לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ה תמוז תשע"ט
מסכת תמורה דף ט'
דף ט' ע"א
ממירין מן הצאן על הבקר, ומן הבקר על הצאן, ומן הכבשים על העזים, ומן העזים על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים. מן התמימים על בעלי מומין, מן בעלי מומין על התמימים, שנאמר 'בהמה בבהמה'.
איזהו טוב ברע שעושה תמורה? בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן, אבל קדם מומו את הקדשו אינו עושה תמורה, שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב', שהיה יכול לומר 'או רע בו', למה נאמר 'בטוב' פעם שנית, ללמד שטוב מעיקרו עושה תמורה ולא רע מעיקרו.
הממיר טוב בטוב (תם בתם) לוקה – לאביי ק"ו הוא, מה טוב ברע שעושה לו מעלה לוקה, כ"ש טוב בטוב שהם שווים. ואין זה עונש מן הדין, שלא גרע טוב מרע. ולרבא נקרא עונש מן הדין, ולמדים מ'טוב' הראשון שהוא מיותר, שהיה די לומר 'ולא ימיר אותו ברע או רע בו'.
'לא יחליפנו' – בהמת הקדש של אחרים על חולין שלו, והיינו אם אמר בעל ההקדש שכל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר, שאל"כ אין יכול להמיר בשל חבירו. 'ולא ימיר אותו' – בהמת הקדש שלו על בהמת חולין שלו. והוצרכו שניהם, שאילו נאמר רק 'לא יחליפנו' הייתי אומר שרק אם אמר תצא זו ותכנס זו לוקה, ולא כשמכוין שיהיו שתי הבהמות קדושות.
לתנא קמא ממירין אחד בשנים, ושנים באחד, אחד במאה, ומאה באחד – שנאמר 'בהמה בבהמה' ומצינו בהמות שקרויה בהמה, שנאמר 'ובהמה רבה'. ולרבי שמעון אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש', מה הוא מיוחד אף היא מיוחדת. ועוד, שדווקא 'בהמה רבה' משמע בהמות, אבל 'בהמה' סתם משמע רק בהמה אחת.
לריש לקיש מודה רבי שמעון שממירין וחוזרין וממירין בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה שהקדיש ואפילו עד מאה – שקדושה ראשונה של הקדש להיכן הלכה, ורק בבת אחת אין ממירין בה יותר מאחד. ולרבי יוחנן כשם שאין ממירין שנים באחד, כך אין ממירין וחוזרין וממירין.
דף ט' ע"ב
רבי אבין נסתפק לדברי האומר אין ממירין וחוזרין וממירין, אם חוזרין וממירין בשני גופין וקדושה אחת (וכן בשתי קדושות וגוף אחד) או לא. ואיך יתכן שני גופין וקדושה אחת? כגון שהפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו, והומם וחללו על אחר, והמיר בזה האחר, ששתיהם מכח קדושה אחת של אשם, אבל שני גופין הם. (וכן שתי קדושות וגוף אחד, כגון שהפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו, ואבד הראשון, ונתכפר באשם אחר, ונמצא הראשון וניתק לעולה, ושוב חזר והמיר באותו גוף לאחר שיש בו קדושה אחרת של עולה).
ולצד שאין ממירין לפי שכבר המירו באותה קדושה (או באותו גוף) נסתפק רבי אבין אם חוזרין וממירין בשני גופין ושתי קדושות, או לא. וכגון שהפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו, והומם וחללו על אחר, ואבד הראשון, ונתכפר באשם אחר, ולאחר מכן נמצא הראשון וניתק לעולה, מהו שיחזור וימיר בו, כיון שקדושה אחרת היא, וגם גוף אחר הוא, או שאינו חוזר וממיר כיון שכבר המיר באשם ראשון. ולא נפשט.
ללשון שני נסתפק רב אבין תחילה אם חוזרין וממירין בשני גופין וקדושה אחת, ולצד שאין חוזרין וממירין, נסתפק אם חוזרין וממירין בשתי קדושות וגוף אחד, שבזה יותר מסתבר שחוזרין וממירין. ולא נפשט. (וללשון זה לא נסתפק בשני גופין ושתי קדושות, שבוודאי חוזרין וממירין).
הקדש ראשון מוסיף חומש, ואין הקדש שני מוסיף חומש. כגון שהומם הראשון וחיללו על אחר, והומם השני וחיללו, אינו מוסיף עליו חומש. וכן אם המיר בראשון, התמורה היא הקדש שני ואין מוסיפין עליו חומש. שנאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית', המקדיש ולא המתפיס.
ונסתפק רבי אבין: בשתי גופין וקדושה אחת אם מוסיף חומש בשני או לא (וכן בשתי קדושות וגוף אחד). ולצד שאינו מוסיף, נסתפק בשני גופין ושתי קדושות. ולא נפשט. וללשון שני נסתפק בשני גופין וקדושה אחת, ולצד שאינו מוסיף נסתפק בגוף אחד ושתי קדושות, אם אינו מוסיף לפי שקדושה אחרת היא, או שמוסיף לפי שהוא אותו הגוף. ולא נפשט.
*************
יום שני כ"ו תמוז תשע"ט
מסכת תמורה דף י'
דף י' ע"א
המפריש קרבן לכפרת חבירו והומם – המקדיש נקרא בעלים לענין שמוסיף חומש כשהוא פודיהו ולא המתכפר, שנאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו'. ולענין תמורה המתכפר עושה תמורה ולא המקדיש – שהרי בקרבן ציבור ושותפין אין עושין תמורה, ואילו מקדיש עושה תמורה הרי שייך תמורה בעשו שליח להקדיש.
הנזיר מתכפר בין משלו בין משל אחרים – שנאמר 'קרבנו לה' על נזרו' שהפריש משלו, 'מלבד אשר תשיג ידו' שהפרישו לו אחרים.
התורם משלו על של אחרים טובת הנאה של תורם – שנאמר 'את כל מעשר תבואתך ונתת', ומשמע מי שנוטל המעשר בידו ליתנו למי שירצה, ולא ביד חבירו שנתרם עליו.
אין ממירין אברין של חולין בעוברין של הקדש – שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו, אין הקדושה חלה על האבר. ולא עוברין של חולין באברים של הקדש – שאם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו, אין העובר קודש. ולא עוברין ואברים של חולין בשלימים של הקדש, ולא שלימים של חולין בעוברין ואברים של הקדש.
לרבי יוסי ממירין אברים בשלימים – שאם אמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורה תחת בהמת קודש זו, חלה תמורה על האבר, ופשטה קדושה בכל הבהמה וקרבה, שהרי המקדיש מתחילה אבר ואומר רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה. אבל אין ממירין שלימים של חולין באברים של הקדש.
דף י' ע"ב
לבר פדא אין קדושה חלה על עוברין – שאם הקדיש עובר במעי בהמה אינו קדוש ליקרב. ולרבי יוחנן קדושה חלה על עוברין. (ולמסקנא להלן יא. לדברי הכל בתם במעי תמימה קדושה חלה על העוברין).
הקדיש חטאת מעוברת וילדה – לרבי יוחנן שקדושה חלה על עוברין, אם רצה מתכפר בה, אם רצה מתכפר בוולדה, שהעובר קדוש אע"פ שנתכוין להקדיש את האם.
אמר זו תהא חטאת ועוברה עולה – לרבי יוחנן דבריו קיימין, שעובר אינו ירך אמו. וכן אם שייר את העובר, שאמר היא חטאת, וולדה חולין. ולבר פדא אין עובר חשוב להיות בפני עצמו, ואם שיירו לולד לקדושה אחרת אינו קדוש, אלא דינו כוולד חטאת. ואם אמר ולדה חולין לא אמר כלום.
כיצד מערימין על הבכור? המבכרת שהיתה מעוברת, אומר מה שבמעיה של זו עולה, ילדה זכר הרי זו עולה. ולסובר שאין קדושה לעוברין, אין דין זה אלא כשהקדיש את העובר בקדושת דמים, שיביא בדמיו עולה, שקדושת דמים מפקיע מן הבכורה.
כל קדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו – חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאים לחולין ליגזז וליעבד. אבל קודם שנפדו פטורים מבכורה, שקדושת דמים מפקיע מן הבכורה, ואסורים בעבודה, שקדושת דמים אוסרת בעבודה.
האומר מה שבמעיה של זו עולה – האם מותרת בגיזה, אבל אסורה בעבודה, משום כחוש עובר שבה. ולסובר שאין קדושה לעוברין, אין דין זה אלא כשהקדיש את העובר לדמי עולה, וקדושת דמים אוסרת בעבודה.
אין ממירין שלימין של חולין בעוברין, שנאמר 'בהמה בבהמה' ועובר אינה בהמה. ולסובר שאין קדושה לעוברין, נוהג דין זה בולדי קדשים, שכבר קדושים ועומדים. ואין עושין תמורה רק במעי אמן, אבל כשנולדו עושים תמורה לשיטת רבי יהודה שהולד עושה תמורה. (אבל לחכמים אין הולד עושה תמורה).
לרבי יהודה המקדיש אבר אחד של בהמה לא פשטה הקדש בכולה. ודוקא באבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל אם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. ודוקא בתחילת הקדש, אבל בתמורה, כגון שהמיר אברים של בהמת חולין בשלמים של הקדש, אין קדושת תמורה חלה על גוף הבהמה, אפילו באבר שהנשמה תלויה בו.
*************
