לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ז אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ז'

דף ז' ע"א

בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה – משלמת קרן בלא חומש, ומיתתה בשריפה, שאינה זרה, כיון שאם ימות בעלה בלא ולד, או שתחזור ותינשא לכהן, חוזרת לאכול בתרומה.

נישאת לאחד מן הפסולין – לרבי מאיר משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, שעתה זרה היא. ולחכמים (רבי יהודה) משלמת קרן בלא חומש ומיתתה בשריפה, לפי שלא היתה זרה מתחילתה.

לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה לענין שיעור נתינה אלא בשמן המשחה, אבל נתינה בכל מקום, כגון נתינת לבונה על מנחת חוטא לדברי הכל בכזית.

כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו – חייב שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך', ועדיין שם שמן המשחה עליו גם כשהוא על ראשו, שנאמר 'כי נזר שמן משחת אלקיו עליו'.

אבל כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש – שנאמר 'ומתו בו כי יחללוהו', כיון שחללו נתחלל מקדושתו.

מטמא מקדש וקדשיו – אינו מביא אשם תלוי.

מי שעבר עליו יום הכיפורים – אינו מביא אשם תלוי.

המבעט, ואומר אין יום הכפורים מכפר – לרבי יוחנן אין יוה"כ מכפר עליו, ואם היה חייב אשם תלוי קודם יום הכיפורים חייב להביאו לאחר יום הכיפורים. ולריש לקיש מכפר עליו יום הכיפורים.

האומר לא יתכפר לי חטאתי – אם אינו רוצה שתיקרב, אינה מכפרת עליו, שנאמר 'יקריב אותו לרצונו'. ואם רוצה שתיקרב ולא תכפר עליו, לאביי אינה מכפרת, ולרבא מכפרת, כי הכפרה באה ממילא. (ומחלוקת זו תלויה במחלוקת הנ"ל לענין מבעט ביום הכיפורים). ולמסקנת הגמרא חזר בו רבא לפי שמבואר בברייתא שחטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין, ולא על שאין שבין, והיינו על מי שאומר לא תכפר עלי חטאתי.

יום הכיפורים מכפר על שבין ולא על שאין שבין – שנאמר 'אך' חלק. ולרבי מכפר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה, ואפילו אם לא נתענה בו ועשה בו מלאכה ולא קראו מקרא קודש הוא מכפר, שנאמר 'יום הכיפורים הוא'. חוץ מפורק עול של כל המצוות, ומגלה פנים בתורה שדורש באגדות של דופי, ומפר ברית בשר – שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר, ואם לאו אינו מכפר.

לרבא לא אמר רבי שיום הכיפורים מכפר אפילו אם לא עשה תשובה או שלא נתענה בו אלא על עבירות של כל השנה – אבל על עבירה של יוה"כ עצמו אינו מכפר, שאם לא כן לא מצינו כרת על אכילה ומלאכה ביום הכיפורים, שמיד נתכפר. ונדחה ראייתו, שיתכן חיוב כרת שנחנק באמצע אכילתו או שעשה מלאכה סמוך לשקיעת החמה, או שנפסקה רגלו באמצע מלאכה ומת, שלא היה שהות ביום שיכפר לו.

אכל חלב והפריש קרבן, והמיר דתו, וחזר בו – הואיל ונדחה הקרבן בשעה שהמיר, ידחה, וצריך להביא קרבן אחר.

דף ז' ע"ב

מגדף – לרבי עקיבא זהו מברך את ה', והוא מביא קרבן, הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן. ולחכמים, זה שנקרא מגדף לרבי עקיבא, והיינו מברך את ה', אינו מביא קרבן, לפי שאין בו מעשה, אבל לשיטתם מגדף הוא העובד ע"ז. ולדבריהם חיוב כרת למברך את ה' נלמד ממה שנאמר בו 'ונשא חטאו', ונאמר בפסח שני 'חטאו ישא', מה להלן כרת אף כאן.

מגדף – לאיסי בן יהודה זהו המברך את ה', ולר' אלעזר בן עזריה זהו העובד ע"ז.

המפלת כמין בהמה חיה ועוף – לרבי מאיר מביאה קרבן ונאכל, ולחכמים אינו נאכל עד שיהא בו מצורת אדם.

המפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה – מביאה קרבן ונאכל.

המפלת ואין יודע מה הפילה (אם צורת אדם וחייבת, או צורת דגים וחגבים ופטורה) – מביאה קרבן ואינו נאכל.

שתי נשים שהפילו במחבוא אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, ואין ידוע מי הפיל את זו ומי את זו – שתיהן מביאות קרבן ואינו נאכל. לרבי יוסי בזמן שהלכו לדרכן לאחר שהביאו קיניהן זה למזרח וזה למערב, אבל אם היו שתיהן עומדות – מביאה כל אחת קרבן אחד וודאי לעולה, ובתנאי שאם אינה חייבת יהא נדבה, ומביאות שתיהן יחד קרבן חטאת בשותפות, ויתנו כל אחת שאם איני חייבת יהא חלקי מחול לך, והוא נאכל.

המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים – אינן מביאות קרבן.

עבד חייב במצוות כאשה – וכן שפחה חייבת במצוות כאשה ואפילו במצוות שישנן רק בנשים, כגון קרבן יולדת, שנאמר 'אשה'.

שנים שאכל אחד מהן חלב ואין ידוע מי הוא – לרבי שמעון שניהן מביאין חטאת אחת ומתנין, ולרבי יוסי כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה בתנאי, לפי שצריך ידיעה, שנאמר 'או הודע אליו חטאתו'. ומודה רבי יוסי במחוסרי כפרה כגון שתים שהפילו ואין ידוע מי הפיל צורת חיוב שמביאות בתנאי, שכל קרבנן לא בא אלא להתירן בקדשים.

היולדת יוצא דופן – לת"ק אינה מביאה קרבן, שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה', עד שתלד ממקום שמזרעת. ולרבי שמעון חייבת, שנאמר 'ואם נקבה תלד', לרבות לידה אחרת.

 

*************

יום חמישי כ"ח אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ח'

דף ח' ע"א

המפלת ביום שמונים ואחד ללידתה – חייבת בקרבן על לידה שניה.

המפלת לאור שמונים ואחד – לב"ה חייבת בקרבן כדין יום שמונים ואחד, וכמו ששוה לו לענין דמים שאם ראתה בליל פ"א דמה טמאה כראיה ביום פ"א, שוה לו לקרבן. ולבית שמאי פטורה, שאין דומה ליום פ"א לפי שיצאה בשעה שאינה ראויה להביא בה קרבן, אבל ביום פ"א גם אם חל בשבת ראוי להביא קרבן ציבור. והדמים אינן מוכיחים, שהרי המפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן.

בברייתא דרשו בית הלל חיוב קרבן למפלת בליל פ"א מ'או לבת' לרבות אור פ"א לקרבן. ונסתפקו בגמרא אם עיקר טעמם הוא מסברא, ולפי זה גם זב שראה שלש ראיות בליל שמיני חייב בקרבן, או שעיקר טעמם מ'או לבת' ולפי זה זב שראה בליל ח' פטור, שאין לנו פסוק מיותר לרבותו.

זב שהיה בעל שלש ראיות, שראה שלש ראיות בליל שמיני – לדברי האומר לילה נקרא מחוסר זמן, נפטר בקרבן שמביא למחר על ראיה ראשונה, ואינו מביא קרבן נוסף על ראיה השניה. ואם היה מתחילה בעל שתי ראיות, וראה שלש ראיות בליל שמיני, מביא קרבן על ראיה שניה, לפי שאינו מביא על הראשונה. ודוקא כשראה בליל שמיני, אבל אם ראה ביום שביעי, אינו מביא קרבן, שכל ראייה שסותרת שבעה נקיים אין מביאה לידי קרבן.

ראה ראיה אחת בליל שמיני ושתים ביום שמיני – מביא קרבן נוסף. ראה שתים בלילה ואחת ביום – לדברי האומר לילה נקרא מחוסר זמן, אינו מביא קרבן נוסף.

נזיר שנטמא ביום שמיני לטהרתו – מביא קרבן נוסף על טומאה שניה. נטמא בליל שמיני – לחזקיה אין מביא, שלילה נקרא מחוסר זמן. ולר' יוחנן מביא, שלילה אינו נקרא מחוסר זמן.

האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות – מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. היה עליה חמש זיבות ודאות וחמש לידות ודאות – מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין, נכנס לב"ד ולמד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות – מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה (היקל על דברי תורה משום עת לעשות לה'), ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים (ב' קינין בשני רביעיות דינר כסף).

היו עליה חמש זיבות ודאי וחמש זיבות ספק, או חמש לידות ודאי וחמש לידות ספק – מביאה שתי קינין, אחת על הודאי ואחת על הספק, של ודאי נאכלת והשאר עליה חובה, של ספק אין נאכלת ואין השאר עליה חובה.

לשיטת רבי יוחנן בן נורי, על ודאי תאמר שמביאה את הקרבן על האחרונה, ותפטר, כלומר שתוכל לאכול בקדשים ולמחר להביא את השאר. על של ספק, אם יש ודאי ביניהן, תאמר שמביאתו על הודאי ותפטר. ואם אין וודאי ביניהן, תאמר שמביאתו על אחד מהן ולאו דוקא על האחרונה ותפטר לגמרי.  ולשיטת רבי עקיבא, בין על הודאי בין על הספק, תאמר שמביאתו על אחת מהן ולאו דוקא על האחרונה, ועל הוודאי תאכל בקדשים ולמחר תביא את השאר, ועל הספק תיפטר לגמרי.

למסקנת הגמרא בין ר' עקיבא ובין ר' יוחנן בן נורי מדמים אותה לטבילה – שאם טבלה על אחת מטומאותיה נטהרה, אלא שרבי יוחנן חשש לפשיעה, שאם לא נצריך אותה לומר על האחרונה אני מביאה, תהא סוברת שנפטרה בקרבן זה ולא יהו השאר עליה חובה, ותפשע ולא תביאם, אבל כשהצריכוה לומר על האחרונה אני מביאה, יודעת שהשאר עליה חובה. אבל על הספק שאין השאר עליה חובה, לא הזקיקוה לומר על האחרונה אני מביאה. ולר' עקיבא אין חוששין לפשיעה, לכן לא הזקיקוה לומר על האחרונה אני מביאה גם על הוודאי.

הדרן עלך שלשים ושש

דף ח' ע"ב

פרק שני – ארבעה מחוסרי כפרה

ארבעה מחוסרי כפרה, שמביאין חטאת ולא על חטא אלא לאכול בקדשים. ואלו הן: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע.

ר' אליעזר בן יעקב מוסיף: א. גר – שמחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם. ב. נזיר – שאסור ביינו ותגלחתו וטומאתו עד שיביא כפרתו. אך לא מנה נזיר טמא – שמביא קרבנותיו כדי שתחול עליו נזירות טהרה, ולא כדי להתירו לבסוף באלו הדברים. ותנא קמא לא מנאם מפני שאין מביאים קרבנם להתירם בקדשים – אלא הגר מביא להכשירו בקהל, ונזיר מביא להתירו ביין שהוא חולין.

זב אינו מטמא באונס – שנאמר 'מבשרו' ולא מחמת אונסו, וזבה מטמאה באונס. זב מטמא בראיות כבימים, והזבה מיטמאה בימים ולא בראיות, שתלה הכתוב את הזכר בראיות ואת הנקבה בימים. ולפיכך חילק התנא את הזב והזבה לשנים.

מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה – ששניהן מטמאין בכגריס. ולפיכך מנאן התנא לאחד. אבל יש חילוק ביניהן: שהמצורע טעון פריעה ופרימה – שנאמר 'בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע', ואסור בתשמיש המטה – שנאמר 'וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים', ומצורעת אינה פורעת ופורמת – שנאמר 'איש' [ואינו למעט אשה לגמרי – שהרי נאמר 'והצרוע', ומיותר לרבות האשה], ומותרת בתשמיש המטה – שנאמר 'מחוץ לאהלו' ולא מחוץ לאהלה.

 

*************