לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ח' כסלו תשע"ט
מסכת מנחות דף צ"ח
דף צ"ח ע"א
כמה אמה בינונית – ו' טפחים. וכך שנינו בשיטת ר' מאיר: השולחן ארכו י"ב טפחים, ורחבו ו'.
נקראת בינונית משום שיש גדולה ממנה – ששנינו: ב' אמות היו בשושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית, שעל קרן מזרחית צפונית יתירה על של משה חצי אצבע, שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע נמצאת יתירה על של משה אצבע, והיו אומנים נוטלים בקטנה ומחזירים בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה, היתרה חצי אצבע – לכסף וזהב, והיתרה אצבע – לבנין.
שער המזרח עליו שושן הבירה צורה, והטעם – י"א כדי שידעו מהיכן באו, וי"א כדי שתהא אימת מלכות עליהן.
לעולם תהא אימת מלכות עליך – לרב ינאי: שנאמר 'וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר', ולא פרעה עצמו. לר' יוחנן: שנאמר 'ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה' – משום כבוד המלך אחאב.
נאמר בנחל העתיד לצאת מקודש הקדשים 'ועלהו לתרופה' – י"א להתיר פה שלמעלה (אילם), וי"א להתיר פה שלמטה (עקרה).
אילו נאמר בלחם הפנים 'ולקחת סלת ואפית אותה שתים עשרה חלות ושמת אותם שתים מערכות' ולא נאמר 'שש' – הייתי אומר אחת של ארבע ואחת של שמונה. ואילו נאמר 'שתים מערכות שש המערכת' ולא נאמר 'שתים עשרה' – הייתי אומר שלש של שש שש. ואילו נאמר 'שתים עשרה חלות' ו'מערכות' ולא נאמר 'שתים' ו'שש' – הייתי אומר שלש של ארבע ארבע, לכך נאמר שתים ושש ללמד שצריך שתי מערכות שבכל אחת שש חלות.
נתן מערכת אחת של ארבע ואחת של שמונה – לא יצא. שתים של שבע שבע – לרבי רואים העליונה כאילו אינה ויצא, ואין זו חציצה לבזיכין, שרבי סובר ש'על' היינו בסמוך, ולא נתנו הלבונה על הלחם ממש, כמו שנאמר 'וסכות על הארון את הפרוכת' שבהכרח מתפרש על – בסמוך.
דף צ"ח ע"ב
עמידתם של הכלים שבמקדש – ארכן לארכו של בית, חוץ מארון שארכו לרחבו של בית, וכך היה מונח וכך היה בדיו מונחין – כלומר, ההוכחה שעמד כך הוא מזה שבדיו עמדו כך, כאמור 'ויאריכו הבדים' – יכול לא היו נוגעין בפרוכת תלמוד לומר 'ויראו', אי ויראו יכול יהו מקרעים בפרוכת ויוצאים – תלמוד לומר 'לא יראו החוצה', אלא היו דוחקים ובולטים בפרוכת כשני דדי אשה, שנאמר 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין', ובדיו היו לרחבו – שהרי ד' כהנים נשאוהו, שנאמר 'ונסעו הקהתים' – ב', 'נושאי המקדש' – ב', וא"א לב' אנשים שבצד אחד לעמוד באמה וחצי.
עשרה שולחנות עשה שלמה המלך – שנאמר 'ויעש שולחנות עשרה, וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל', ואין לפרש שהיו ה' מימין הפתח וה' משמאל – שא"כ נמצא שולחן בדרום והתורה אמרה 'והשולחן תתן על צלע צפון', אלא של משה באמצע, ושל שלמה ה' מימינו וה' משמאלו.
עשר מנורות עשה שלמה – שנאמר 'ויעש את המנורות הזהב עשר כמשפט, ויתן בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל', ואין לפרש שהיו ה' מימין הפתח וה' משמאל – שא"כ נמצאת מנורה בצפון והתורה אמרה 'ואת המנורה נכח השולחן', אלא של משה באמצע, ושל שלמה ה' ימינה וה' משמאלה.
ב' ברייתות במקום עמידת שולחנות (ומנורות) שלמה: א. מחצי בית ולפנים – שחישב קודש הקדשים עם ההיכל. ב. משליש הבית ולפנים – לא חישב קודש הקדשים.
כיוון עמידת שולחנות (ומנורות) – לרבי: מזרח מערב, כשם שעמדה מנורת משה, שנאמר בנר מערבי 'יערוך אותו… לפני ה" הרי ששאר הנרות אינן לפני ה'. ואין ללמוד מארון – משום שדנין חוץ מחוץ ולא חוץ מבפנים. לר' אלעזר ב"ר שמעון: צפון דרום עמדו המנורות, שכך גם עמדה מנורת משה, ומה שנאמר דווקא בנר מערבי 'לפני ה' הוא משום שששת הנרות היו מצודדים לעבר נר אמצעי, כאמור 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', ומכאן שאמצעי משובח.
המנורות והשולחנות עמדו בשתי שורות, שלא נכנסו בשורה אחת – שלר' אלעזר שעמדו צפון דרום, אין שייך להכניסם בכ' אמה, וגם לרבי שעמדו מזרח מערב אילו היו בשורה אחת לא נותר מקום לשולחן משה.
הקשו לרבי שעמדו השולחנות מזרח מערב – הרי שולחן משוך מכותל צפוני ב' וחצי אמות (להילוך כהנים), והשולחן אמה, וב' וחצי אמות ריוח בינו לבין שולחן משה, ואמה לשולחן משה, ועוד ריוח שתי אמות ומחצה, והשולחן אמה – נמצא שעומד השולחן חצי אמה בדרום. ותירצו: לא היה שולחן משה עומד בין שתי השורות, אל מונח לבדו סמוך לקודש הקדשים, ושולחנות שלמה עומדים אחריו כתלמיד היושב לפני רבו.
*************
שבת קודש ט' כסלו תשע"ט
מסכת מנחות דף צ"ט
דף צ"ט ע"א
עשרה שלחנות עשה שלמה, ולא היו מסדרים הלחם אלא על של משה – שנאמר 'ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב'. לר' אלעזר בן שמוע: על כולם סידרו (פעמים על זה ופעמים על זה), שנאמר 'את השולחנות ועליהם לחם הפנים'. ולר' יוסי בר"י אין כוונת הפסוק לשולחנות של שלמה, שלא סידרו אלא על של משה, אלא שמלבד שולחן של משה שעליו היה מונח הלחם תמיד, היו עוד שנים באולם מבפנים לפתח הבית, אחד של כסף (היינו שייש שהוא לבן ככסף) ואחד של זהב, על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו שעמדו הכהנים לפוש, ועל של זהב ביציאתו – שמעלים בקודש ולא מורידים.
עשר מנורות עשה שלמה, ולא היו מדליקין אלא בשל משה – שנאמר 'מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב'. לר' אלעזר בן שמוע: על כולם הדליקו (פעמים על זה ופעמים על זה) – שנאמר 'את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור'.
המקור שאין מורידין בקודש: 'ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו' (פתח ב'ויקם' וכך גם סיים, שאף בלשון לא הורד. ועיין עוד ב' פירושים ברש"י).
המקור שמעלין בקודש: מכך שעשו את מחתות עדת קורח ציפוי למזבח – בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח.
דף צ"ט ע"ב
'אשר שברת ושמתם בארון' – מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון
פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה – שנאמר 'אשר שברת' – אמר הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת.
תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא – שנאמר 'וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה' – כסהו כלילה.
המשכח דבר אחד מתלמודו – לריש לקיש: עובר בלאו 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים', שכל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' הוא לאו. לרבינא: עובר בשני לאוין – 'השמר' ו'פן'. לרב נחמן בר יצחק: בשלשה – 'השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים'. יכול אפילו מחמת אונסו – תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך', במסירם מלבו הכתוב מדבר. וי"א יכול אפילו תקפה עליו משנתו – תלמוד לומר 'רק'.
תורה ניתנה בארבעים יום, ונשמה נוצרה בארבעים יום – כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת. משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו והזהירו שאם מאבדו לא יסתפק בנטילת דמיה אלא נשמתו יטול.
ב' שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית – אחד של שייש ואחד של זהב, על של שייש נותנים לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו – שמעלין בקודש ולא מורידין. ועוד שולחן של זהב מבפנים – שעליו לחם הפנים תמיד.
סידור לחם הפנים נעשה בח' כהנים – ב' בידם שני סדרים, וב' בידם שני בזיכי לבונה, ומקדימים לפניהם ב' כהנים ליטול שני סדרים וב' כהנים ליטול שני בזיכים, המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום (כמ"ד שהיה השולחן מסודר מזרח מערב), והמוציאים עומדים בדרום ופניהם בצפון, המוציאים מושכים הלחם והמכניסים מניחים טפחו של זה כנגד טפחו של זה, לקיים 'לפני תמיד'. ר' יוסי חולק – ש'תמיד' מתקיים אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין. יצאו ונתנו הלחם על שלחן הזהב שהיה באולם, הקטירו הבזיכין והחלות מתחלקות לכהנים.
חל יום כיפורים להיות בשבת – החלות מתחלקות לערב.
חל יום הכיפורים להיות בערב שבת – שעיר חיצון של יום הכפורים נאכל לערב, וכיון שאי אפשר לבשלו בשבת – כהנים בבליים שדעתם יפה אוכלים אותו חי. אמר ר' יוסי: לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם, אלא מתוך ששנאו חכמי א"י את הבבליים קראום כך. אמר לו ר' יהודה (שהיה ממשפחת בבליים): תנוח דעתך שהנחת דעתי.
לר' יוסי 'תמיד' היינו שלא ילין השולחן בלא לחם – ולכן אפילו סילק הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום.
מדבריו של ר' יוסי נלמד: אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. ור' שמעון בן יוחי אמר: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש'. וי"א שדבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יאמר שדי בכך ולא ירגיל בניו לת"ת. ולרבא: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ, שתגדל בעיניהם התורה.
'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' – לר' ישמעאל: מתפרש לחובה, ולכן כששאלו בן דמה בן אחותו: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית. קרא עליו ר' ישמעאל מקרא זה, ואמר לו צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. לר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, שראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל', אמר לו: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
תנא דבי ר' ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן
'ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה' – מגיהנם שפיה צר שעשנה צבור בתוכה. לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה (סתם 'הסתה' היא לרע), והקב"ה מסית האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים. שמא תאמר כשם שפי גהנום צר כך כולה צרה – תלמוד לומר 'העמיק הרחיב'. שמא תאמר למלך (ת"ח שעזב תלמודו) לא הוכנה – תלמוד לומר 'גם היא למלך הוכן'. ושמא תאמר אין בה עצים – תלמוד לומר 'מדורתה אש ועצים הרבה'. ושמא תאמר רק זה הוא שכר תורה (שניצל מגהנום) – תלמוד לומר 'ונחת שולחנך מלא דשן'.
*************