לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ז אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ז

דף פ"ז ע"א 

'ושפך וכסה', מי ששפך הוא יכסנו. שחט ולא כסה וראהו אחר, חייב לכסות, שנאמר 'ואומר לבני ישראל', אזהרה לכל בני ישראל.

'ושפך וכסה', במה ששפך בו יכסה – שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו.

מי ששחט, וקדם חבירו וכסה – חייב ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה.

ובברכת המזון שהוא ארבע ברכות, צריך לשלם ארבעים זהובים. מעשה בצדוקי שאמר לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים, שנאמר 'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח', הראה לו סוף הכתוב 'ה' צבאות שמו', ביקש שימתין לו שלשים יום ולא מצא תשובה ונפל מן הגג ומת. ובא אחד והודיע לרבי, והזמינו רבי לסעודתו, לאחר הסעודה א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, אמר לו כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים.

כסהו ונתגלה, פטור מלכסות. – ואין דומה לאבידה שנאמר 'השב' אפילו מאה פעמים, שכאן נאמר מיעוט 'וכסהו'.

כסהו הרוח – אם לא חזר ונתגלה, פטור מלכסות. אם חזר ונתגלה, חייב לכסות, שאין דיחוי אצל מצוות.

השוחט ונבלע דם בקרקע – אם רישומו ניכר חייב לכסות.

 

דף פ"ז ע"ב 

דם שנתערב במים – אם יש בו מראית דם חייב לכסות, בין שנפל דם לתוך מים ובין שנפל מים לתוך דם, ואין אומרים ראשון ראשון בטל, שאין דיחוי אצל מצוות.

נתערב ביין – רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם הבהמה או בדם היקז של חיה – לת"ק רואין אותו כאילו הן מים, ולרבי יהודה אין דם מבטל דם, ואפילו אם אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זו אין דם החיה בטל וחייב בכיסוי.

דם הניתז ושעל הסכין – חייב לכסות. ופירשה רבי יהודה כשאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות.

דם קדשים שנתערב במים – אם יש בו מראית דם כשר לזריקה. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם החיה, לת"ק רואין אותו כאילו הוא מים, ולרבי יהודה אין דם מבטל דם. וכל זה כשנפלו מים לתוך דם, אבל נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון בטל. (ולענין כיסוי הדם, גם אם נפל דם לתוך מים אינו בטל, שאין דיחוי במצוות כמו שנתבאר).

כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וחייבין בכסוי – מכפרין וחייבין בכיסוי כמו ששנינו, ומכשירין באופן שנתמדו מאליהן במי גשמים, שאין המים מכשירין לפי שלא חשב עליהן, ואע"פ כן אם יש בהם מראית דם מכשירין משום דם.

וי"מ באותן מים שהם מן הדם עצמן, שכשנקרש יש סביבותיו צלול כמים – שאם יש בו מראית דם מכשיר ואם לאו אינו מכשיר. והאוכלו ענוש כרת אם יש בו כזית דם גמור. וכן מטמאים באהל כל זמן שיש בו מראית דם, אם יש בו רביעית דם גמור.

*************

שבת קודש י"ח אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ח

דף פ"ח ע"א 

כל משקה המת חוץ מדמו – טהורין, ולא גזרו חכמים עליהם טומאה לפי שאנשים בדלים מן המת. וכל מראה אדמומית שבמת, מטמא באהל.

משקין היוצאין מטבול יום – הרי הן כמשקין שנוגע בהן שאינם מטמאין. משקין של שאר כל הטמאין, בין קלין כגון מימי רגליו של שרץ, ובין חמורין כגון זב, גזרו עליהם חכמים טומאה ודינם כמשקה הנוגע בהן שהן תחילה, לפי שאנשים אינם בדלים מן הזב. חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה והן שלשה מעינות של זב, זובו רוקו ומימי רגליו, ושכבת זרעו של כל אדם.

דם הניתז ושעל הסכין ושעל אגפיים חייב לכסות – שנאמר וכסהו. לחכמים אפילו אם יש שם דם חוץ ממנו, שמפרשים 'דמו' כל דמו. ולרבי יהודה רק בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל אם יש שם דם שלא הוא, פטור, שדורש 'דמו' אפילו מקצת דמו. ולרבן שמעון בן גמליאל רק אם לא כיסה דם הנפש, אבל אם כיסה דם הנפש פטור, שדורש 'דמו' דמו המיוחד.

מכסין בזבל הדק ובחול הדק, בסיד ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. לרשב"ג דבר שמגדל בו צמחים מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו.

חול הדק שהיוצר אינו צריך לכתשו כלל – מכסין בו. חול הגס שהיוצר צריך לכתשו – אין מכסין בו. ואם צריך ואינו צריך כגון שנפרך ביד – ללשון ראשון מותר וללשון שני אסור.

 

דף פ"ח ע"ב 

לא יכסה באבנים, ולא יכפה את הכלי – שנאמר 'בעפר'.

מכסין בזבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה, ונסורת של חרשין דקה, וסיד וחרסית, לבנה ומגופה שכתשן, שנאמר 'וכסהו', אבל לא בזבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, שנאמר 'בעפר', ומה ראית לרבות אלו ולהוציא אלו, מרבה אני אלו שהן מין עפר שמגדלין צמחין, ומוציא אני את אלו שאין מין עפר שאינן מגדלין צמחין.

אין דנין 'וכסהו' כלל ו'עפר' פרט, שנאמר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ויכסה רק בעפר, לפי שהוא כלל הצריך לפרט, ואין דנין אותו בכלל ופרט.

אין מכסים אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח – אבל לא בארץ מליחה.

היה מהלך במדבר שהיא ארץ ציה שאינה מצמחת, ואין לו עפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה, שנאמר 'ועפרות זהב לו'. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, לבית הלל שורף טליתו ומכסה, שמצינו אפר שקרוי עפר, שנאמר 'ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת'. ולבית שמאי אין מכסין אלא בעפר, שאפר נקרא 'עפר שריפה', אבל לא עפר סתם.

מכסין בשחור (פחמין כתושין), ובכחול, ובעפר שמנקרין מן הרחיים, וב'זרניך'.

בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' זכו בניו לשתי מצות, אפר פרה ועפר סוטה. אבל עפר כסוי הדם אינו אלא הכשר מצוה, ואין הנאה במצוה זו, שגם בלא הכיסוי היה הבשר מותר.

*************