לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ו תשרי תש"פ

מסכת נדה דף ב'

 

מסכת נדה

פרק ראשון – שמאי

דף ב' ע"א

אשה שראתה דם נחלקו תנאים מאיזה זמן מטמאין טהרות שנגעה בהן:

לדברי שמאי כל הנשים דיין שעתן – שאם ראתה דם, די לנו אם תטמא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראייה ואילך. שאומרים העמד אשה על חזקתה, והיא בחזקת טהורה עומדת.

לדברי הלל מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה – שאם בדקה עצמה באחד בשבת ומצאתה טהורה, וליום רביעי בדקה ומצאתה טמאה, מטמאה מספק כל הטהרות שנתעסקה בהן משעת בדיקת אחד בשבת (ואינו טמא וודאי, אלא תולין, לא אוכלין ולא שורפין. להלן ע"ב), שמא עם סילוק ידיה ראתה, וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואפילו היו ימים הרבה בין בדיקה ראשונה לשניה, מטמאין כל הטהרות שנתעסקה בהן בינתיים. וסובר הלל שאין מעמידין את האשה על חזקתה, הואיל והאשה יש לה ריעותא מגופה, שהיא מועדה ורגילה לראות.

לשיטת חכמים מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. שאם יש ימים הרבה בין פקידה לפקידה, אין מטמאין כל הטהרות שבינתיים, אלא אותם שנתעסקה בהם מאתמול בשעה הזאת (והוא ספק טומאה ותולין. כנ"ל). ואם היה זמן מפקידה לפקידה מועט מזמן מעת לעת, הולכין אחריו להקל, כגון אם בדקה עצמה שחרית ומצאתה טהורה, וחזרה ובדקה ערבית ומצאתה טמאה, אין מטמאין טהרות של ליל אמש.

כל אשה שיש לה וסת קבוע ג' פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאתה טמאה, דיה שעתה, ואין לומר שכבר בא קודם לכן, שבוודאי אורח בזמנו בא.

המשמשת בעדים, שבדקה עצמה בעד, כלומר בסדין, קודם תשמיש ולאחר תשמיש – הרי זו כפקידה, וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה, ואם ראתה דם אחר כך בבדיקת ערבית, והיא שמשה בצהרים בעדים, אין מטמאין טהרות שמבדיקת שחרית עד תשמיש, אלא אלו שמתשמיש ואילך טמאות.

כיצד דיה שעתה? היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, ופרשה וראתה, היא טמאה והן טהורות.

אף על פי שאמרו מטמאה מעת לעת, אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה.

דף ב' ע"ב

מקוה שנמדד ונמצא חסר – כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות. ואפילו לשמאי שאין מטמאין בנדה למפרע, וכן להלל שמטמא בנדה למפרע רק מספק, מודה שכאן הוא טמא וודאי (לשיטת חכמים, ולר"ש הוא טמא מספק, ראה להלן), לפי שבמקוה יש 'תרתי לריעותא', העמד טמא על חזקת טומאה, ובחזקת טהרה של המקוה יש ריעותא שהרי חסר לפניך, אבל באשה אין אלא 'חדא לריעותא' שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך, אבל בטהרות לא מצאנו ריעותא אחרת, שאם תאמר העמידם על חזקתם, בחזקת טהרתם הם.

היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך, ואח"כ נמצא חומץ. כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק. (י"מ כל ג' ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין, ואם אמר בתוך ג' ימים הרי זו תרומה על אלו הסמוכין לה, כולם מתוקנות, מכאן ואילך ספק, ותרומה היא ויחזור ויתרום וי"מ כל ג' ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ ודאי חומץ, שמכיון שעכשיו חומץ גמור הוא, ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ, ואם עשאו בתוך אותן ג' ימים תרומה על מקום אחר אינו תרומה, מכאן ואילך למפרע ספק, והרי זו תרומה ויחזור ויתרום). ואפילו לשמאי שאינו מטמא בנדה למפרע, היינו משום שבנדה אין אלא חדא לריעותא, אבל בחבית יש תרתי לריעותא, העמד טבל על חזקתו, ובחזקת יין יש ריעותא שהרי החמיץ לפניך. ולא אמרו שקודם שלשה ימים בחבית הוא ספק, אלא לרבי שמעון, שסובר גם לענין מקוה שהטהרות טמאות למפרע רק מספק, אבל לשיטת חכמים גם בחבית הוא חומץ וודאי ואינה תרומה.

*************

שבת קודש כ"ז תשרי תש"פ

מסכת נדה דף ג'

 

דף ג' ע"א

מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע – לתנא קמא בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, טמאות. ולרבי שמעון ברשות הרבים טהורות, ברשות היחיד תולין.

י"א ששניהם למדוה מסוטה: חכמים דרשו מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי, שאסורה לבעלה עד שתשתה, גם כאן ספק הוא ועשאוה כודאי. ואע"פ שכל ספק טומאה ברה"ר טהור, כיון שיש כאן 'תרתי לריעותא', ה"ז כוודאי טומאה. ורבי שמעון דרש, מה סוטה ברשות הרבים טהור, אף כאן ברשות הרבים טהור. וברשות היחיד אינו אלא ספק טומאה, אע"פ שלענין סוטה עשאוה כוודאי, ששם יש רגלים לדבר וכאן אין.

וי"א שתחילת טומאה הוקש לסוטה ולא סוף טומאה (כלומר ספק נגיעה בטומאה, ולא ספק טבילה), לפיכך מטמאין חכמים בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, ורבי שמעון למד סוף טומאה מתחלת טומאה, מה תחלת טומאה, כלומר בספק נגיעה בטומאה טהור ברשות הרבים, אף סוף טומאה, שהיה ספק טבילה, טהור ברשות הרבים. ולחכמים אין מטהרין אלא בספק טומאה שהאדם בחזקת טהרה, ולא בספק טבילה שהאדם בחזקת טומאה.

השרץ שנמצא במבוי – מטמא למפרע כל טהרות שנעשו במבוי, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע, או עד שעת הכיבוד, אבל טהרות שקודם הכיבוד טהורים, שחזקת ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן ואם היה אז היה נמצא, אבל טהרות שלאחר כיבוד טמאות מספק, שמא לאחר כיבוד מיד נפל. ואפילו שמאי מודה בזה (שאינו מטהר למפרע אלא באשה מטעמים שיבוארו מיד).

טעמו של שמאי שכל הנשים אין מטמאין אלא משעתן ולא למפרע: א. י"א שמעמידין אשה על חזקת טהרה, ובמבוי מטמאין למפרע שיש 'תרתי לריעותא', שרצים של המבוי עצמו ושרצים הבאים מעלמא. ב. י"א שאשה מרגשת בעצמה כשיוצא ממנה דם, וכיון שלא הרגישה מאתמול, אנו תולים שיצא ממנה עתה בבדיקת עד. ואפילו היתה ישנה, היתה מתעוררת אגב צערה, כמו שהיא מתעוררת בהרגשת מי רגלים. ולהלל אנו תולים שהרגישה, וסברה הרגשת מי רגלים היא. ג. י"א שאם היה שם דם היה בא מיד, ולא היה משתהה בכותלי בית הרחם. והלל סובר שכותלי בית הרחם העמידוהו. ולבית שמאי לא עשו סייג, משום ביטול פריה ורביה. ואפילו לטהרות לא עשו סייג, שאם כן לבו נוקפו ופורש. ד. י"א שטעמו של שמאי משום ביטול פריה ורביה.

לסוברים שטעמו של שמאי לפי שהאשה מרגשת ביציאת הדם, מודה שמאי בשוטה שהיא מטמאה למפרע, שאינה מבינה להרגיש. לסוברים שטעמו של שמאי שכותלי בית הרחם אין מעמידים את הדם, לאביי מודה שמאי במשמשת במוך, שמא מוך העמיד את הדם. ולרבא גם המוך אינו מעמיד את הדם, שהוא מתכויץ ע"י הזיעה, ורק המשמשת במוך דחוק מטמאה למפרע. אבל למפרשים שטעמו שאשה מרגשת, גם המשמשת במוך או במוך דחוק דיה שעתה.

מודה שמאי בכתמים, שאם ראתה כתם מטמאה למפרע, עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס, משום שבצפור לא נתעסקה, בשוק של טבחים לא עברה, ובהכרח שהדם בא מגופה.

דף ג' ע"ב

דין קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו, ונמצא שרץ בזוית אחרת:

א. י"א שאם יש לקופה שוליים, טהרות הראשונות טמאות, שהשולים עכבו את השרץ מלצאת, והוא הוציא טהרות דרך פיה מלמעלה, והשרץ שבזוית אחרת לא ראה. ואם אין לה שוליים – כגון חבית של עץ שניטלו שוליהם, ויכול להשתמש באורך חללן כשהן מוטלות בקרקע, וכשהוא מערה אותן הוא מגביה ראש האחד ומערה והכל יוצא ממנה – לחזקיה טהרות הראשונות טהורות, שאילו היה שם בשעת טהרות היה יוצא עמהם. ולרבי יוחנן טהרות הראשונות טמאות, שאע"פ שאין לה שוליים יש לה אוגנים, והם עכבו את השרץ מלצאת.

ב. י"א שבקופה שלא בדקה בשעה שנתן טהרות לתוכה לדברי הכל טהרות הראשונות טמאות, שאין להעמידה על חזקת טהרה. ובקופה בדוקה, לחזקיה טהרות ראשונות טהורות, שהרי בדקה. ולרבי יוחנן טמאות, שמא נפל השרץ עם סילוק ידו.

ג. י"א שבקופה שאינה מכוסה לדברי הכל טמאות אע"פ שהקופה בדוקה, שמא נפל עם סילוק ידו. ובקופה שתשמישה ע"י כיסוי, שכשהוא רוצה להכניס לתוכה ולהוציא מתוכה מגלה ומכסה אותה, לחזקיה טהורות, שכל זמן שהטהרות בתוכה נזהר בה וכסה, ורק לאחר שניטלו ממנה הסיח דעתו משמירתה ולא נזהר לכסותה ונפל. ולר' יוחנן טמאות, שמא נפל כשגילה להשתמש בה בעוד שהטהרות בתוכה.

ד. י"א שאם נמצא השרץ בזוית אחרת של אותה קופה, לדברי הכל טהרות הראשונות טמאות. ואם נשתמשו בטהרות בקופה בזוית בית זו, וטלטלוה בזוית אחרת של הבית, ונמצא שרץ בזוית אחרת – לחזקיה טהרות ראשונות טהורות, שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולרבי יוחנן טמאות, שמחזיקין טומאה ממקום למקום. (ואינו מטמא אלא מספק, לכן תולין ולא שורפין. מסקנת הגמרא ד.).

המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהן – הוא טמא וכולן טהורין. הואיל ולא מצאו קודם שעירה את הדלי בפעם הזאת. ודוקא אם אין לה אוגנים, אבל יש לה אוגנים כולן טמאין. ואפילו לחזקיה שמטהר בפירות אע"פ שיש לה אוגנים (ללשון ראשון לעיל), היינו משום שהמים מחליקים וא"צ להפוך הדלי על פניו כשהוא מערה, ואפשר שאוגנים עכבו את השרץ, אבל פירות אין מחליקים וצריך להפכה לגמרי, ואם היה שם שרץ היה יוצא. ועוד שבמים אינו מקפיד אם נשאר מהן בתוך הדלי, ואינו שופכו על פניו ואפשר שהאוגנים עכבו את השרץ, אבל בפירות מקפיד להוציאם לגמרי, ואם היה שם שרץ היה יוצא.