"ה ע"ב 

השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי – טעון שחיטה וחייב בזרוע והלחיים והקבה. ולרב חסדא אם מת טהור מלטמא במשא, שארבעה סימנין הכשירה בו תורה, ואם לא נשחט בעצמו יצא מכלל נבילה בשחיטת אמו. ולרבי חייא אם מצאו מת טהור ע"י שחיטת אמו מלטמא במשא, אבל אם היה חי ומת אחר כך, אפשר שמטמא כנבילה.

בן ט' חי שנמצא במעי אמו לאחר שחיטה – לת"ק אם הפריס על גבי קרקע, טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ולר"ש שזורי אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו.

לדברי האומר חוששין לזרע האב – בן פקועה הבא על בהמה פשוטה הולד אין לו תקנה, שהוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו, שהסימן השני שחוט ועומד שאין שחיטה נוהגת בו, ובהמה אינה מתכשרת בסימן אחד. ואין לצרף סימן שני לסימן ראשון שאין לך שהיה גדולה מזו.

ללשון ראשון: הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר בלא שחיטה – אפילו אם הפריס על גבי קרקע, כי 'מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי'. וללשון שני אין היתר אלא בקלוט בן קלוטה בן פקועה, כי 'תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי'.

לר' חנינא הלכה כר"ש שזורי שבן פקועה מותר בלא שחיטה אפילו במהלך על רגליו, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי במשנתנו הלכה כמותו. ולרבי יונתן הלכה כר"ש שזורי רק במסוכן, ובתרומת מעשר של דמאי.

לזעירי בשם ר' חנינא ר"ש שזורי מתיר בבן פקועה בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, ולר' יוחנן הוא מותר ובנו אסור.

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אע"פ שלא אמר תנו – חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא. ולר"ש שזורי אף המסוכן, והלכה כמותו.

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה – לר"ש שזורי סומך על ע"ה שאומר שכבר עישר אף בחול, ואוכלו על פיו, הואיל ואין כאן תקנה שהרי הן מדומעין, שאין תרומה עולה אלא באחד ומאה, וכאן אין אלא מאה. והלכה כמותו.

*************

יום שני ו' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ו

דף ע"ו ע"א 

בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה – כשרה. נחתכו מן הארכובה ולמעלה, או שניטל צומת הגידין – טריפה.

נשבר עצם רגלה – אם רוב הבשר קיים השחיטה מתירתה, ואם לאו אין השחיטה מתירתה.

'ארכובה' ששנינו – לרב יהודה: תחתונה הנמכרת עם הראש, ו'למעלה' ו'למטה' היינו סמוך לה מיד. לעולא: עליונה – שכנגדו בגמל ניכר. והקשה לרב יהודה: לדבריך מיותר מה ששנינו שאם 'ניטל צומת הגידין' טריפה. ויישב רב יהודה: מה ששנינו ברישא שלמעלה מן הארכובה טריפה היינו באופן שרק העצם נשברה בלא צומת הגידים (שנשארו בשלימותם). ושב עולא ופרכו: והלא שנינו ברישא 'נחתכו רגליה' והיינו שגם גידיה נחתכו. (ואחר שיצא עולא אמר ר' יהודה שהיה יכול להשיב שמה ששנינו 'למעלה מן הארכובה' היינו למעלה מצומת הגידין. וחזר ואמר שגם על זה היה יכול עולא להפריכו – הרי שנינו 'מן הארכובה ולמעלה' ומשמע בסמוך מיד).

לרב פפא בדעת רב יהודה: היינו ארכובה עליונה הניכרת בגמל, אך כך פירוש המשנה: 'למטה  מן הארכובה כשרה' – היינו למטה מהארכובה ומצומת הגידין. 'למעלה מן הארכובה טריפה' – היינו למעלה מהארכובה ומצומת הגידין, וכן שניטל צומת הגידין טריפה. (אמנם אם נחתכה בעצם האמצעית למעלה מצומת הגידין כשרה).

לעולא ולשיטת רב פפא בדעת רב יהודה נמצא – חותכה בצומת הגידין נטרפת, חותכה למעלה מכך כל שהיא למטה מהארכובה היא כשרה, ואין לתמוה על כך מפני שאין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה.

צומת הגידין: לרבה אמר רב אשי – הגידין שמהעצם ולחוץ. לרבה בר רב הונא אמר רב אשי – הגידים שמהעצם ולפנים. לרב אסי – הגידין שלמעלה מהערקומא, והוא המקום שבו פותחים הקצבים את הרגל להפריד בין הבשר והעצם. ותלמיד אחד ישב לפני ר' אבא ואמר שאף אם נחתכו הגידים שכנגד הערקום היא טריפה, ואמר ר' אבא שלא ישמעו לו, אלא כרב אסי.

לרב יהודה אמר שמואל: צומת הגידים – היינו מקום שהגידין צומתים. וגבול צומת הגידין למעלה – עד מקום שמתפשטים לתוך הבשר. והיינו רוחב ד' אצבעות בשור. ובבהמה דקה הסימנים לכך – במקום שבולטים ולא מובלעים בבשר. והם קשים. והם עבים. והם לבנים. ולרב אשי כל זמן ששקופים אף שאין לבנים לגמרי עדיין הם בכלל צומת הגידים.

דף ע"ו ע"ב 

שלש חוטים יש בצומת הגידים של בהמה, א' עבה וב' דקים – לאמימר: נפסק העבה טריפה – משום שנחסר רוב בנין, נפסקו ב' הדקים טריפה – שנחסר רוב מנין. למר בר רב אשי: בשני האופנים כשרה – שאם נפסק העבה הרי נותר רוב מנין, ואם נפסקו ב' הדקים הרי נותר רוב בנין. לרב יהודה ללשון א': לרב – אם נפסק רוב אחד מהם טריפה. ושמואל חלק שהרי נשארו ב' שלמים (ודלא כרבנאי משמו). ללשון ב': לרב – אם נפסק רוב כל אחד מג' החוטים טריפה. ושמואל חלק שהרי שליש כל אחד קיים (וכרבנאי). לרבנאי בשם שמואל: אפילו לא נשתייר מכל חוט אלא כחוט הסרבל כשרה.

בצומת הגידים של עופות יש שש עשרה חוטים – ואם נחתך אחד מהם טרפה. ומעשה שבדק רב אשי עוף ולא מצא רק ט"ו חוטים, אך היה אחד משונה מחבירו בעוביו, ניפצו ונמצא שהוא  שתיים והכשירו.

נשבר העצם ורוב הבשר קיים השחיטה מתירתה – לרב: נשבר למעלה מהארכובה – אם רוב הבשר קיים בין הבהמה ובין הרגל מותרים, ואם אינו קיים שניהם אסורים. נשבר למטה מהארכובה – אם רוב הבשר קיים שניהם מותרים, ואם אינו קיים – אבר אסור ובהמה מותרת. לשמואל: בין למעלה מהארכובה ובין למטה – אם רוב הבשר קיים שניהם מותרים, ואם אינו קיים – אבר אסור ובהמה מותרת.

רב נחמן הקשה לשמואל: יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה והיא עצמה מותרת.

שלחו מארץ ישראל: הלכה כרב, שוב שלחו שהלכה כשמואל, ושוב שלחו שהלכה כרב, והוסיפו שאבר עצמו מטמא במשא.

שנינו בברייתא: חכמים הוכיחו ששחיטת האם מטהרת יד עובר היוצאת מכך ששחיטת טריפה מטהרתה מטומאה. והשיב ר' מאיר: לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה, תטהר את העובר דבר שאינו גופה. והקשה מכך רב חסדא על מה ששלחו מארץ ישראל שהאבר המדולדל מטמא במשא. אך לא הקשה מהמשנה ששנינו לגבי אבר ובשר המדולדל – נשחטה בהמה לר' מאיר הוכשרו בדמיה, ולר' שמעון לא הוכשרו – שאפשר לדחות שמדובר על בשר מדולדל, אך האבר מטמא בעצמו במשא.

שמואל חזר בו – והורה כרב.

נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו מותר, אם לאו אסור – ונחלקו אם רוב עוביו או רוב הקיפו, ואמר רב פפא שלכך צריך רוב עוביו ורוב הקיפו.

צירוף חיפוי עור לבשר להכשיר עצם שנשברה – ללשון א' אמר עולא בשם ר' יוחנן: עור הרי הוא כבשר. ואמר לו רב נחמן: אמור – עור מצטרף לבשר (חצי עור וחצי בשר), שהרי שנינו 'עור ובשר'. והשיבו: אנו שונים 'עור או בשר'. ללשון ב': עור מצטרף לבשר. אמר לו רב נחמן: אמור עור משלים לבשר (כשהבשר רוב). השיבו: מעשה בגוזל שהיה עור מצטרף לבשר והכשירו ר' יוחנן. אמר לו: דווקא בגוזל הכשיר, שעורו רך ונחשב כבשר.

*************