לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ו' טבת תשע"ט

מסכת חולין דף י"ז

דף י"ז ע"א 

'כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר' – לרבי  ישמעאל לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם, ומשנכנסו לארץ הותר להם. ולאחר שגלו לא חזרו לאיסורן הראשון, שמתחילה לא נאסר להם אלא משום שהיו קרובים למשכן, ולאחר מכן הותר לפי שנתרחקו, וכיון שגלו הרי נתרחקו יותר. ולא בא הכתוב לאסור בשר נחירה ולומר שצריך שחיטה, שמעולם לא הותר בשר נחירה.

ולא נאסר להם בשר תאוה מתחילה אלא בבהמה שראויה להקרבה, אבל חיה מותרת. וזהו מה שנאמר 'אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו'.

לשיטת ר' עקיבא לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה – שבתחלה הותר להן, ולא נאמרה שחיטה אלא לענין קדשים, ומשנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה. וגם לאחר שגלו לא חזרו להתירן הראשון, ועל כך שנינו בברייתא ש'לעולם שוחטין'. אבל לא בא הכתוב להתיר בשר תאוה, שמעולם לא נאסר.

השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות – ואפילו לרבי עקיבא שמתחילה הותר להם בשר נחירה, שמכיון שנאסר אסור.

רבי ירמיה נסתפק אם אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מותרים לאחר שבע שכבשו, או לא – אבל בתוך שבע שכבשו, הותר להם אפילו דבר טמא, שנאמר 'ובתים מלאים כל טוב' אפילו שומן חזיר. וי"א שהספק הוא גם בתוך שבע, שלא הותר להם איסור אלא משלל של עובדי כוכבים ולא משלהם.

שני פעמים שנינו ש'הכל שוחטין' – אחד לרבות כותי, ואחד לרבות ישראל מומר. 'לעולם שוחטין' – בין ביום בין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה. 'בכל שוחטין' – בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, חוץ ממגל קציר והמגירה.

דף י"ז ע"ב 

אבוה דשמואל עשה בסכין פגימות הרבה שאין דומות זו לזו – ושלח לא"י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה, שלחו לו, סימן זה יהא לך בפגימות, 'כמגירה שנינו', שכל שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים, כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש, וכשאתה בודק מראשה לסופה, צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה.

סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה – שאין בה חילוק בין פגימה אוגרת (משתי רוחות) למסוכסכת (מרוח אחת), וגם אם כולם מסוכסכות פסולה. ואם אין בה אלא פגימה אחת – אוגרת פסולה, שפגימה האחת מחליש, והשנית קורעת. ומסוכסכת, אם היא עומדת בראש הסכין והוליך ולא הביא כשירה, אבל אם היא באמצע הסכין פסולה, שחריפות הסכין מחליש והפגימה קורעת. וכן היא בראש הסכין והוליך והביא, פסול, שכשהוליך מחליש, וכשהביא היא קורעת.

שלש מדות בסכין: אוגרת לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט שחיטתו כשרה (כשהיה בראש הסכין והוליך ולא הביא). עולה ויורד בסכין, שוחט בה לכתחלה.

סכין שהיא כזקן השבלים – שאין פיה חלק אבל אין לה פגם – לרב אשי כשרה.

בדיקת סכין מן התורה, שהרי אם הוא מנקב היא טריפה. ומנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה, שנאמר 'ושחטתם בזה ואכלתם'. ואינו אלא אסמכתא, שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ומדרבנן.

בדיקת הסכין: במערבא בדקו את הסכין בשמש, בנהרדעא בדקו במים (שהופך חודה ומוליכה ע"פ המים, וי"מ שהופך חודה למעלה ואוחזה בידו בשיפוע, ומטיף על חודה באצבעו, אם יש שם פגם נופלים שם ואין יכולים לילך עד ראשה), רב ששת בדק בראש לשונו, רב אחא בר יעקב בחוט השערה, בסורא אמרו שהבשר שאוכל עליו לבדוק (או בראש לשונו או באצבעו). לרב פפא ורב אשי צריך לבודקה על בשר האצבע והציפורן. י"א שצריך גם לבדוק משלש רוחותיה (באמצע חודו ולצדדין). וי"א שאין צריך, לפי שבית השחיטה 'מרווח רווח', וכדין שאמרו בליבן סכין ושחט בה ששחיטתו כשירה משום שחידודה קודם לליבונה. (ראה לעיל ח.).

*************

שבת קודש ז' טבת תשע"ט

מסכת חולין דף י"ח

דף י"ח ע"א 

שלש פגימות הן: פגימת עצם בפסח, פגימת אוזן בבכור, פגימת מום בקדשים. ורב חסדא הוסיף גם פגימת סכין. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח, והוא כדי שתחגור בה צפורן.

וכל זה באבני המזבח, שנאמר 'אבנים שלמות' ופגימה כל שהוא פוסלתן. אבל בסיד, לר"ש בן יוחאי שיעור פגימתן טפח, ולר"א בן יעקב כזית.

טבח שלא הראה סכינו לחכם – לרב הונא ורבא אם נמצאת סכינו יפה, משמתין אותו. ואם לא נמצאת יפה, מעבירין אותו מאומנותו, ומכריזין על בשרו שהוא טריפה. ולרבינא, אם לא נמצאת סכינו יפה מלכלכין בשרו בפרש, שלא יוכל למכרו אפילו לגוי, ואם נמצאת יפה מכריזין על בשרו שהוא טריפה משום קנסא, אבל מניחין אותו למכרו לגוי.

רבא בר חיננא נידה לטבח אחד שלא הראה סכינו לחכם, והעבירו מאומנותו, והכריז על בשרו שהוא טריפה. ולאחר מכן הורה למר זוטרא ורב אשי שיבדקוהו, ובדקו סכינו ונמצאת יפה, והכשירוהו.

שן תלושה וצפורן תלושה – מותר לשחוט בה לכתחלה. אבל אין שוחטין בשתי שיניים, או בצפורן מחוברת, מפני שהן חונקין.

השוחט במגל קציר בדרך הליכתה – ב"ש פוסלין, וב"ה מכשירין לטהרה מידי נבילה, אבל באכילה אסורה, גזירה הולכה אטו הבאה. ואם החליקו שיניה, הרי היא כסכין.

השוחט מתוך הטבעת (הגדולה, שהיא העליונה), ושייר בה מלא החוט על פני כולה לצד הראש – שחיטתו כשרה. ולרבי יוסי בר' יהודה כשירה גם אם שייר מלא חוט על פני רובה. ולא רק בטבעת הגדולה שמקפת את כל הקנה, אלא אפילו אם שחט בתוך שאר טבעות שמקיפות את רוב הקנה, שחיטתו כשירה.

רב ושמואל פסקו הלכה כרבי יוסי בר יהודה בטבעת הגדולה, הואיל ומקפת את כל הקנה, אבל לא בשאר טבעות.

 

 

דף י"ח ע"ב 

מוגרמת – לת"ק פסולה אפילו אם שחט רוב בתוך הטבעת, כיון שהגרים מיעוט למעלה מטבעת הגדולה, פסול. ורבי חנינא בן אנטיגנוס העיד על מוגרמת שהיא כשרה, ואפילו אם שחט כולה למעלה מטבעת הגדולה, ואין פסול הגרמה אלא כששוחט משיפוע כובע ולמעלה.

רבי זירא אכל מוגרמת של רב ושמואל בא"י – כלומר שהיתה שחוטה בתוך אחת משאר טבעות. והקפיד עליו רב יוסף כיון שהיה ממקום של רב ושמואל. ואע"פ שנותנים על האדם חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם, היה סובר שכל זה כשבא מבבל לבבל, או מא"י לא"י, או מא"י לבבל, אבל מבבל לא"י נוהגים כבני א"י לפי שאנו כפופים להם. ולרב אשי גם מבבל לא"י נוהגים כמקום שיצא משם, אלא שכל זה כשדעתו לחזור, ורבי זירא לא היה דעתו לחזור. וגם בבבל יש מי שהכשירו מוגרמת של רב ושמואל, ו'נהרא נהרא ופשטיה'.

שלשה הדיוטות מתירין את הבכור במקום שאין מומחה.

ריש לקיש הכשיר גם אם שחט בחודו של כובע, וקרא עליו רבי יוחנן שהכשיר יותר מדאי.

לרב פפי משמיה דרבא אם פגע בחטין שעל הקנה אצל הכובע – טריפה. ונסתפקו בגמרא אם כשפגע ונגע בהן, או כשפגע ולא נגע בהם אלא ששחט סמוך להם מאד. ולרב פפא משמיה דרבא ולר"ח בריה דרב אויא ולמר זוטרא אם שייר בחיטי, והיינו פגע ונגע, כשירה. ולמר רב רב אשי אם פגע בחיטי (ולא נגע) כשרה, ואם שייר בחיטי טרפה.

*************