לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ח טבת תשע"ט

מסכת חולין דף כ"ט

דף כ"ט ע"א 

שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת, וגמרה – שחיטתו כשרה. ולסובר מחצה על מחצה כרוב, דין זה אינו אלא בעוף, ומשום שממה נפשך אם מחצה כרוב כבר נשחטה, ואם אינו כרוב לא עשה כלום.

היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו – שחיטתו כשרה. ומכאן הוכיחו שלדברי הכל מחצה על מחצה לענין שחיטה אינו כרוב, שאין לומר שלענין טריפה שאני שצריך רוב הנראה לעינים, כי ק"ו הוא מה טריפה שלפעמים נטרפת בכל שהוא אינה נטרפה בקנה עד שיפגום רוב הנראה לעינים, לענין שחיטה שבכל אופן צריך רוב, וודאי שצריך רוב הנראה לעינים.

ומחלוקת רב ורב כהנא אם מחצה על מחצה כרוב הוא לענין קרבן פסח – שאם היו ישראל בזמן פסח ראשון מחצה טהורים ומחצה טמאים, לרב מחצה על מחצה כרוב, וטהורים עושין לעצמן בטהרה, וטמאין עושין לעצמן בטומאה, ואין נדחין לפסח שני כיחידים, שנאמר 'איש איש' כי יהיה טמא לנפש, איש נדחה ולא ציבור, ומחצה כבר נקרא ציבור אע"פ שאינם רוב. ולרב כהנא מחצה על מחצה אינו כרוב והטמאים נדחין לפסח שני.

שני פעמים שנינו במשנה שצריך לשחוט רוב סימן – ברישא שרובו של אחד כמוהו לענין שחיטת חולין, ובסיפא שרוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה לענין קדשים.

ונחלקו אמוראים מנין לנו שרישא בחולין וסיפא בקדשים: א. י"א כי ברישא שנינו 'השוחט' ולא המולק, ומה ששנינו בסיפא 'שחיטתו כשירה' עולה על בהמה דסליק מינה. ב. ממה ששנינו ברישא אחד בעוף, ובעולת העוף מולק שני סימנין. אבל בסיפא 'רוב אחד בעוף' היינו רוב כל אחד ואחד. ג. ממה ששנינו ברישא שלרבי יהודה עד שישחוט את הוורידין, ולחכמים אינו צריך, ובקדשים הוא עצמו לדם הוא צריך. ד. ממה ששנינו בסיפא שהשוחט שני ראשין שחיטתו כשירה, אבל לכתחילה לא, והיינו בקדשים ומשום שאין אחד שוחט שני זבחים.

'תזבח' שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, 'תזבחהו', שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, שהכתיב הוא 'תזבחהו'. וכל זה בקדשים, אבל בחולין שוחט אדם לכתחילה שני ראשין כאחד.

הביאו לכהן גדול את התמיד (ביום הכיפורים), קרצו (שחט רוב שנים), ומירק אחר שחיטתו על ידו. ואם לא מירק כשר, כמו ששנינו במשנתינו (בסיפא דאיירי בקדשים) רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. ואע"פ שכל עבודת יוה"כ אינן כשרות אלא בכהן גדול, היה צד לומר שאם לא מרקו פסול מדרבנן, קמ"ל שאין פסול, אלא שמצוה למרק.

דף כ"ט ע"ב 

לר"ש בן לקיש משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף, ולרבי יוחנן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף.

שחט סימן אחד עובד כוכבים וסימן אחד ישראל – הכל מודים שהיא פסולה, שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים.

מלק בעולת העוף סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה – לדברי הכל פסולה, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה.

שחט קדשים סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים – לסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, חייב, לסובר אינה לשחיטה אלא בסוף, פטור. ולרב יוסף לדברי הכל פסול, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, והמחלוקת כששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים, לסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב, ולסובר אינה לשחיטה אלא בסוף פטור.

כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, ופוסלין אותה במלאכה אחרת. אירע בה פסול בשחיטתה, בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים, גם לסובר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, שמאחר שנתקלקלה בשחיטתה, נתגלה למפרע שאינה שחיטה כלל. בהזאתה, קודם פסולה מטמאה בגדים, לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים.

שחטוה שני בני אדם (לחכמים ששנים שוחטים זבח אחד), או ששחטה אדם אחד בשני סודרים, כגון שהחליפו לו סודרו באמצע שחיטה – לסובר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שניהם טמאים, ולסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף רק בגד השני טמא.

לרבי אלעזר ברבי שמעון אין שנים שוחטים בקדשים זבח אחד, אבל חכמים אומרים ב' שוחטים זבח אחד.

*************

יום חמישי י"ט טבת תשע"ט

מסכת חולין דף ל'

דף ל' ע"א 

השוחט את הפסח במועד על החמץ לשמו – פטור, שזבח פסול הוא, שאין ראוי שלא בזמנו לשמו. שלא לשמו חייב, ששלמים הוא. אבל אם שחטו סתמא פטור, כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחו לפסח שני, שסתמא לשמו עומד וצריך עקירה לשם שלמים, אבל אם היו טהורים, גם אם שחטו סתמא חייב, שפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ואינו צריך עקירה לשם שלמים. וגם לסובר אינה לשחיטה אלא בסוף, ונפסל מתחילת שחיטה מפסח, עדיין ראוי לדמי פסח, ואין צריך העמדה והערכה, כמו ששנינו שאם שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין מפרכסת, הרי היא כחיה לכל דבריה.

השוחט בשנים ושלשה מקומות – לרב יהודה בשם רב שחיטתו כשרה,  ולשמואל וריש לקיש צריך שחיטה מפורעת, שנאמר 'חץ שחוט לשונם מרמה דבר'.

שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה, שחיטתו כשרה – ואין חוששין שיסמכו זה על זה ולא ישחט אחד מהם רוב. ולסובר שצריך שחיטה מפורעת אין דין זה אלא בסכין אחד ושני בני אדם, והחידוש הוא שאין חוששין שמא ידרוסו זה על זה.

דף ל' ע"ב 

שחט את הוושט למטה ואת הקנה למעלה, או את הוושט למעלה ואת הקנה למטה – שחיטתו כשרה. ולסובר שצריך שחיטה מפורעת, היינו בשחיטה העשויה כקולמוס, כלומר באלכסון.

החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו לתחתון כהלכתו, וחזר והוציא את הסכין וחתך את העליון כדרכו – פסולה. ואע"פ שכבר שנינו שאם החליד את הסכין תחת השני ופסקו, לרבי ישבב נבלה ולר"ע טרפה, קמ"ל שגם אם שוחט ממעלה למטה שעשה כדרך שחיטה, כיון שהחליד פסולה.

החליד תחת העור – י"א שכשרה, ובי רב אמרי איני יודע. ולדבריהם נסתפקו בגמרא אם החליד תחת מטלית או תחת צמר מסובך, ולא נפשט.

החליד במיעוט סימנים לאחר ששחט רובו בהכשר – נסתפק רב פפא אם כשירה או פסולה, ולא נפשט.

השוחט שני ראשין כאחד – שחיטתו כשרה. שנים אוחזין בסכין ושוחטים אפילו אחד למעלה ואחד למטה – שחיטתו כשרה. התיז את הראש בבת אחת – פסולה. היה שוחט במשיכה, והתיז את הראש בבת אחת בהבאה ראשונה, אם יש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר מלא צוואר, כשרה. היה שוחט והתיז ב' ראשין בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לשני צווארין, כשרה. וכל זה כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא אפילו באיזמל, כשרה.

אין ושחט אלא ומשך – שנאמר 'זהב שחוט' ואומר 'חץ שחוט לשונם מרמה דבר'.

*************