לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ב כסלו תשע"ט

מסכת חולין דף ג'

דף ג' ע"א 

בכל שוחטים – בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה.

אביי מפרש המשנה: הכל שוחטין – ואפילו כותי. ודווקא כשישראל עומד על גביו, אבל אם הוא יוצא ונכנס, לכתחילה לא ישחוט, ואם שחט, חותך כזית בשר ונותן לו, אם אכלו מותר לאכול משחיטתו, ואם לא אכלו אסור לאכול משחיטתו. חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא ישהו וכו'.

לשיטת רבא מותר לשחוט לכתחילה ע"י כותי אם ישראל יוצא ונכנס, ולפיכך מפרש משנתינו: הכל שוחטין – ואפילו כותי. ודוקא כשישראל יוצא ונכנס, אבל בא ומצאו ששחט, חותך כזית בשר ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו, חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו דיעבד שחיטתן פסולה שמא ישהו וכו'.

המניח עובד כוכבים בחנותו וישראל יוצא ונכנס – מותר. ואפילו לכתחילה אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אלא יוצא ונכנס ומותר.

 

 

דף ג' ע"ב 

רב אשי מפרש המשנה: הכל שוחטין – ואפילו ישראל מומר לאכול נבילות לתיאבון, שבודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. ואם לא בדק ונתן לו – לא ישחוט, ואם שחט – בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו דיעבד שחיטתן פסולה שמא ישהו וכו'.

רבינא מפרש המשנה: הכל מומחין שוחטין ואפילו אם אין מוחזקין. ודוקא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט – בודקין אותו, אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו דיעבד שחיטתן פסולה שמא ישהו וכו'. ואם שחט מי שאינו מומחה, ואין נמצא לפנינו שנבדוק אותו – אם אחרים ראו אותו שחיטתו כשירה.

ללשון שני רבינא מפרש המשנה: הכל מוחזקין שוחטין אף על פי שאין יודעים בו שהוא מומחה. ודוקא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף, אבל אם לא – לא ישחוט שמא יתעלף. ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי – שחיטתו כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו דיעבד שחיטתן פסולה שמא ישהו וכו'. ואם שחט מי שאינו מוחזק לשחוט ואין נמצא לפנינו שנבדוק אותו – אם אחרים ראו אותו שחיטתו כשירה.

רבינא ורבה בר עולא לא פירשו כאביי ורבא ורב אשי – שלדבריהם לא נתיישבה הסיפא 'וכולן' ששחטו ואחרים רואין אותן.

שאר אמוראים לא פירשו כרבה בר רב עולא – שכבר שנינו בסדר קדשים שהטמא שוחט במוקדשין, ושם עיקר שהוא עוסק בקדשים. ולא שייך לומר שכאן נשנה אגב חולין – שבחולין עצמו אין צריך לומר, מפני שסוברים 'חולין שנעשו על טהרת הקודש' אינם כקודש.

שאר אמוראים לא פירשו כרבינא בלשון א' – שסוברים רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואין צריך לבדוק שיודע הלכות שחיטה. ולא כלשון שני – שסוברים שאין חוששין לעילוף.

רבא לא פירש כאביי – שהרי יוצא ונכנס מותר לכתחילה. אביי לא פירש כרבא – שלא הותר יוצא ונכנס אלא כשלא נגע ביין, וכאן נגע בבהמה.

רב אשי לא פירש כאביי ורבא – שסובר כותים גרי אריות הן. אביי לא פירש כרב אשי – שלא סבר כרבא שיהא ישראל מומר שוחט לכתחלה בבדיקת סכין. רבא לא חלק על אביי אלא לפי דבריו – אבל באמת מפרש המשנה ע"פ שמועתו כמו שפירשה רב אשי.

*************

שבת קודש כ"ג כסלו תשע"ט

מסכת חולין דף ד'

דף ד' ע"א 

שחיטת כותי מותרת – כשישראל עומד על גביו. אבל אם בא ומצאו ששחט, חותך כזית ונותן לו, ואכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואם היה הישראל יוצא ונכנס, לאביי חשוב כ'בא ומצאו' ואסור (אם לא חתך כזית ונתן לו), ולרבא חשוב כ'עומד על גביו' ומותר.

מצא בידו של כותי דקוריא של צפרים – קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. וכגון שמכניסן תחת כנפיו, שאם לא כן חוששים שמא שחט רק ציפור זה. וגם ימסמסו שמא יש לו בו סימן.

אע"פ ששחיטה לעוף אינה מפורשת בתורה, וכן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור אינם כתובים, סומכין בהם על הכותי לפי שהחזיקו בה. – לשיטת הסובר שכל מצוה שהוחזקו בה, אע"פ שאינה כתובה בתורה, סומכין עליהם.

לתנא קמא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח – שהם חוששים שלא תחמיץ, וגם בקיאים בשימור לשם מצוה. ורבי אליעזר אוסר לאוכלה, לפי שאין בקיאין לשומרו שלא יחמיץ. ולרשב"ג כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.

ונחלקו לענין מצוה שאינה כתובה בתורה והוחזקו בה כותים – שלתנא קמא אין סומכין עליהם כיון שאינה כתובה, ולרשב"ג סומכין עליהם כיון שהוחזקו בה. ולר"א אפילו אם כתובה והוחזקו בה, אין סומכין עליהם.

ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון – לרבא בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, שמאחר שיש לפניו היתר ואיסור 'לא שביק התירא ואכיל איסורא'. אבל אם לא בדק אסור, שאינו טורח למצוא סכין אחרת אם לא ימצאנה שהיא יפה.

 

 

דף ד' ע"ב 

חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין – ומכאן יש ראיה לדברי רבא שמומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, כי גם אם תעמידה כר"ש שחמץ אחר הפסח אסור רק מדרבנן, הרי 'מחליפין' שנינו שבוודאי מחליפין, ואם באיסור דרבנן 'לא שביק התירא ואכיל איסורא', כ"ש באיסור דאורייתא.

הכל שוחטין ואפילו כותי, ואפילו ערל שהוא מומר לערלות, כי מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה, ואפילו ישראל מומר. ואין מכאן ראיה לרבא שמומר לאותו דבר שוחט, שמא כוונת התנא על מומר לע"ז, אבל מומר אוכל נבילות אסור לאכול משחיטתו הואיל ודש ביה כהתירא דמי ליה.

ישראל מומר לע"ז – לרב ענן בשם שמואל מותר לאכול משחיטתו. שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, שנאמר 'ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד', ואכל עמו שנאמר 'ויסיתהו', ואין הסתה בדברים. ואין לומר ששתה ולא אכל, וסתם יינן עדין לא נאסר, שאין דרכו של מלך לשתות בלא אכילה, ועוד 'ויזבח ויסיתהו', במה הסיתו בזביחה. ואין לומר שעובדיה זבח, שנאמר לרוב ולא הספיק, ושבעת אלפים שלא כרעו לבעל נחבאו מחמת איזבל. ואנשי אחאב לא היו כשרים, שנאמר 'מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים', וכיון שהם היו רשעים משמע שאנשי יהושפט היו כשרים. ואין לומר שאנשי אחאב זבחו לאחאב ואנשיו, ואנשי יהושפט ליהושפט ואנשיו, שלא היה מפליג עצמו ממנו, שנאמר 'ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון', שהיו יושבין כחצי גורן עגולה. (ולהלן ה. נדחו דברי רב ענן).

*************