לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"א אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ט

דף ל"ט ע"א 

אכל עשבים לרפואת מים הקבועים ולא נרפא המום – נסתפקו בגמרא אם למפרע הוא מום, ואם פדאו קודם שאכל ונהנה מדמי הפדיון מעל, או שהוא מום רק מכאן ולהבא, ולא מעל בפדיונו. ולא נפשט.

חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק, וכן שפתו, והיא שורה חיצונה של שפה, שניקבה שנפגמה שנסדקה – הרי זה מום ושוחטין עליו את הבכור.

ניקבו חוטמין זה לתוך זה – מבחוץ, שנקבו מחיצות החיצונות של חוטם והנקב נראה, הרי זה מום. מבפנים, שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום.

חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו, והפנימים שנעקרו – הרי זה מום. ואיזהו הפנימית, מן המתאימות (שינים גדולות, שאחת נראית כשנים) ולפנים, ותיומת עצמה כלפנים. ולרבי יהושע בן קפוצאי אפילו נעקרו הפנמיות אין שוחטין עליהם, אבל הוא פוסלה מן המזבח. ולרבי חנינא בן אנטיגנוס מן השיניים המתאימות ולפנים אין בודקין כלל, ואפילו אם נעקרו החוטין כנגד המתאימות עצמן אינו מום, לא לשחוט עליו ולא ליפסל מן המזבח.

מחוסר אבר – אין שוחטין עליו את הבכור, ואין פודין עליו את הקדשים, לפי שאינו מום שבגלוי.  ונסתפקו בגמרא אם הוא נפסל מעל גבי המזבח – לפי שנאמר 'תמים' יהיה לרצון, ולא מי שיש בו חסרון. או ש'יהיה' בא לרבות, מה בעל מום אינו אלא במומין שבגלוי, אף חסרון אינו אלא חסרון שבגלוי.

בברייתא אחת דרשו מ'ואת שתי הכליות' שבעל כוליא אחת או בעל שלש כוליות פסול, וי"א ש'יסירנה' בא לרבות בעל כוליא אחת. לרב חייא בר יוסף – הכל מודים שחסרון מבפנים שמו חסרון, ונחלקו אם יש בריה בכוליא אחת ולא נקרא חסרון, או אם אין בריה בכוליא אחת ונקרא חסרון. לרבי יוחנן – לדברי הכל אין בריה באחת, וחסרון מבפנים שמו חסרון, ואם נחסרה קודם קבלה פסולה, ואם נחסרה לאחר קבלה כשירה.

דף ל"ט ע"ב 

הצורם אזן הפר ואח"כ קיבל דמו – פסול, שנאמר 'ולקח מדם הפר', הפר שהיה כבר.

קרבן פסל צריך שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה – שנאמר 'שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם' ומנין שיהיה בן שנה גם בשעת קבלה והולכה והזייה, תלמוד לומר 'יהיה' שיהו כל הויותיו בן שנה. ששעות פוסלות בקדשים, ואפשר שבשעת שחיטה היה בן שנה, ובשעת קבלה או הולכה הוא בן שתי שנים.

'ומעוך וכתות ונתוק וכרות' – לרבי יהודה בין בגיד ובין בביצים הן מומין שבגלוי, במעוך וכתות לפי שהן מתכווצות, ונתוק וכרות לפי שהן תלויות. לרבי אליעזר בן יעקב כולן בגיד, אבל בביצים לא, שגם מתחילה הן לפעמים מתכווצות או תלויות. לרבי יוסי מעוך וכתות אף בביצים, שהרי אינם. נתוק וכרות בגיד ולא בביצים, לפי שישנם.

נפגם הזובן, [או] העריה של נקבה במוקדשין – הרי זה מום. ודווקא שנפגם הכיס, אבל אם ניטל, או שנפגם הזכרות, אינו מום. ומעשה שנטל זאב את הזובן וחזר לאיתנו.

נפגם הזנב מן העצם – הרי זה מום. אבל נפגם מן הפרק, מעלה ארוכה ואינו מום. היה ראש הזנב מפצל את העצם, שנקלף העור ונשאר העצם מגולה, או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע, הרי זה מום.

אצבע שאמרו חכמים – הוא אחד מארבעה בטפח של כל אדם. ונפקא מינה – י"א לענין ציצית (יבואר בסמוך). וי"א לענין שתי אמות (יבואר להלן מ.). וי"א לענין בשר שיש בין חוליא לחוליא כמלא אצבע שהוא מום.

כמה חוטין הוא נותן בציצית? לבית שמאי ארבעה, ולבית הלל שלשה. וכמה תהא משולשת? (י"מ כמה תהא תלויה מעל כנף הבגד, וי"מ כמה יהא בגדיל חוץ מן הענף) – לבית שמאי ארבעה אצבעות, ולבית הלל שלשה. ושלש שאמרו בית הלל, כל אצבע הוא אחד מארבע בטפח של כל אדם.

*************

יום שני כ"ב אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף מ'

דף מ' ע"א 

שני מקלות שאורכן אמה היו ביציע שעל שער המזרח הנקרא 'שושן הבירה' – אחת מונחת בקרן מזרחית צפונית, והיא היתה יתירה על אמה של משה חצי אצבע, והשניה מונחת על קרן מזרחית דרומית, והיא יתירה מן הראשונה חצי אצבע, ונמצאת יתירה על של משה באצבע. שכשהיו האומנין פוסקים עם הגזבר לעשות מלאכה כך וכך אמות, היו פוסקין על פי מדה הקטנה, ועושים במדת הגדולה, שלא יבואו לידי מעילה, שאם היו עושין באותה מדה שהתנו אפשר שיפחתו, שאי אפשר לצמצם. והטעם שהוצרכו לעשות שנים לבד מאותה של משה, הקטנה לכסף וזהב שמלאכת טורח היא, לכך התנו בשל משה, ומחזירין לאותה שגדולה הימנה חצי אצבע. והגדולה לבנין החומה, שהיו פוסקין בשל משה ומחזירין בזו שיתירה עליה אצבע.

אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, או שיש לו שתי כיסין וביצה אחת – לת"ק הרי זה מום. לר' ישמעאל אם יש לו שתי כיסים, בידוע שיש לו שתי ביצים ואינו מום. ואם אין לו אלא כיס אחד, כמי שאין לו אלא ביצה אחת והוא מום. ולרבי עקיבא אם יש לו שתי כיסים אין אומרים בידוע שיש לו שתי ביצים, אלא מושיבו על עכוזו וממעך, אם יש ביצה סופו לצאת, ואם לא יצאה הרי זה מום. מעשה שמיעך ולא יצא, נשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר רבי עקיבא, ואסר רבי יוחנן בן נורי.

בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא שלש, – הרי זה מום. ודווקא ביד, אבל חסר ויתר ברגל הוא גם טריפה, שכל יתר כנטול דמי.

רגליו קלוטות כשל חמור – הרי זה מום. ואין צריך שיהיו גם עגולות וגם אינן סדוקות, אלא מאחר שהן עגולות, אע"פ שהן סדוקות הרי זה מום.

השחול והכסול – הרי זה מום. איזהו שחול? שנשמטה יריכו. כסול, שרגלו אחד בתוך הכסל ורגלו אחד ע"ג הכסל. השרוע והקלוט – הרי זה מום. שרוע שנשתרבב לו יריכו, שאחת גדולה מחברתה. והקלוט, שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס.

נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר מחמת עצמו, שאין השבר נראה, אבל ניכר מחמת מלאכה, שהוא צולע בהילוכו – הרי זה מום. מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים.

ועוד שלשה מומין הוסיף אילא: א. שגלגל עינו עגול כשל אדם, והיינו בית מושב העין שאצל בהמה אינו רגיל להיות עגול כשל אדם. ב. פיו דומה כשל חזיר, וא"צ שיהא גם פיו עגול וגם ששפה ולחיים עליונות עודפות על התחתונות, אלא די בכך ששפה ולחיים עליונות עודפות על התחתונות. ג. שניטל רוב המדבר בלשונו (אותו קצת מן הלשון שאינו דבוק במלקוחיו). ואמרו לו חכמים לא שמענו אלא את אלו שהוזכרו למעלה, וב"ד של אחריהן אמרו שגם שלשה אלו הן מום.

המפלת מין בהמה וחיה ועוף בין טמאין בין טהורין – לרבי מאיר, אם זכר תשב לזכר (ז' ימי טומאה ול"ג ימי טהרה), ואם נקבה תשב לנקבה (י"ד ימי טומאה, וס"ו ימי טוהר). ואם אינו ידוע, תשב לזכר ולנקבה (לחומרא, י"ד ימי טומאה כנקיבה, וימי טוהר עד יום ארבעים כזכר). וטעמו, לפי שגלגל השחור שבעין של כל אלו עגול כשל אדם.

לת"ק אינו מום עד שינטל רוב הלשון. ולרבי יהודה גם אם ניטל רוב המדבר של לשונו הרי זה מום.

דף מ' ע"ב 

גם לחכמים החולקים על רבי אילא וסוברים שפיו דומה לחזיר אינו מום, היינו כששפתו עליונה עודפת על התחתונה, אבל כשהתחתונה עודפת על העליונה – הרי זה מום. ודווקא כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אבל אם אין בה עצם, אלא ששפתו התחתונה ארוכה ונקפלת על העליונה ועודפת עליה, אינו מום בבהמה. ובאדם גם אם אין בה עצם הרי זה מום, שנאמר 'איש איש מזרע אהרן', איש ששוה בזרעו של אהרן.

היתה אוזן הגדי כפולה, שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן – אם אין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הרי זה מום. ואם התנוכים מובדלים למעלה, אינו מום.

זנב הגדי שדומה לשל חזיר, שהוא עגול, אע"פ שעבה כשל בהמה – הרי זה מום.

היה פיו בלום (קצר) – אם מחמת הריווח, שאין לו ריוח כל כך בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים, אינו מום. ואם מחמת העצם, שהשפתים פתוחות יפה, אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן, הרי זה מום. וכן אם רגליו מבולמות (קצרות) – אם מחמת הריוח, שלא היה ריוח לעצמות ובשר של כפות הרגלים לגדול כדרכן, ומשום כך העצמות והבשר צרים באותה מדה, אינו מום. ואם מחמת העצם, שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא לחוץ, הרי זה מום.

טלה שהיה בזנבו שתי חוליות – הרי זה מום. היו לו שלש אינו מום. גדי שהיתה לו חוליא אחת – הרי זה מום, היו לו שתים אינו מום.

היתה יבלת בעיניו (בסמוך יבואר פרטי דין יבלת), ושנפגם עצם ידו ורגלו, ושנפסק עצמו של פיו, עינו אחת גדולה ואחת קטנה, כגון שהגדולה היא כשל עגל, או שהקטנה היא של אווז, אזנו אחד גדולה ואחד קטנה, והוא נראה לכל שזו גדולה מזו – הרי זה מום. אבל אם אינו ניכר אלא במדה – אין זה מום.

לרבי יהודה שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחבירתה – הרי זה מום. ולא הודו לו חכמים, אלא אפילו אינה לשניה אלא כפול, כשרה.

דין יבלת: יבלת שיש בה עצם – הוא מום מן התורה בין אם היא בגופה של בהמה ובין אם היא בעין. יבלת שאין בה עצם – בגוף הבהמה, אינה אלא תלתול בעלמא וכשר. ובאדם הוא פסול, לפי שאינו שוה לזרעו של אהרן. 

יבלת שאין בה עצם בעין – בשחור, מום גמור הוא, ושוחטין עליו את הבכור. בלבן של עין, אם יש בה שיער, אינו נשחט במקדש והיינו שנחשב מום ליפסל מן המזבח, אבל לא נשחט במדינה, שאינו מום לשחוט עליו. ואם אין בה שיער, אינה מום כלל.

*************