לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י' טבת תש"פ

מסכת ברכות דף ד'

דף ד' ע"א

למד לשונך לומר איני יודע – שמא תתבדה ותאחז.

למה אמר דוד על עצמו 'כי חסיד אני' – י"א שאמר לפני הקב"ה לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. וי"א שכך אמר, לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ולא בושתי.

ולא מפיבשת היה שמו אלא איש בשת – ונקרא מפיבשת שהיה מבייש פני דוד בהלכה. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב, זה דניאל, ונקרא כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. ועליו אמר שלמה בחכמתו 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני' ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר'.

ואע"פ שהיה דוד חסיד, לא היה יודע אם יהיה לו חלק בשכר שישלם הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא – שמא יגרום החטא. וכן יעקב היה ירא אע"פ שהבטיחו הקב"ה 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', שמא יגרום החטא.

ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון – שנאמר 'עד יעבר עמך ה" זו ביאה ראשונה, 'עד יעבר עם זו קנית' זו ביאה שניה, אלא שגרם החטא.

דף ד' ע"ב

לשיטת חכמים מעיקר הדין זמן ק"ש של ערבית הוא עד שיעלה עמוד השחר – אלא שעשו חכמים סייג לדבריהם ואמרו עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהא בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי, ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, וקורא ק"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ולמה אמרו כאן שחייב מיתה, משום שיש אונס שינה הוזקקו להזהירו ביותר. וי"א להוציא מדברי האומר שתפילת ערבית רשות, אלא חובה היא.

אמוראים נחלקו בסדר ק"ש ותפילה של ערבית: לשיטת רבי יוחנן קורין ק"ש ואחר כך מתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ועל הסומך גאולה לתפלה של ערבית אמרו שהוא בן עולם הבא (וכ"ש כשסומך גאולה של שחרית). ולשיטת רבי יהושע בן לוי מתפלל ואח"כ קורא ק"ש, שלשיטתו כל תפילות של יום נתקנו בין שני ק"ש, של שחרית ושל ערבית.

ונחלקו בסברא ובמקראות: בסברא – לרבי יוחנן גם גאולה שהיתה בלילה גאולה היא, אלא שלא נגאלו לגמרי עד הבוקר. ולרבי יהושע בן לוי אין גאולת לילה חשובה גאולה.

ובמקרא – דרשו שניהם מקרא אחד: 'בשכבך ובקומך', לרבי יוחנן מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואחר כך תפילה אף שכיבה ק"ש ואח"כ תפילה, ולר"י בן לוי מקיש שכיבה לקימה, מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה ק"ש סמוך למטתו.

ואע"פ שאומרים ברכת השכיבנו לאחר ק"ש של ערבית, אין זה הפסק בין גאולה לתפילה (לרבי יוחנן) – שמכיון שתקנוהו חכמים נחשב ל'גאולה אריכתא'. וכן בשחרית מצאנו שאומר 'ה' שפתי תפתח' קודם שמו"ע, שהיא כ'תפילה אריכתא'.

בתחילת התפילה (של שמונה עשרה) אומרים – 'ה' שפתי תפתח', ולבסוף אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי'.

כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. משום שיש בה שני דברים. א. סדר אל"ף בי"ת. ב. שכתוב בו 'פותח את ידיך'.

מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, שנאמר 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'. ואע"פ כן חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר 'סומך ה' לכל הנפלים'.

ובא"י מיישבים לשון הכתוב למעליותא: 'נפלה ולא תוסיף' לנפול עוד, 'קום בתולת ישראל'.

מיכאל היה פורח בפריחה אחת – שנאמר 'ויעף אלי אחד מן השרפים', זה מיכאל שנאמר בו 'והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני'. גבריאל בשתים – שנאמר 'והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף'. אליהו פורח בארבע, ומלאך המות בשמונה, ובשעת המגפה באחת.

אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו – שנאמר 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה'. ואם תלמיד חכם הוא, שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד, אינו צריך. ולאביי גם תלמיד חכם יאמר פסוק אחד של רחמים, כגון 'בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' א'ל אמת'.

**********

יום רביעי י"א טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף ה'

דף ה' ע"א

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע – שנאמר 'רגזו ואל תחטאו'. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר 'אמרו בלבבכם'. נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק"ש, שנאמר 'על משכבכם'. נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר 'ודמו סלה'.

תורה נביאים וכתובים, משנה ותלמוד, כולם ניתנו למשה מסיני – שנאמר 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם', לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד.

כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו – שנאמר 'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם', 'רוממות א'ל בגרונם וחרב פיפיות בידם'. ומזיקין בדילין הימנו, שנאמר 'ובני רשף יגביהו עוף'. ואין עוף אלא תורה, שנאמר 'התעיף עיניך בו ואיננו', ואין רשף אלא מזיקין, שנאמר 'מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי'.

כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו – ריש לקיש דרשו מ'ובני רשף יגביהו עוף', ואין עוף אלא תורה שנאמר 'התעיף עיניך בו ואיננו', ואין רשף אלא יסורין, שנאמר 'מזי רעב ולחמי רשף'. ולרבי יוחנן א"צ לדרשה זו, שגם תינוקות של בית רבן יודעים הפסוק 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'.

כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר 'נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר', ואין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'.

לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם – מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ושמח, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'.

אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בבטול תורה. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם.

כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין – ודוקא כשקבלם באהבה, אבל אם לא קבלם באהבה, לא. ואם קבלם מה שכרו? יראה זרע יאריך ימים. ולא עוד, אלא שתלמודו מתקיים בידו.

אלו הם יסורין של אהבה – י"א כל שאין בהן בטול תורה, וי"א כל שאין בהן בטול תפלה. וי"א שאלו ואלו יסורין של אהבה. ודבר זה נלמד בקל וחומר משן ועין, שהן אחד מאבריו של אדם ועבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה.

נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין – מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם.

שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא.

דף ה' ע"ב

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו – מוחלין לו על כל עונותיו. שנאמר 'בחסד ואמת יכפר עון', חסד זו גמילות חסדים, אמת זו תורה. וקובר את בניו, שלמדים 'עון עון' מ'בחסד ואמת יכפר עון' 'ומשלם עון אבות אל חיק בניהם'.

נגעים אינן יסורין של אהבה, ובמקום אחר אמרו שהן מזבח כפרה. ונאמרו כמה דרכים ליישב הסתירה: א. הן מזבח כפרה, אבל אינן יסורים של אהבה. ב. בארץ ישראל שערי חומה מקודשות בה, ומצורע טעון שילוח חוצה להן, אינן יסורין של אהבה, ובבבל שאין טעונין שילוח, הן מזבח כפרה ויסורין של אהבה. ג. בצנעא (תחת בגדיו) אינן יסורים של אהבה, ובפרהסיא הן יסורים של אהבה.

היו לו בנים ומתו – הרי הן יסורים של אהבה. וכן מצאנו שרבי יוחנן מתו לו עשרה בנים, ובוודאי אדם גדול כמותו לא באו לו יסורים שאינן של אהבה. ואם לא היו לו בנים כלל, אינן יסורים של אהבה.

רבי יוחנן הקים את רבי חייא בר אבא ואת רבי אלעזר מחליים כשלא היו חביבים עליהם ייסורים, אבל כשחלה הוא לא היה יכול להקים את עצמו, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, והקימו רבי חנינא.

אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכווין לבו בשמים.

לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות.

יינו של רב הונא החמיץ לפי שלא נתן לאריסו חלקו בזמורות, ואע"פ שחשדו שגנב לו הרבה יותר מחלקו, הגונב מן הגנב גם הוא טועם טעם גנבה. ומשקיבל על עצמו ליתן לו, חזר החומץ ונעשה יין. וי"א שהוקר החומץ ונמכר בדמי יין.

אבא בנימין הצטער כל ימיו על שני דברים:

א. על תפילתו שתהא סמוך למיטתו, שנזהר שלא לעשות מלאכה ולא לעסוק בתורה כשעמד ממטתו, עד שיקרא ק"ש ויתפלל. ב. על מטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום. שכל הנותן מטתו בין צפון לדרום יהיו לו בנים זכרים, וי"א שגם אין אשתו מפלת נפלים.

המתפלל לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר – שנאמר 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל'.

שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל, ולא המתין את חברו ויצא – טורפין לו תפלתו בפניו. ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. ואם המתין לו זוכה לברכות הללו: 'לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך' וגו'.

************

יום חמישי י"ב טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף ו'

דף ו' ע"א

אלמלי ניתנה רשות לעין לראות את כל השדים העומדים לפני האדם – אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. והם רבים מאיתנו, ועומדים עלינו כשורת חפירה המקפת את האוגיא שעושין תחת הגפנים. ויש לכל אחד אלף משמאלו ורבבה מימינו.

פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת כשבאין לשמוע דרשה, ודומה להם כיושבים דחוקים – והוא מחמת המזיקין. וכן ברכים העייפים, הוא מחמתן. וכן בגדי התלמידים שבלים מהר, והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם, הוא משום שהמזיקים יושבין אצלם ומתחככים בהם. וכן רגלים הנוקפות, הן מחמתן.

אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת – שנאמר 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה', במקום רנה שם תהא תפלה.

הקב"ה מצוי בבית הכנסת – שנאמר 'אלקים נצב בעדת א'ל'.

עשרה שמתפללין שכינה עמהם – שנאמר 'אלקים נצב בעדת א'ל'. (ו'עדה' היא עשרה). והשכינה מקדמת ובאה קודם ביאתם.

וכן שלשה שיושבין בדין שכינה עמהם – שנאמר 'בקרב אלקים ישפוט', ש'דין' הוא תורה ולא רק שימת שלום בעולם. אבל השכינה אינה באה עד שהן יושבים, ולא כעשרה שהשכינה קודמת להן.

וכן שנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה עמהם – שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה" וגו', וכותבים את דבריהם בספר הזכרונות.

וכן אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו – שנאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. אבל אין דבריו נכתבין בספר הזכרונות כמו בשנים.

חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שנאמר 'ולחושבי שמו'.

הקב"ה מניח תפילין – שנאמר 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו', בימינו זו תורה, ובזרוע עזו אלו תפילין. ומה כתוב בהן? בבית אחד כתוב 'כי מי גוי גדול' 'ומי גוי גדול', בבית שני 'אשריך ישראל' 'ומי כעמך ישראל', בבית שלישי 'או הנסה אלקים', בבית רביעי 'ולתתך עליון'. וכולם כתובים בתפילין של יד שהוא בית אחד.

התפילין עוז הם לישראל – שנאמר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', אלו תפילין שבראש.

הקב"ה משתבח בשבח של ישראל – שנאמר 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום'. אמר הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

דף ו' ע"ב

כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד – הקב"ה משאיל בו. שנאמר 'מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו', אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, שהיה לו לבטוח בשם ה' ולא בטח.

בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה – מיד כועס.

כל הקובע מקום לתפלתו – אלקי אברהם בעזרו. וכשמת, אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. שאברהם אבינו קבע מקום לתפילתו, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפילה.

היוצא מבית הכנסת – אל יפסיע פסיעה גסה. אבל כשנכנס לבית הכנסת מצוה לרוץ, שנאמר 'נרדפה לדעת את ה".

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת – שנאמר 'אחרי ה' ילכו כאריה ישאג' וגו'.

עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם – היא שכר על הריצה, שרובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד. וכן שכר של שבת שלפני הרגל, שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל, הוא על הדוחק. השכר על שמעתא היא על הסברא, שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר. שכר של ניחום אבלים הוא על השתיקה, שכר של התענית הוא על הצדקה שנותנין לערב לפרנסת העניים שהתענו היום, והשכר של ההספד הוא על הרמת קול בלשון נהי כדי שיבכו השומעים, והשכר של בית המשתה הוא על מה שמשמח את החתן בדברים.

כל המתפלל אחורי בית הכנסת – נקרא רשע, שנראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו. ודווקא כשלא החזיר פניו לבית הכנסת, אבל אם מחזיר פניו לבית הכנסת מותר.

למה נתכוון הכתוב 'כרם זלת לבני אדם'? א. אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן, כגון תפילה, שהיא עולה למעלה. ב. כיון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. וי"א כאילו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר 'הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים'. ג. עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו, וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין.

לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה – שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר 'ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני' – ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם.

וי"א שיהא זהיר גם בתפלת ערבית – שנאמר 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב'. וי"א גם בתפלת שחרית, שנאמר 'ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה'.

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות – שנאמר 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות'. ואם משמחו: א. זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלקים יעננו בקול'. (והכתוב 'וכל העם רואים את הקולות' נאמר על קולות שקודם מתן תורה). ב. י"א כאילו הקריב תודה. ג. י"א כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.

כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין – שנאמר 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא' וגו'. ומהו 'כי זה כל האדם'? י"א שאמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, וי"א ששקול זה כנגד כל העולם כולו, וי"א שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.

כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום – שנאמר 'בקש שלום ורדפהו'. ואם נתן לו ולא החזיר, נקרא גזלן, שנאמר 'ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם'.