לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ג' אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף כ"א

דף כ"א ע"א 

גדייה שילדה שלש בנות, וכל בנותיה ילדו שלש שלש – כולן נכנסות לדיר להתעשר. והוא הדין אם ילדה אחת מהן שלש, והאחרות שתים, שיש כאן עשרה. אבל אם כל אחת ילדה שתים לא יתכן שתלד האם עוד שתים עמהם, כי גם לדברי הסובר שמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, יולדת וודאי אינה חוזרת ויולדת תוך שנתה.

ת"ק ורבי שמעון נחלקו כשטינפו הבנות ביום אחרון של ששה חדשים ללידתן. ונאמרו כמה דרכים במה נחלקו ובטעם מחלוקתם: א. לת"ק לא יתכן שיכנסו כולם לדיר להתעשר אלא כשילדו ביום אחרון של שנתן, שנותנים שלשים יום לטינוף, וה' חדשים של עיבור, ולרבי שמעון יכולה להתעבר בתוך שלשים יום של טינוף, ולכן אפשר שילדו גם קודם סוף שנתן. ב. לדברי הכל אינה מתעברת בתוך שלשים יום של טינוף, ולתנא קמא אינה יולדת למקוטעין וצריכה שלשים יום לטינוף וה' חדשים מלאים לעיבור, ולרבי שמעון יולדת למקוטעין, ואין צריכה ה' חדשים מלאים לעיבורן. ג. לדברי הכל אינה יולדת למקוטעין, ולתנא קמא אין אומרים מקצת היום ככולו וצריכה שלשים יום וחמשה חדשים מלאים, ואינה יולדת אלא ביום אחרון של שנתה, ולרבי שמעון מקצת היום ככולו. ד. לדברי הכל מקצת היום ככולו, אלא שתנא קמא מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר, ולכן אם היא הולד עדיין אינו בן שמונה ימים אינו נכנס עמהם לדיר להתעשר, ולרבי שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, ולכן אפילו אם נולד בסוף השנה ועדיין אינו בן שמונה ימים נכנס לדיר להתעשר.

דף כ"א ע"ב 

לרבי שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר – שלמדים העברה העברה בכור, מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו.

מעשר דומה לבכור – ששניהם אינם נפדין, וקדושים במומן קדושה גמורה, ואין תמורתן קריבה, ונאכלים במומן. מעשר דומה לקדשים – שנוהגין בפשוט, ואינם צריכין להיות זכרים, וצריכים להקדישם, ואינם ממתנות כהונה.

מהו טינוף? י"א שנעצר רחמה ונימוק העובר, וי"א שפולטת אבעבועות של דם. וצריך להראותו לרועה חכם לידע אם עובר היה ותיפטר מן הבכורה.

יצירת הוולד באשה ארבעים יום – ונתספק רב חסדא כמה ימים בבהמה.

אמוראים נחלקו בדין הלוקח מישראל בהמה ואינו יודע אם ביכרה: לרב – הנולד ראשון הוא בכור, שאם כבר ביכרה היה המוכר משתבח בה שאין צריך ליתן את וולדה לכהן. לשמואל – הוא בכור ספק, שמא היה המוכר סובר שקונה אותה לשחיטה. לרבי יוחנן – חולין וודאי הוא, שאם עדיין לא ביכרה היה המוכר מודיעו כדי שלא יעבור על איסור.

בארבעה פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט, צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט – ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאל אם היום נשחטה האם. ואף לרב ושמואל שאם אינו יודע אם ביכרה הרי זה בכור או ספק בכור, ואין תולין לומר שהמוכר היה מודיע לו כדי שלא יעבור על איסור, לענין אותו ואת בנו על המוכר להודיע, אבל לענין בכור הבהמה הוא של לוקח ועליו להפריש בכורותיו.

*************

יום חמישי ד' אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף כ"ב

דף כ"ב ע"א 

בהמה גסה ששפעה חררת דם – לרבי אליעזר בן יעקב תקבר, שמא ולד זכר היה שנימוק, וקדוש בבכורה ביציאתו, ופטורה מן הבכורה. ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא, שהבשר בטל ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו, ותיקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה.

השליא בבית – לתנא קמא הבית טמא, ולא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד. ולרבי שמעון הבית טהור, שהולד נימוק עד שלא יצא ובטל ברוב.

אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר, ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד, והוציאוה לבית אחר – לת"ק אין אומרים שפתיחת הקבר מטמא את הבית הראשון כאילו נולד שם לענין נפלים, אלא לנפל שהעגיל ראשו כפיקה של צמר. ואיזה פיקה? לרבי מאיר כפיקה של שתי שהיא קטנה, ולרבי יהודה כפיקה של ערב שהיא גדולה. לר"א ברבי צדוק אע"פ שלא העגילו ראש כפיקה, יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו בתוך רחמה טפיפיות, והוא כפרידה שכורעת להטיל מימיה, ונראית פיקה מתוך פיקה.

שלש פיקות הן: א. של אשה, השיעור להיות לה דין פתיחת הקבר הוא בפיקה של שתי. ב. של בהמה, שאם הושיט רועה יד ונגע בנפל להוציאו מן הרחם, מטמא כנבילה משהעגיל ראש כפיקה של ערב. ג. גוש עפר הבא מבית הפרס מארץ העמים, שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים כפיקה גדולה של סקאין שהוא כחותם המרצופין. וישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי חביות של חרס שעושים בבית לחם.

הלוקח ציר מעם הארץ – משיקו במי מקוה וטהור. ממה נפשך אם רובו מים, טהור בהשקה. ואם רובו ציר, אינו מקבל טומאה, שזיעה בעלמא הוא שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן, ומיעוט המים בטל ברוב.

לרבי ירמיה לא אמרו כן אלא כשבא לטבול בהן פיתו, אבל לא לקדירה – לפי שמיעוט המים שבתוך הציר מוצאין את המים שבקדירה ומצטרפין יחד, ו'מצא מין את מינו וניעור' וחוזר לטומאה. (ויש חולקים על דבריו – ראה להלן כג.).

דף כ"ב ע"ב 

סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין – לרבי אליעזר ירום משם סאה ותירקב, שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. ולחכמים בטלה בחולין, ותיאכל בלא הכשר טומאה, כגון יבשים או קליות, או תילוש במי פירות שאינן מכשירין, או תתחלק לעיסות ולא יהא במקום אחד כביצה. וכן דין השאר לרבי אליעזר לאחר שהרים מהם הסאה.

ומה טעם אין דינם כחולין גמורים? (לחכמים משום ביטול, ולרבי אליעזר משום שהרים כבר הסאה) – גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר, וקב ועוד ממין זה, וסובר שהטמא בטל ברוב, ומאחר שיש משהו בקב ועוד שהוא טמא, 'מצא מין את מינו וניעור'. וגם לסוברים שאין אומרים כן כשהוסיף מים טהורים לפי שאין 'טהרה עוררת טומאה', מודים הם ש'טומאה עוררת טומאה'.

*************