לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"א סיון תשע"ט

מסכת בכורות דף נ"ח

דף נ"ח ע"א 

תנאים נחלקו מתי ראש השנה למעשר בהמה – שאותן שנולדו קודם לכן אין נכנסין לדיר להתעשר עם אותן שיוולדו מכאן ואילך משום חדש וישן. לרבי מאיר – הוא אחד באלול ולרבי אלעזר ורבי שמעון – באחד בתשרי. לפיכך, כל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מצטרפין. נולדו חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ר"ה אינן מצטרפין. לבן עזאי האלולים מתעשרים בפני עצמן, שמסתפק אם הלכה כרבי מאיר או כרבי אלעזר ור"ש. לפי שר"מ ור"א ור"ש אמרו דבריהם מפי השמועה מפי חגי זכריה ומלאכי, ולכן לא היה רוצה בן עזאי לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו.

חכמים תיקנו שלש גרנות למעשר בהמה – שהבהמות שנולדו בין פרק לפרק, צריך לעשר כשיגיע הפרק, ולא יאכל מהן לכתחלה מדרבנן בלא מעשר. ונחלקו תנאים בזמנים אלו:

לרבי עקיבא – הראשון בפרוס הפסח, והוא ט"ו יום קודם חג הפסח (ש'פרוס' לשון מחצה, והוא מחצית מהזמן ששואלים ודורשים בענינו של יום קודם לחג). נמצא שאם אדר הקודם לו מלא הוא בל' ניסן, ואם הוא חסר, הוא בכ"ט ניסן. וט"ו יום קודם עצרת, וט"ו יום קודם החג.

והטעם שקבעו זמנים אלו, שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח, ויש שמאחרות עד בין פסח לעצרת, ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג, ובני אדם משהין בהמתן עד אותו זמן שלא לשחטם עד שיעשרו בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל, נמצא שיהו בהמות מצויות לעולי רגלים ליקח מהן לאכילה ולקרבנות. ואע"פ שמותר למכור ולשחוט עד שלא הגיע הגורן, נוח לאדם לעשות מצוה בממונו ולאחר מכן למכרו ולאכלו.

לבן עזאי – הראשון בכ"ט אדר, שאדר הסמוך לניסן הוא לעולם חסר. באחד בסיון, לפי שבהמות שנולדו מפרוס הפסח עד אותו זמן מועטים, ואם יקדים ויעשר ט"ו יום קודם הרגל, יכלו הבהמות עד הרגל. ובכ"ט באב, שלשיטתו אלו שנולדו באלול מתעשרין בפני עצמן, ואם יקבעו הזמן בכ"ט אלול יש לחשוש שיערב את הנולדים באב עם הנולדים באלול. ולא תיקנו לעשר ביום ל' אב, שלפעמים אב חסר וצריך לעשות היכר בין חדש לישן.

לר' אלעזר ורבי שמעון – הראשון באחד בניסן, שסוברים כרשב"ג ששואלים הלכות פסח שתי שבתות, ובאותו זמן שמתחילין הלכות פסח תקנו לעשר בהמות. באחד בסיון, כבן עזאי. ובכ"ט באלול, לשיטתם שא' תשרי הוא ר"ה למעשר בהמה. ולמה בכ"ט באלול ולא בא' תשרי, משום שצריך היכר בין חדש לישן, ועוד שאי אפשר לעשר ביום טוב משום צובע.

נולדו חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין – אלא שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, וכשהגיע הגורן לא ישחוט לכתחילה בלא מעשר, ואם שחט פטור.

שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום – ולרשב"ג שתי שבתות.

לשיטת בן עזאי שהאלולים מתעשרין לעצמן – אם נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול, אין מצטרפין. חמשה באלול וחמשה בתשרי, אין מצטרפין. חמשה בתשרי וחמשה באב שלאחריו, מצטרפין, שהגרנות אינן מפסיקות.

נולדו לו חמשה באב, וחמשה באלול, וחמשה בתשרי – כונסן לדיר להתעשר, ונוטל אחד מן האלולין (ולא שיכוין לכך, אלא כגון שמנאן רבוצין), והשאר פטורין ממה נפשך, שאם באחד באלול ר"ה, מצטרפין של אלול ושל תשרי, ושל אב פטורים. ואם באחד בתשרי ר"ה, של אב ושל אלול מצטרפין, ושל תשרי פטורין. ואין לומר שיצטרפו אלו של תשרי אם אלו שיוולדו לאחריהם בגורן אחר של אותה שנה, שעשירי וודאי אמרה תורה ולא ספק.

דף נ"ח ע"ב 

היאך מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, אימותיהם מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן, אבל לא יוציאם בידים, שנאמר 'יעבור' ולא שיעבירוהו. ולא יזרוק להם ירקות כדי שיעברו, גזירה משום לקוח ומשום יתום שאין להם אם. ומונין א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט', והיוצא עשירי סוקר בסיקרא ואומר ה"ז מעשר. לא סקרו בסיקרא, ולא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים, הרי אלו מתעשרין. היה לו מאה ונטל עשרה, או שהיו לו עשרה ונטל אחד (ע"פ רש"י כת"י) – לת"ק אין זה מעשר, ולרבי יוסי בר' יהודה מעשר, שדורש כאבא אלעזר בן גומל מ'ונחשב לכם תרומתכם', שבשתי תרומות הכתוב מדבר תרומה גדולה ותרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר, ומעשר נקרא תרומה, והוקש מעשר בהמה למעשר דגן שניטל באומד ובמחשבה.

קפץ אחד מאותן שכבר עברו בפתח תחת השבט, אע"פ שעדיין אינן מעושרין, וכגון שהעביר שמנה, וחזר אחד מהן וקפץ לתוך הדיר, כל מה שבדיר פטורין. קפץ אחד מן המעושרין לתוך הדיר, כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים.

'כל אשר יעבור' – פרט לטריפה שאינה עוברת. 'תחת השבט' – מצוה למנותן בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין, תלמוד לומר 'העשירי קדש' מ"מ. ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מנין, ת"ל 'יהיה קדש' מכל מקום.

*************

שבת קודש י"ב סיון תשע"ט

מסכת בכורות דף נ"ט

דף נ"ט ע"א 

עשירי מאליו הוא קדוש – שאם מנה עשר ונשתייר עשירי בדיר, אף על פי שלא יצא ולא מנאו, קדוש מאליו והרי הוא מעשר. (דין התשיעי מבואר להלן ע"ב).

קרא לתשיעי עשירי ויצא העשירי ולא דיבר – התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר.

קרא לתשיעי עשירי ומת עשירי בדיר – תשיעי נאכל במומו וכולם פטורין, שכבר נתקדש עשירי מאליו בדיר. או משום שכשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר, שעדיין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרן, וכיון שראוי לצאת כאילו יצא כבר ופטר את המנין.

דף נ"ט ע"ב 

קרא לתשיעי עשירי ונשתייר עשירי בדיר – העשירי מעשר לפי שהוא קדוש מאליו. והתשיעי י"א שנאכל במומו, ולר"ש בן יהודה בשם רבי שמעון הוא חולין, שכל שלא נעקר שם מעשר מן העשירי, אין התשיעי קדוש, וק"ו הוא מאחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב, שאם קרא לו עשירי הוא קרב שלמים, ואע"פ כן אינו קדוש אא"כ נעקר שם מעשר מן העשירי כגון שקרא לעשירי תשיעי, תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב, שאע"פ שקרא לו עשירי אין בו קדושה אלא שיאכל במומו, אינו דין שאינו קדוש אלא אם נעקר שם מעשר מן העשירי.

ויש לדחות הק"ו בשני אופנים: א. שאחד עשר שעושה קדושה ליקרב אינו קדוש אלא אם נעקר שם מעשר מן העשירי, אבל תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב, קדוש גם אם לא נעקר. ב. שרק אחד עשר שכבר נתברר העשירי, אין בו קדושה אלא אם נעקר שם מעשר מן העשירי, אבל תשיעי שעדיין לא נתברר העשירי, קדוש גם אם לא נעקר.

מנין הראוי פוטר – שאם היה לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה תשעה או שמונה, ומת אחד מן הנשארים בדיר, או שיצא בפתח אחר שלא נתקדש העשירי, פטורין אלו שכבר מנה, משום שבשעה שמנאן היו ראויין אלו שבדיר לצאת ולהתעשר העשירי עם אלו למנין. שנאמר 'יעבור' ולא שכבר עבר, ואין צריך לומר כשכבר עישר, אלא אפילו לא עישר כבר נפטרו במנין הראוי.

היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה חמשה, ומת אחד מהם – אם מן המנויים מת, מונה ומשלים עליהם. ואם משאינן מנויים מת, מנויים פטורין משום מנין הראוי, ושאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר.

היו לו י"ד טלאים והכניסן לדיר, ויצאו תחילה ששה בפתח זה ואחר כך ארבעה בפתח זה, וארבעה נשתיירו שם – אותם ארבעה שנשתיירו, אם בפתח הששה יצאו, נוטל אחד מהם הואיל ויצאו עשרה באותו פתח, והארבעה שיצאו בפתח האחר מצטרפין לגורן אחר, ולא נפטרו משום מנין הראוי, שבשעה שיצאו בפתח לא נשתיירו בדיר אלא ד', וד' אין מצטרפין עם ד' שיהיו בתורת מעשר. ואם לא יצאו הארבעה בפתח הששה, אלא או נשתיירו בדיר או יצאו בפתח הארבעה אחרים, הששה שיצאו תחילה פטורים משום מנין הראוי, וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר.

יצאו תחילה ארבעה בפתח זה, ואחר כך ששה בפתח זה, ונשתיירו שם ארבעה – אם אותם ארבעה בפתח הששה יצאו, נוטל מהם אחד, והשאר פטורים. ואם לאו, ארבעה ראשונים והששה פטורים משום מנין הראוי, וארבעה שנשתיירו או שיצאו מפתח שלישי, מצטרפין לגורן אחר.

יצאו ארבעה בפתח זה, וארבעה בפתח זה, ונשתיירו שם ששה – אם אותן ששה יצאו בפתח שיצאו ד' ראשונים או בפתח שיצאו ד' אחרונים, נוטל מהם אחד והשאר פטורים. ואם יצאו בפתח שלישי או שנשתיירו בדיר, ארבעה ראשונים וארבעה אחרונים פטורים, והששה מצטרפין לגורן אחר. שמנין הראוי פוטר בין כשבוודאי אותן שנשתיירו יצאו דרך אותו פתח, ובין בספק, כגון שיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, ויש ספק אם ששה שנשתיירו יצאו בפתח זה או בפתח זה.

היו לו חמשה עשר טלאים – לא יאמר אברור עשרה הכחושים ואכניסם לדיר, ואטול מהם אחד, והשאר פטורים משום שלא נשתיירו אלא חמשה, אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד, והשאר מצטרפין לגורן אחר ולא יוכל למוכרן ולשחטן לפי שהוקבעו בדיר למעשר.

*************